חדשות

בית המשפט העליון קיבל ערר שהגישה בת שנאנסה בילדותה ע"י אביה במשך מספר שנים, על דחיית בקשתה לאסור עליו להתגורר בישוב הקטן בו היא מתגוררת ומגדלת את ילדיה. השופטת ברון: "כדי ליתן סיכוי לכך שהעוררת תשוב לשגרת חייה אין לאפשר למשיב להימצא בסביבת מגוריה"

בית המשפט העליון קיבל ערר שהגישה אישה שנאנסה ע"י אביה בילדותה, על החלטת המחוזי שלא לקבל את בקשתה מכוח חוק מגבלות על חזרתו של עבריין מין לסביבת נפגע העבירה ולאסור על האב לחזור להתגורר בישוב הקטן בו היא מתגוררת ומגדלת את ילדיה. השופטת ענת ברון: "מתן אפשרות לאב להתגורר או לעבוד ביישוב לא רק שיערער את מצבה הנפשי של העוררת, אלא שלא מן הנמנע שאם הבקשה לא תיענה היא תיאלץ לעקור מן המקום ואביה ששב ליישוב אך לאחרונה, יזכה בהזדמנות לבנות שם את חייו, על הריסות חייה".

כשהעוררת הייתה בת 9 נכנס אביה לחדרה בשעת לילה ואנס אותה. מאותו לילה ולאורך כחמש שנים נוצלה העוררת ע"י אביה שביצע בה מעשי אינוס בתדירות גבוהה, לעיתים מדי יום ולעיתים מספר פעמים בשבוע, עד שהוריה נפרדו והאב עזב את בית המשפחה. משבגרה, אזרה העוררת אומץ והתלוננה נגד אביה, והוא הואשם והורשע בעבירת אינוס בנסיבות מחמירות במספר רב של מקרים וכן הורשע בהדחה בחקירה משום שניסה להניא אותה באיומים מלהתלונן. לנוכח חומרת המעשים המזוויעים, נגזרו על האב 18 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.

 לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

בשנים שבהן היה האב בכלא, השקיעה העוררת מאמץ רב בניסיון להתאושש ולהשיב את חייה למסלולם. במהלך השנים הלכה לטיפול פסיכולוגי, הקימה בית משלה וכיום היא אם לילדים המתגוררת ביישוב קטן בצפון הארץ שבו גדלה ושם מתגוררת גם אמה.

בתום ריצוי 18 שנות המאסר שנגזרו על האב הוא שוחרר מן הכלא ועבר לגור עם בת זוגו בבת-ים. סמוך לאחר שחרורו, הוצא נגדו בהסכמה צו פיקוח מכוח חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין בגדרו נאסר עליו ליצור קשר עם בתו ונקבע כי עליו לשמור מרחק של לפחות 300 מטרים ממנה. כמו כן, נאסר עליו לעבוד בעבודה המאפשרת קשר וקרבה לקטינות וכן הוטל עליו איסור לשהות ביחידות עם קטינות תוך שנקבעו תנאים מיוחדים ביחס לקטינות שהן בנות משפחה.

כעבור זמן קצר עזב האב את בת-ים ועבר לגור בבית אחיו ביישוב שבו מתגוררת גם העוררת. המדובר ביישוב קטן, שטחו כחמישה קילומטרים רבועים ובו מרכז מסחרי אחד, ולא חלף זמן רב עד שהעוררת נתקלה במפתיע באביה ולמדה על כך שעבר לגור ביישוב. בעקבות האמור, הגישה העוררת בקשה לבית המשפט המחוזי על פי חוק מגבלות על חזרתו של עבריין מין לסביבת נפגע העבירה, בה ביקשה לאסור על אביה להיכנס לתחומי היישוב. בקשתה של העוררת נסמכה על חוות דעתה של פסיכותרפיסטית המטפלת בה זה תקופה, שתיארה את ההשפעה הקשה על העוררת של חזרת אביה ליישוב ופירטה אודות ההידרדרות במצבה הנפשי מאז שפגשה בו במקרה.

