בית משפט השלום ברחובות זיכה בעלים של חברת גז מעבירת איומים, לאחר שאמר לחוקר של משרד האנרגיה בתום דיון משפטי כי ירדוף אותו וידאג שימכור את ביתו. השופטת: "הדברים נאמרו כהתראה לנקוט בפעולה משפטית ולא איום לרדוף את המתלונן בדרך אחרת שאינה חוקית"
במועד הרלוונטי לאישום היה הנאשם בעליה של חברת הגז "אינטרגז", שנוהל הליך משפטי נגדו ונגד החברה. באחד הימים, נערך דיון הוכחות בתיק בבית משפט השלום במסגרתו העיד חוקר במשרד האנרגיה והתשתיות אודות חקירה שהתנהלה כנגד הנאשם והחברה. לפי הנטען, בסיום עדותו יצא החוקר מהאולם, אז פגש בנאשם כשפניו זעופות וכועסות. החוקר פנה לנאשם ואמר לו כי הוא בסך הכל עשה את עבודתו ובתגובה אמר הנאשם לחוקר כי "ירדוף אותו" וידאג שימכור את ביתו, גם אם זה יעלה לנאשם במכירת חברת הגז שלו. בעקבות האמור, הוגש נגד הנאשם כתב האישום המייחס לו עבירת איומים.
הנאשם מצדו, לא חלק על האמור בכתב האישום אך טען שהדברים שהשמיע באוזני החוקר לא מהווים עבירת איומים. לדבריו, החוקר הוא שפנה אליו מיוזמתו באומרו ש"בסך הכל עשה את עבודתו", אמירה שלא הייתה מקובלת על הנאשם ושהיה מיותר לאמרה. בא-כוחו של הנאשם הוסיף כי האמירות שיוחסו למרשו אינן מגבשות עבירה של איומים, שכן אין בכוחו להוציאן אל הפועל (מכירת ביתו של החוקר) אלא באמצעי לגיטימי של ניהול הליך משפטי שיוביל את החוקר למכירת ביתו, כך שההקשר שבו נאמרו הדברים מתייחס למיצוי זכויותיו של הנאשם לנקוט בהליכים משפטיים כנגד החוקר. עוד נטען כי חילופי הדברים בין השניים היו על רקע כעס וסערת רגשות בהם היה נתון הנאשם וכי האמירה היא חסרת משמעות אפקטיבית ואינה ישימה ולכן נעדרת כוונה פלילית, כך שלא מתקיים היסוד הנפשי לעבירת האיומים.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
השופטת אדנקו סבחת-חיימוביץ מבית משפט השלום ברחובות זיכתה את הנאשם וקבעה כי דבריו אינם מהווים איומים. לדבריה, בפסיקה נקבעו שני מבחנים על מנת להבחין בין איום לאזהרה: מבחן השליטה הבוחן האם יש לדובר שליטה או השפעה על אפשרות התממשותה של הסכנה שעליה הוא מתריע, ומבחן המהות, הבוחן מה מהותם וטיבם של הדברים שנאמרו. לדעת השופטת, ביישום מבחן השליטה אין לנאשם שליטה או השפעה על אפשרות התממשות הדברים, שכן אמנם יש לו יכולת שליטה מלאה על הגשת תביעה כנגד המתלונן אבל לא על תוצאותיה, שיכול ויובילו לנזקים כלכליים שיגרמו למתלונן למכור את ביתו.
אשר למבחן השני, מבחן המהות, סברה השופטת כי תוכן הדברים מבטא הצהרת כוונות לפעול בערוצים חוקיים - תביעה משפטית, ולא אחרת. לשיטתה, גם תביעה משפטית יכול שתגרום לאדם אי נוחות ואף תחושת איום סובייקטיבית אבל אין בכך כדי לקיים את יסודות עבירת האיומים. לפיכך, נקבע כי יש לקרוא את האמירה למכירת הבית כתוצאה אפשרית לניהול הליך משפטי ותוצאותיו, שכן ניהול הליך משפטי כרוך בעלויות כספיות שיכול שיובילו את המתלונן למכירת ביתו כדי להתגונן ולנאשם אף למכור את עסקו כתוצאה מכך.
למען הסר ספק, הבהירה השופטת כי לא מתקיים היסוד הנפשי הנדרש לגיבוש יסודות עבירת האיומים. כך, הנאשם לא יזם את הפניה למתלונן אלא ענה לפנייתו, ונותר לשבת במהלך השיח ביניהם ולא נלוותה לדבריו התנהגות שיש בה לתת פרשנות אחרת לדבריו. בנסיבות אלה, נקבע, לא ניתן לומר שהנאשם היה מודע לכך שדבריו יפחידו או יקניטו את המתלונן. אשר לשאלה מדוע נאמרו הדברים, סברה השופטת כי העובדה שאלה נמסרו בתום הדיון ולא לפניו מלמדת שהם לא נועדו להשפיע על המתלונן טרם מתן עדותו. בנוסף, הנאשם לא יזם את הפניה אל המתלונן והדברים נאמרו לאחר שיצא נסער מאולם הדיונים למשמע עדותו של המתלונן, כלפיו הגיב בצעקות. במצב דברים זה, לדעת השופטת, אמירתו של הנאשם כי "ירדוף את המתלונן" ויגרום לו למכור את ביתו היא בבחינת הודעת הנאשם כי ינקוט בהליכים משפטיים כנגד המתלונן, שתוצאתם הפסד כלכלי לשניהם, במכירת ביתו של האחד ומכירת החברה של השני.
עוד נקבע כי דברי הנאשם אינם עולים כדי התנהגות שיש בה משום מעשה לא מקובל שיש בו לפגוע במתלונן פיזית או מורלית. "מטבע הדברים הודעה כי תוגש תביעה כנגד אדם אינה נעימה במיוחד", סיימה השופטת. "אמורים הדברים כשהדבר נוגע למילוי תפקידו של המתלונן שאינו סבור שביצע עוולה המקימה עילת תביעה, אך בין תחושת חוסר הנוחות לבין התנהגות העולה כדי הקנטה, הפחדה והתנהגות שאינה כדין המרחק רב לטעמי".
