בית משפט השלום ברחובות זיכה תושבת העיר מעבירת איומים לאחר שלפי הנטען איימה על מזכירה בלשכת ראש העיר כי תפוצץ את עצמה בלשכה עם בלון גז אם ראש העיר לא יסייע לה בבעיה כלשהי. המחלוקת נסבה על השאלה האם אמרה הנאשמת שתבוא לפוצץ עצמה עם בלון גז בלשכה, או רק אמרה שתפוצץ את עצמה עם בלון גז. נקבע, כי עדותה של המזכירה העלתה מספר קשיים וכי לא עלה בידי התביעה להוכיח את האשמה מעבר לספק סביר
נגד הנאשמת, ד.נ, הוגש כתב אישום שייחס לה עבירה של איומים. עניינו של כתב האישום בשיחת טלפון שהתנהלה בנובמבר 2016 בין הנאשמת לבין מזכירה בלשכת ראש עיריית רחובות. שיחה זו קוימה, כך נטען, לאחר תקופה בת כשבועיים ימים שבמהלכה הנאשמת פנתה מספר פעמים ללשכה וביקשה לקבל שטח להצבת הקרוואן שברשותה לצרכי מגורים, וכן אמרה כי אם לא ישוחח עמה ראש העיר "יש לה מה לעשות". לפיה נטען, באותה השיחה אמרה הנאשמת למזכירה כי אם ראש העיר לא יעזור לה היא תפוצץ את עצמה בלשכה עם בלון גז. נוכח האמור, טענה התביעה כי במעשיה האמורים לעיל איימה הנאשמת על המזכירה בפגיעה שלא כדין בעצמה ובעובדי בלשכה על מנת להפחידה.
הנאשמת מצדה, לא הכחישה את פניותיה ללשכת ראש העיר בבקשות חוזרות כי זה יסייע לה למצוא פתרון חוקי להצבת הקרוואן שברשותה, ולא הכחישה את השיחה מושא האישום עם המזכירה במהלכה שוחחה עם המזכירה באותו עניין וביקשה להיפגש עם ראש העיר. הנאשמת אף אישרה כי אמרה באותה השיחה שהיא תפוצץ עצמה עם בלון גז אם יילקח ממנה הקרוואן. עם זאת, הנאשמת הכחישה כי איימה בפגיעה באחרים וכי אמרה שתבוא לפוצץ את עצמה בלשכת ראש העיר. לפיכך, המחלוקת בין הצדדים נסבה על השאלה האם אמרה הנאשמת שתבוא לפוצץ עצמה עם בלון גז בלשכה, או רק אמרה שתפוצץ את עצמה עם בלון גז. בין לבין, לאחר הגשת כתב האישום נגד הנאשמת, ניתן בבית המשפט העליון פסק דין שקבע כי איום בהתאבדות אינו מגבש את יסודותיה של עבירת האיומים.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
השופטת אושרית הובר היימן זיכתה את הנאשמת מהעבירה שיוחסה לה. תחילה התייחסה השופטת לעדותה של המזכירה וציינה כי ישנם מספר קשיים עם עדותה. ראשית, צוין כי בניגוד לאופן המצומצם בו בחרה להציג את תפקידה בלשכת ראש העיר בתחילת חקירתה הנגדית, נראה כי בפועל מעורבותה בעניינה של הנאשמת היה רב הרבה יותר. כך למשל, כפי שעולה מעדותה של המתלוננת, הייתה מעורבת בנושא הפניה למשרד השיכון בעניינה של הנאשמת. כמו כן, לאחר שפנו אזרחים בתלונה על הצבת הקרוואן, פנתה ביוזמתה למחלקת ההנדסה בעירייה לערוך בירור ביחס לטיפול בנושא. בנוסף, שיחותיה עם הנאשמת לא התמקדו בהעברת הודעתה בדבר רצונה להיפגש עם ראש העיר בלבד, אלא כללו דיון לגופו של עניין על אי חוקיות הצבת הקרוואן ועל סמכותו של ראש העיר לסייע לנאשמת במצבה.
