אלמן בשנות ה-50 לחייו תבע את חברתו לשעבר וטען כי היא עשקה אותו במהלך כל תקופת הקשר, השתמשה בכרטיס האשראי שלו ולחצה עליו להעביר לה כספים ולקנות איתה בית. ביהמ"ש: "הנתבעת הייתה ערה לחולשותיו של התובע וניצלה אותן לצרכיה. התובע אדם כשיר אשר בחר לעצמו את דרך ההתנהלות על אף שהוזהר"
בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון קיבל בחלקה תביעה שהגיש אלמן בשנות החמישים לחייו נגד אישה שעמה ניהל קשר רומנטי, להשבת כספים שנתן לה לטענתו כהלוואה, אך קבע כי רוב הסכום שנתבע ניתן לנתבעת במתנה, כדי לרצות אותה ולהשאירה במערכת היחסים.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
התובע והנתבעת, גרושה בסוף שנות ה-40 לחייה ואם לארבעה ילדים, הכירו באתר היכרויות באינטרנט וניהלו קשר זוגי שנמשך כשנה וחצי. בתביעה שהגיש בסך של 300 אלף שקל טען התובע כי במשך כל תקופת הקשר הנתבעת עשקה אותו, לקחה ממנו כספים בעורמה, לוותה כספים ולא השיבה לו, ניסתה להשתלט על חייו ועל רכושו ולחצה עליו להעביר לה כספים ולקנות איתה בית במושב.
לטענת התובע, אהבתו אל הנתבעת היתה אהבה עיוורת, והיא בתמורה גרמה לו להעביר לה כ-300 אלף שקל, הכוללים הלוואה לרכישת רכב, קניית ריהוט לביתה, העברות בנקאיות לכיסוי יתרת חובותיה, משיכת מזומנים ועוד. בתביעתו פירט התובע שירה ארוכה של קניות שערכה הנתבעת עם כרטיס האשראי שלו ועם כספים שנתן לה במזומן, בהם ביגוד, קוסמטיקה, טיולים וכו'. התובע טען כי מדובר בהלוואות שעליה להשיב לו, ולחילופין – ככל שיוכח כי מדובר במתנה, הרי שבנסיבות העניין עומדת לו הזכות לבטלה נוכח התנהגותה המחפירה של הנתבעת, שהגיבה בכעס ובהודעה על פרידה כל אימת שסירב לקנות לה או לשלם עבורה. עוד טען התובע כי הנתבעת הפעילה עליו לחצים להינשא לה, אך נפרדה ממנו לאחר שהתנה את מיסוד הקשר בחתימה על הסכם ממון. לימים, טען התובע, התברר לו שהתנהגותה הנצלנית של הנתבעת היא התנהגות סדרתית וברשתה נפלו גברים נוספים.
התביעה הועברה לבית המשפט לענייני משפחה לאחר שנמצא כי בין הצדדים התקיימה זוגיות משמעותית, וכי קיימת לפחות אפשרות סבירה כי ייקבע שהם היו ידועים בציבור. עם זאת, בין הצדדים היתה מחלוקת לגבי אופי הקשר הזוגי. התובע טען כי כל אחד מהצדדים התגורר במהלך תקופת הקשר בביתו עם ילדיו, והוא לן אצלה כשלוש פעמים בשבוע מכיוון שהיא סירבה ללון בדירתו. מנגד, טענה התובעת, כי השניים היו ידועים בציבור במשך שנה ושבעה חודשים, וכי התובע התגורר איתה בקרוואן השייך להוריה, ולאחר מכן הם עברו לגור בדירה שמצא ומימן.
התובעת טענה כי כל סכום שהעביר לה התובע היה מרצונו החופשי והיה בגדר מתנה או נועד לשימוש למשק הבית המשותף. עוד טענה כי התובע הוא זה שביקש להחליף את רכבה לרכב בטיחותי יותר, לחץ עליה לגור יחד והתחייב לשלם את כל העלויות הכרוכות בכך, אך ביקש שתחתום לבדה על הסכם השכירות, מחשש שיאבד את זכאותו לקצבת שארים. לטענתה, התובע הוא שסירב למסד את הקשר ביניהם וסיים את מערכת היחסים, לאחר שסירבה להמשיך ולשרת אותו מבלי שיינשא לה. לבסוף טענה הנתבעת כי מדובר בתביעה נקמנית של אדם מבוסס כלכלית נגד אישה חסרת אמצעים, במטרה להכאיב לב ולגרום לה לחיסרון כיס.