הבקשה נתמכה גם בתצהיר מטעם העוררת, בו סיפרה כי מרגע ששב האב ליישוב החל מכפיש את שמה וטוען לחפותו, עד כי היא נאלצת להתמודד עם אנשים ששופטים אותה ומציגים לה שאלות נוקבות, לעיתים ליד ילדיה, שלא יודעים את שעולל לה סבם. עוד ציינה העוררת בתצהיר כי מרגע שנתקלה באביה היא מתקשה לתפקד, איננה יוצאת ללא ליווי, הפסיקה ללכת לאירועים חברתיים וחשה כאסירה בבית אמה.

האב מצדו ביקש לסלק את הבקשה על הסף משום שלגישתו הבקשה הוגשה מעבר לזמן שמתיר החוק והן משום שכבר ניתן צו פיקוח על פי חוק ההגנה, ומשכך אין להטיל עליו מגבלות מכוח חוק המגבלות, החמורות מאלה שהוטלו בצו הפיקוח. לגופה של הבקשה טען האב כי משסיים לרצות את המאסר שנגזר עליו הוא מבקש לשקם את חייו, אך הוא חסר כל, מצוי בחובות כספיים כבדים ונטול קורת גג. לכן אחיו, המתגורר ביישוב, נאות לפתוח בפניו את ביתו ולאפשר לו לגור עמו והוא הצליח למצוא עבודה במסגרייה שביישוב. במצב דברים זה, נטען כי האב לא יוכל לשרוד מחוץ ליישוב והרחקתו תפגע קשות בשיקומו. כן נטען כי לא הוכחה היתקלות תדירה של העוררת בו וכי היא לא הצביעה על נזק של ממש שיכול שייגרם לה מכך שהוא יוותר ביישוב.

בהחלטתו קבע בית המשפט המחוזי כי לא ניתן להיווכח בנזק הנפשי שעשוי להיגרם לעוררת ולא די בחפצה להימנע ממפגש עם האב. נקבע, כי מומחיותה של הפסיכותרפיסטית מטעם העוררת אינה מספקת, ומשסירבה העוררת להיבדק על ידי מומחה מטעם בית המשפט, פסיכיאטר או פסיכולוג, לא הוכח הנזק הנפשי שאפשר שייגרם לה. מנגד, הפגיעה בחירותו ובאפשרות שיקומו של האב היא ברורה, ומשכך הורה בית המשפט על דחיית בקשת העוררת להטלת מגבלות עליו.

על החלטה זו הגישה העוררת ערר לבית המשפט העליון. השופטת ענת ברון קיבלה את הערר וקבעה כי יאסר על האב להתגורר או לעבוד ביישוב בו מתגוררת העוררת. תחילה ציינה השופטת ברון כי חוק המגבלות רואה לנגד עיניו את נפגע העבירה ואת הנזק הנפשי שעלול להיגרם לו כתוצאה מחזרתו של עבריין המין לסביבתו ולחייו; וחוק ההגנה רואה לנגד עיניו את הסכנה הפוטנציאלית לציבור משחרורו של עבריין מין. שני חוקים אלה, יחד עם החוק למניעת העסקה של עברייני מין במוסדות מסוימים, עוסקים ב"יום שאחרי" שחרורו של עבריין המין והם צופים פני עתיד ומאפשרים לפקח ולהגביל אותו.

