השופטת דפנה ברק ארז דחתה את טענת הקשישה כי היא ובעלה קנו מעמד של בעלים בדירה, אך הבהירה כי חלמיש אינה רשאית כיום להשליכה לעת זקנה מביתה. זאת, הן נוכח פערי הכוחות בין החברה לבין אזרחית מוחלשת והן נוכח המצג שיצרה כלפיהם לפיו ניתן להם בית
בית המשפט העליון קיבל את ערעורה של קשישה בת 83 המתגוררת מזה 37 שנה בדיור ציבורי, וקבע כי אף שהיא אינה הבעלים של הדירה, כטענתה, אין לחברת חלמיש זכות לבטל את הזכות שניתנה לה להתגורר בדירה עד אריכות ימיה.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
המערערת, חביבה יהודאי, ובעלה המנוח התגוררו בעבר יחד עם תשעת ילדיהם בדירות ביפו – תחילה בדירת שני חדרים והחל משנת 1969 בדירת שלושה חדשים. בני הזוג וילדיהם היו מוכרים לגורמי הרווחה. המשפחה נחשבה כבר אז לקשת יום, בין השאר בשל הצפיפות הגדולה שבה התגוררה ועל רקע בעיות בריאות של בני הזוג, ובפרט של הבעל שנפגע בתאונת עבודה וסבל ממוגבלות פיזית ונפשית. בנוסף, חלק מילדיהם היו אף הם בעלי מוגבלויות.
בעקבות ביצוע עבודות פינוי ושיקום באזור שבו התגוררה המשפחה ביפו, ביקשה חלמיש, חברה ממשלתית עירונית לדיור, לשיקום ולהתחדשות שכונות בתל אביב, למצוא למשפחה פתרון דיור חלופי שייענה על צרכיה. ב-1980 נרכשה עבור בני הזוג דירה בחולון על ידי חלמיש, הרשומה מאז בבעלותה. הפינוי מהנכס ביפו והשיכון בדירה התבססו על מערך של חוזים בין הצדדים, בהם הסכם פינוי מהנכס ביפו וחוזה שכירות ביחס לדירה, אשר קבע כי מרבית הפיצויים שיתקבלו בעד הפינוי, בסך של 700 אלף לירות, יועברו לחלמיש שתפקיד אותם כפיקדון בתוכנית חיסכון בבנק לצורך כיסוי כל תשלום שנדרש מבני הזוג על פי החוזה.
כשלושים שנה לאחר מכן, באפריל 2010, הגישה חלמיש תביעה נגד המערערת לתשלום דמי שכירות על סך של 69 אלף שקל ולפינוי הדירה, בטענה כי זו לא עמדה בתשלומים על פי חוזה השכירות, ועל כן חלמיש זכאית לבטלו. הצדדים הסכימו לעכב את פסק הדין בתביעה זו עד להכרעה בתביעה שתגיש המערערת לבית המשפט המחוזי, שיכריע בשאלת הבעלות בדירה.
בית המשפט המחוזי דחה את התביעה שהגישה המערערת וקבע כי אין לה וליורשיו האחרים של המנוח זכויות בעלות בדירה, וכי הדירה ניתנה לבני הזוג בתנאי שכירות בלבד. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי הזכויות של בני הזוג בנכס ביפו היו מוטלות בספק, וכי חלמיש גבתה לאורך השנים את דמי השכירות מכספי הפיקדון. עם זאת, ציין בית המשפט כי עקב מצבם הרפואי והכלכלי של בני המשפחה, ייתכן שראוי יהיה כי חלמיש תימנע לפנים משורת הדין מלפגוע בקורת הגג של המערערת ובני משפחתה החיים עמה, בהם שניים מילדיה שהם בעלי מוגבלות בשיעור של 100% נכות.
בערעור שהגישה לבית המשפט העליון על פסיקת המחוזי טענה המערערת כי היא ובעלה המנוח אשר עלו מפרס היו חסרי השכלה ואף לא ידעו קרוא וכתוב, ולכן לא הבינו את החוזים שעליהם חתמו וסברו כי הדירה נמסרה להם "לכל השנים" בתמורה לפינוי של הנכס ביפו שבו היו להם זכויות של דיירות מוגנת.