השופטת ד"ר ורדה בן שחר קיבלה את התביעה בחלקה הקטן וקבעה כי לא ניתן להגדיר את הקשר בין הצדדים כידועים בציבור. "הייתה זו מערכת יחסים בלתי מאוזנת של צד (תובע) מאוהב מאוד, שמעוניין בקשר הזוגי והאינטימי שיצא מגדרו כדי להחזיק בקשר, שהשלה עצמו ברצינות הקשר, שלא עמד בלחצי הצד השני (הנתבעת) והיה מוכן לרצות אותה ולמלא אחר כל בקשותיה ומצד שני (נתבעת), שניצלה את המצב שנוצר לטובתה", קבעה השופטת בפסק הדין. "אני מטילה ספק מאוד גדול ברצינות כוונותיה לזוגיות. דא עקא, שזו לא השאלה המונחת לפתחי. אני קובעת שלא התקיימה בין השניים מערכת יחסים של ידועים בציבור ושמלכתחילה תביעה זו לא הייתה צריכה להתברר לפני".
השופטת הבהירה כי מרבית הכספים לא הועברו כהלוואה או במחשבה שיוחזרו אלא ניתנו מתוך נכונותו של התובע להיענות לדרישותיה של בת הזוג. בעניין זה צוין כי כאשר מדובר ביחסי קרבה מדרגה ראשונה ובמערכות יחסים המאופיינות בתמיכה וסיוע של צד אחד לאחר, קיימת "חזקה הפוכה" לפיה לא הטוען למתנה הוא זה שצריך להוכיח אותה אלא הטוען להלוואה. פסיקת בית המשפט העליון החילה אמנם את החזקה ההפוכה על קרבה משפחתית ראשונה בלבד, כגון יחסי אב ובנו, אך מציאות החיים מלמדת כי יש להפעיל את החזקה ההפוכה כל אימת שמוכח כי בין קרובי משפחה שוררת מערכת יחסים שמטיבה וטבעה מקיימת את ההנחה שהנתינה מצד אחד למשנהו עשויה להיות מסווגת כמתנה. חזקה זו השתרשה בפסיקה ואף הורחבה לקשרים נוספים.
במקרה זה, קבעה השופטת, הוטל נטל השכנוע על כתבי התובע להוכיח כי מדובר בהלוואה ולא במתנה, נוכח מערכת היחסים המיוחדת שבין השניים, גם אם זו לא הגיעה לכדי יחסים בין ידועים בציבור, אך הוא לא הצליח לעשות זאת. "מכל המקובץ עולה כי אין מדובר בהלוואה, לא הייתה לנתבעת כל כוונה להשיב את הכספים וגם התובע לא ציפה שיושבו לו הכספים אלא ציפה לשמר בדרך זו את הקשר עם הנתבעת", קבעה השופטת. "ברור לי שהנתבעת הייתה ערה לחולשותיו של התובע וניצלה אותן לצרכיה. התובע אדם כשיר אשר בחר לעצמו את דרך ההתנהלות על אף שהוזהר על ידי חבריו. בדיעבד הוא מבין כיום את הטעות שעשה אך הטעות הזו איננה נופלת בגדר העילה של החזר הלוואה ולכן אני דוחה את הדרישה להחזר הכספים".
למסקנה שונה הגיעה השופטת בכל הנוגע לכספים שניתנו לנתבעת לרכישת הרכב, בסך של 78 אלף שקל, שלגביהם נקבע כי מדובר בהלוואה שניתנה על רקע הבטחתה כי הכסף יוחזר לו לאחר שהיא תקבל חצי מיליון שקל המגיעים לה מהגרוש שלה. מסקנה זו נתמכת גם בעדויות חבריו של התובע, שהביעו חשש מכך שלא נערך מסמך בכתב ופקפקו באפשרות של השבת הכסף חזרה.
מאחר שחלקה של התביעה התקבל, חויבה הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך של 30 אלף שקל.