אשר ליחס בין צו פיקוח וצו מגבלות, ציינה השופטת ברון כי בשנת 2011 נוסף לחוק המגבלות סעיף 3(ג)(3), שקבע נקודת השקה בין חוק ההגנה לחוק המגבלות ומאפשר לנפגע העבירה להגיש בקשה להטלת צו מגבלות לקראת פקיעתו של צו הפיקוח ובהמשך לו, תוך שמירת האיזונים המתבקשים. לדעת ברון, התיקון פתח חלון הזדמנויות נוסף להגשת בקשה לצו מגבלות, עם פקיעת צו הפיקוח, אך הגשת בקשה לצו מגבלות במסגרת חלון זמנים זה מכפיפה את המגבלות המבוקשות למגבלות שבצו הפיקוח. לשיטתה, הפרשנות שלפיה החוק קובע שני מסלולים להגשת בקשה לצו מגבלות, כאשר כל מסלול מתייחס למועדים אחרים ולמצבים שונים שבהם ניתן להגיש את הבקשה, היא לא רק זו המתבקשת מלשון חוק המגבלות ומן ההיסטוריה החקיקתית, אלא גם זו המגשימה את תכלית החוק. משכך, מגבלות הנקבעות מכוח סעיף 3(ג)(3) לחוק המגבלות, נקבעות עם פקיעתו של צו הפיקוח וכהמשך לו, ועל כן הן כפופות למגבלות שהוטלו במסגרת צו הפיקוח; לעומת זאת בבקשה לצו מגבלות לפי סעיף 3(ד) לחוק המגבלות – קרי בקשה שאיננה בהמשך לצו פיקוח, אין בקיומו של צו פיקוח כדי להגביל את שיקול דעתו של בית המשפט, בהיות בקשה זו עצמאית ונפרדת.

מן הכלל אל הפרט, קבעה ברון כי אין ולא יכול להיות חולק על הנזק הנפשי שנגרם לילדה קטנה מאביה שאנס אותה במספר רב של מקרים, בתדירות גבוהה ולאורך שנים מעת היותה כבת 9. משהוכח הנזק הנפשי הממשי, יש לערוך איזון הולם בין מניעת הנזק הנפשי הנוסף לעוררת לבין הפגיעה בזכויותיו של אביה, כאשר נקודת המוצא של המחוקק היא כי תותר פגיעה מסוימת בעבריין המין, במטרה להקל על הקורבן – כל עוד הפגיעה איננה עולה על הנדרש. לדעת השופטת, במצב הדברים כיום, ובהינתן גודלו של היישוב שעל פניו מעלה חשש ממשי להיתקלות תדירה של העוררת באביה, וכן בשים לב לכך שמאז ששב האב ליישוב הוא ממשיך וכופר במעשי האינוס שבהם הורשע תוך הכפשת שמה של בתו – נקבע כי על מנת לתת לעוררת סיכוי לשוב לשגרת חייה אין לאפשר לאב להימצא בסביבת מגוריה.

עוד הוסיפה השופטת כי למרות שהמגבלות המבוקשות ישליכו הן על מקום מגוריו של האב והן על מקום עבודתו, הרי שבנסיבות המקרה מדובר בפגיעה מידתית בהתחשב בכך שהוא לא גר בישוב מזה זמן בעת שהורשע וגם כששוחרר ממאסר השתקע לתקופה בעיר אחרת. גם טענותיו של האב בדבר מצבו הכלכלי והיעדר חלופות לא נתמכו בתצהיר או בראיה כלשהי ודי בכך כדי לסתום את הגולל על טענות אלה. למעלה מן הצורך ציינה השופטת כי אף אם טענות אלה היו מוכחות, לא היה בהן כדי לשנות מההכרעה שכן שוכנעה שמתן אפשרות לאב להתגורר או לעבוד ביישוב לא רק שיערער את מצבה הנפשי של העוררת, אלא שלא מן הנמנע שאם הבקשה לא תיענה היא תיאלץ לעקור מהישוב בו גרה כל חיה ובו היא מגדלת את ילדיה, בעוד שאביה יזכה בהזדמנות לבנות את חייו על הריסות חייה. נוכח האמור, נקבע כי ייאסר על האב להתגורר או לעבוד ביישוב לתקופה של 3 שנים. העוררת יוצגה בהליך ע"י עו"ד טלי אייזנברג; המשיב יוצג ע"י עו"ד קרן ממן. בשם המדינה: עו"ד עדי שגב.

בש"פ  8887/17