בית המשפט המחוזי הרשיע נתינה אריתראית שביצעה ברית מילה בבנה בן ה-4 באופן עצמאי באמצעות מספריים ולא פינתה אותו לבית-החולים. נקבע, כי החלטתה לבצע את המילה לבדה, בלא נוכחות אדם נוסף שבדרך כלל נדרש כדי לסייע בביצוע המעשה, ובלא נקיטת אמצעי זהירות בסיסיים בכדי למנוע זיהום - עולה כדי עבירה של הפרת חובת הורה
הנאשמת היא אזרחית אריתראית שהגיעה לארץ לפני כשמונה שנים ושוהה בה באשרה זמנית. לפי כתב האישום שהוגש נגדה, נוכח רצונה למול את בנה בן ה-4 לקחה הנאשמת מספריים ביתיות רגילות שהיו בביתה, החזיקה בבנה הקטן בחוזקה וחתכה באמצעות המספריים את העורלה. כעבור 3 ימים הביאה הנאשמת את בנה בחזרה לגן שממנו נעדר באותם ימים, וכשזה התלונן על כאבים באיבר מינו התגלה האירוע לגננת אשר דיווחה לגורמי הרווחה. האחרונים הזעיקו לגן את משפחת הקלט שבה שהה הקטין בעבר, ואלו קיבלו עליו אחריות ולקחו אותו לטיפול רפואי.
במקביל, הגיעו לביתה של הנאשמת שוטרים ועובדת סוציאלית במטרה להוציא את שתי בנותיה מחזקתה למסגרות חירום. הנאשמת סירבה להיענות להוראותיהם של השוטרים ורשויות הרווחה, החלה להשתולל ולצעוק, לבעוט ולנשוך, ואף הכתה את אחת השוטרות בעודה אוחזת בידיה בחוזקה את ביתה התינוקת. עוד נטען בכתב האישום כי בעת שהשוטרים ניסו להוציא מידיה של הנאשמת את התינוקת, החזיקה בה הנאשמת בשיניה וכתוצאה מכך נגרמו לתינוקת סימני נשיכה וחבלה אחרים.
בעקבות השתלשלות האירועים האמורה, הוגש נגד הנאשמת כתב אישום שייחס לה עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות, תקיפת קטין, התעללות בקטין והפרעה לשוטר במילוי תפקידו.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
הנאשמת מצדה טענה ל"הגנה תרבותית". לגרסתה, נהגה כפי שנוהגים בבני גילו של בנה במקום שממנו באה ובתרבות שבה גדלה, וכפי שנהגה אף בבנה הגדול, ולכן איננה מבינה את הפסול במעשיה. ב"כ הנאשמת טען בעניין זה כי זכותה לבצע בבנה ברית מילה קיימת מכוח היותה האפוטרופוס הטבעי שלו, וכי האופן בו בוצעה המילה מעוגנת בתרבות ממנה מגיעה הנאשמת, מבלי שהיא הייתה מודעת לכך שמדובר במעשה אסור. כפועל יוצא, כך נטען, נכנסת הנאשמת לגדרם של הסייגים לאחריות פלילית של טעות במצב דברים וטעות במצב משפטי. ביחס לעבירה של התעללות בקטין, טענה הנאשמת כי הפצע אמור להתרפא מאליו לאחר מנוחה של 3 ימים, ולכן לא היה צורך לפנות את הבן לטיפול רפואי כלשהו לאחר חיתוך העורלה.
אשר ליתר העבירות טען ב"כ הנאשמת כי השוטרים ואנשי הרווחה הגיעו לביתה בלי מתורגמן, ולכן היא לא הבינה מדוע לוקחים ממנה את ילדיה ונקטה בהתנגדות סבירה בכדי למנוע את מה שנחזה בעיניה באותו זמן כלקיחת הילדים בכוח שלא כדין. ב"כ הנאשמת טען עוד כי אם היו מסבירים לה בלשונה מדוע הוחלט להוציא ממנה את ילדיה, היא לא הייתה מגיבה כפי שהגיבה, ולכן עומדת לה גם בעניין זה הגנה של טעות במצב דברים.
כב' השופט אהרון משניות קבע כי כל הרופאים שבדקו את בנה הקטין של הנאשמת תיארו באופן דומה את מצבו וקבעו כי מדובר בפציעה קלה יחסית שגרמה לנזק מקומי קל, ולא לנזק ארוך טווח. בנסיבות אלו, נקבע, לא ניתן לומר שנגרמה למתלונן "חבלה חמורה" כהגדרתה בחוק העונשין ודי בכך כדי לקבוע כי לא התקיימו כל הרכיבים הנדרשים לקיומו של היסוד העובדתי הנדרש להרשעה בעבירה זו.