עוד עלה מעדותה של המתלוננת כי יש ממש בטענה כי הנאשמת בשלב מסוים הפכה למטרד עבורה. כך, טענה המתלוננת לטלפונים בלתי פוסקים של הנאשמת ללשכה, הגעה שלה ללשכה מספר פעמים ועוד. לדעת השופטת, אמנם אין די בדברים האמורים בכדי להוביל למסקנה שהמתלוננת פעלה בזדון להפללת הנאשמת, אולם יש בהם בכדי להטיל צל על עדותה ולהעלות ספק, ביחס למהימנות הדברים. נוסף לאמור, עלתה סתירה מהותית בעדותה של המתלוננת, ביחס להיותה של השיחה "מאיימת". מחד, העידה המתלוננת כי מעולם לא פנתה למשטרה כנגד אזרח, ובכללם הנאשמת, וכי מה שהבדיל את השיחה מושא האישום היה האיום החריג שגרם לה לחשש לחייה וחיי עובדי הלשכה. מאידך, כינתה גם שיחות אחרות עם הנאשמת כ"מאיימות", וגם לעניין זה שבה וסתרה את עצמה. עוד הוסיפה השופטת כי המתלוננת התחמקה לפחות פעמיים, במהלך חקירתה הנגדית, ממתן תשובה ישירה לשאלות הסניגור.
עוד התייחסה השופטת לדו"ח הפעולה של השוטר שהגיע למקום, שציין כי בדרכו למקום שוחח ראש לשכת ראש העיר שמסר כי תושבת טלפנה ואיימה שתגיע ללשכה ותפוצץ את עצמה עם בלון גז. לדעת השופטת, טענת המאשימה כי יש לראות בדברים ככאלו המחזקים את עדות המתלוננת אינה יכולה להתקבל, שכן מדובר בעדות מפי השמועה. אשר לדברים שכתב השוטר אודות התרשמותו מחשש של העובדים, נקבע כי מדובר באמירה כללית ביותר והוא לא פירט מה הוביל אותו להתרשמות האמורה ומתוך אילו נסיבות או התנהגויות למד אודות חשש זה, ולכן גם על אמירה זו יש קושי להיבנות.
מלבד האמור, ציינה השופטת כי מספר עדים רלוונטים לא הובאו לעדות והמזכירות הנוספות בלשכה כלל לא נחקרו, אף שלדברי המתלוננת ניהלו גם כן שיחות "לא נעימות" עם הנאשמת, אפילו מספר שיחות בבוקר השיחה מושא האישום. גם פקחים של מנהל הפיקוח וההנדסה בעיר שהגיעו באותו בוקר אל הקרוואן של הנאשמת לא נחקרו כלל, עדותם ודו"ח הפיקוח מאותו מועד לא הובאו לבית המשפט, אף שברור שיש לדברים רלוונטיות וקשר ישיר לשיחת הטלפון מושא כתב האישום, ולמרות שהנאשמת טוענת למעשה כי על מהות הדברים שאמרה לפקחים חזרה בשיחתה עם המתלוננת. עוד קבעה השופטת כי יש ממש גם בטענת ב"כ הנאשמת כי היה מקום, בנסיבות המקרה לערוך עימות בין המתלוננת לנאשמת, דבר שלא נעשה. לפיכך, סברה השופטת כי בנסיבות שבהן המחלוקת העובדתית היא כה צרה – האם אמרה הנאשמת שתגיע ללשכה, או רק אמרה שתפוצץ עצמה עם בלון גז – הרי שיש באי מיצוי החקירה בכדי להקים ספק ביחס לאשמתה של הנאשמת ולפגום בראיות שהוצגו על ידי המאשימה.
לבסוף התייחסה השופטת לעדותה של הנאשמת עצמה וציינה כי מדבריה ניכרים מצוקתה וייאושה העמוק מן הרשויות וכי ככלל היא לא ביקשה להרחיק עצמה מן הטענות כלפיה. כך, אישרה הנאשמת בעדותה שהייתה נואשת, שהייתה מוכנה לעשות הכל כדי שימצאו לה פתרון דיור, שהתקשרה פעמים רבות ללשכת ראש העיר ואף הגיעה לשם פיזית והכל כדי להיפגש עמו, שהרימה קול בשיחות עם המזכירות בלשכה ושבשיחה מושא כתב האישום הייתה נתונה בסערת רגשות. זאת ועוד, נמצא כי עדותה בבית המשפט עלתה בקנה אחד עם הודעתה במשטרה והתיישבה גם עם הדברים שמסרה לשוטר וגם בזמן העיכוב. גם אמירתה החוזרת של הנאשמת בהודעתה במשטרה ובעדותה בבית המשפט כי ביקשה לדבר עם ראש העיר "כמו ילדה לאבא", הותירה רושם אותנטי על השופטת, שפכה בעיניה אור על האופן שבו הנאשמת ראתה את ראש העיר, והעלתה ספק באשר לכוונות הנטענות לאיים בפגיעה בו או בעובדי לשכתו.
נוכח האמור, קבעה השופטת כי לא עלה בידי המאשימה להוכיח בנטל הנדרש בפלילים כי הנאשמת ביצעה את העבירה המיוחסת לה בכתב האישום מעבר לספק סביר ולכן יש לזכותה.