אשר לעבירה של התעללות בקטין או בחסר ישע, ציין השופט כי בפסק הדין המנחה בנושא זה (ע"פ 4596/98 פלונית נ' מדינת ישראל) דן בית המשפט העליון בהרחבה בהגדרה של התעללות וקבע כי מדובר ב"התנהגות הטומנת בחובה אכזריות, הטלת אימה או השפלה". בנוסף, הצביע בית המשפט על המאפיינים העיקריים של מושג זה וקבע בין היתר כי מדובר בעבירה התנהגותית ולא תוצאתית, ולכן לא נדרשת הוכחת גרימת נזק בפועל. עוד נקבע כי התעללות גופנית יכולה להיעשות גם בדרך של מחדל. במקרה זה, המאשימה ייחסה לנאשמת עבירת התעללות על כך שלא לקחה את בנה לבית החולים לאחר שחתכה את עורלתו, ואף מנעה מבן זוגה לעשות זאת. לדעת השופט, מדובר באירוע חד פעמי בדרך של מחדל שלא היה כרוך בהפעלת כוח כלשהי, ולא ניתן לומר כי היה מאופיין "באכזריות, בהטלת פחד ואימה משמעותיים על הקורבן, בהשפלה וביזוי בולטים של הקורבן, או בפוטנציאל חמור במיוחד של פגיעה בו", כנדרש בעניין פלונית. בנסיבות אלה, נקבע כי לא התקיים היסוד העובדתי הנדרש להרשעה בעבירת התעללות.
עם זאת, נקבע כי אף שנמצא שיש לזכות את הנאשמת מהעבירות החמורות שיוחסו לה בכתב האישום, עדיין יש במעשיה פגם שעולה כדי הרשעה בעבירה אחרת קלה יותר, של הפרת חובה של הורה או אחראי. לדעת השופט, החלטתה לבצע את המילה לבדה בלא נוכחות אדם נוסף שבדרך כלל נדרש כדי לסייע בביצוע המעשה ובלא נקיטת אמצעי זהירות בסיסיים בכדי למנוע את זיהום האזור הפגוע - עולה כדי הפרת חובה של הורה לדאוג לבריאותו של הקטין שבאחריותו ולמנוע פגיעה אחרת בשלומו ובבריאותו. בכך, מתקיימים שני המרכיבים הראשונים של היסוד העובדתי הנדרש בעבירה זו.
עוד נקבע כי מהטיפול שבוצע בקטין ניתן ללמוד על הסכנה הפוטנציאלית שהייתה במעשיה של הנאשמת אלמלא טופל הקטין על ידי הצוות הרפואי. הוזכר, כי המרכיב התוצאתי אינו דורש את קיומה בפועל של הפגיעה ודי באפשרות שפגיעה כזו תתקיים. לדעת השופט, אפשרות כזו של סכנה פוטנציאלית למתלונן אכן הייתה קיימת במעשיה של הנאשמת, ובכך התקיים גם המרכיב השלישי של היסוד העובדתי. אשר ליסוד הנפשי, ציין השופט כי הנאשמת עצמה אישרה באמרתה יותר מפעם אחת, כי לא פעלה כראוי כאשר ביצעה את המעשה לבדה, וציינה במפורש כי היא מודעת לפגם שהיה במעשיה. היא גם הייתה מודעת לכך שהיא מבצעת את מעשה החיתוך במספריים ביתיות שלא עברו חיטוי, ודי בכך כדי למלא אחר התנאי של היסוד הנפשי הנדרש בעבירה זו.
אשר לאירוע עם השוטרים, קבע השופט כי הנאשמת סברה בתום לב כי חובתה כהורה לשמור על ילדיה כאשר אין צו שיפוטי שמורה על הוצאתם מרשותה. לדעת השופט, ניתן לראות בכך צידוק למעשיה באופן שמוציא את המעשה מגדרה של תקיפה אסורה. עם זאת, אין ספק שהנאשמת ידעה כי מדובר בשוטרים שפועלים על פי חוק, ואין גם ספק שהיא הפריעה לשוטרים בביצוע תפקידם. לכן, התקיימו כל היסודות הנדרשים להרשעה בעבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו.
בסופו של יום, מכל ארבעת העבירות שיוחסו לנאשמת בכתב האישום, הורשעה הנאשמת בעבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ובעבירה של הפרת חובה של הורה על כך שנמנעה מלנקוט אמצעי זהירות בסיסיים, הן בכך שביצעה את מעשה המילה לבדה בלא עזרת אדם נוסף, והן בכך שלא חיטאה את כלי החיתוך ואת מקום הפציעה. מנגד, זוכתה הנאשמת מיתר העבירות. המדינה יוצגה בהליך ע"י עו"ד עמית גינת. הנאשמת יוצגה ע"י עו"ד משה סרגוביץ.