עוד טענה המערערת כי עובדי חלמיש הפעילו באותה עת לחצים כבדים עליה ועל בעלה המנוח כדי שיפנו את הנכס ביפו וגרמו לו לחתום על הסכמים שלא ידע את פשרם. לטענתה, חלמיש לא הציגה עדות לגורלה של יתרת דמי הפינוי או הוכיחה כי היא אכן שולמה לידיהם.
השופטת דפנה ברק ארז קיבלה את הערעור בחלקו, וקבעה כי למערערת מעמד של מי שקיבלה רישיון שאינו ניתן לביטול בימי חיה להתגורר בדירה עד אריכות ימיה, כל עוד תחפוץ בכך.
השופטת קבעה כי המערערת ובעלה לא קנו מעמד של בעלים בדירה, אולם לא ניתן גם לקבוע כי אין לה כיום כל מעמד בדירה באופן המאפשר להשליכה לעת זקנה מביתה. עוד הובהר כי בנסיבות החריגות של המקרה, רשאי בית המשפט לפסוק גם סעד שלא התבקש באופן מפורש, הדרוש לשם עשיית צדק ונובע ישירות מהסעד שהתבקש בכתב התביעה.
במקרה זה, קבעה השופטת ברק ארז, הנסיבות הייחודיות מובילות למסקנה כי המערערת רכשה מעמד של בת רשות בדירה עד אריכות ימיה, וכי חלמיש אינה רשאית לבטל את הרישיון. זאת, בין היתר, נוכח פערי הכוחות בין הצדדים – צד המיומן ורגיל ובכריתת חוזים מול צד מוחלש, המתקשה למצות את זכויותיו בנבכי הבירוקרטיה ונעדר יכולת של ממש להתמקח על תנאיה של ההתקשרות. בנוסף, הובאה בחשבון היותה של חלמיש גוף דו מהותי, העוסקת בתחום ציבורי מובהק וחבה כתוצאה מכך בחובת הגינות מוגברת גם בהתקשרויותיה החוזיות.
"מן המסמכים שעליהם חתמו בני הזוג, ואף מן ההתכתבויות שלהם עם רשויות המדינה, עולה כי תכליתה של ההתקשרות הייתה מתן פתרון ארוך טווח למצוקת המגורים שאליה נקלעה המשפחה", כתבה השופטת בפסק הדין. "אני סבורה שפרשנותו הראויה של חוזה השכירות שנחתם בין הצדדים, כפי שיושם ביניהם במהלך השנים הרבות שבהן המשפחה התגוררה בדירה וכפי שעולה מהתכלית הסוציאלית העומדת בבסיס הרעיון של פינוי שכונות עוני, מובילה למסקנה כי הייתה גלומה בו – בנסיבות המיוחדות של משפחת יהודאי – התחייבות לכך שבני הזוג יוכלו לגור בדירה עד אריכות ימיהם כבני רשות".
השופטת התייחסה גם לפיקדון שהפקידו בני הזוג בידי חלמיש – בגובה של שליש לפחות משווי הזכויות בדירה – והבהירה כי חלמיש ידעה שבני הזוג לא יוכלו לעמוד בתשלום דמי השכירות וקיבלה על עצמה להבטיח להם קורת גג תמורת פינויים מהנכס ביפו, תוך שימוש בפיקדון. לשיטתה, הפיקדון שקיבלו בני הזוג, אשר ניתן הלכה למעשה לחלמיש, גילם את התשלום בגין הרשות להתגורר בדירה עד אריכות ימיה של המערערת, גם אם נותר חוב נוסף בגין דמי השכירות שלא שולמו.
"הייתכן כי חוזה השכירות, שנחתם על רקע מצוקתה של משפחת יהודאי, כלל בתוכו את האפשרות לסלק את חביבה לרחוב דווקא במצב משברי וקשה בחייה? על שאלה זו יש להשיב בלאו רבתי", הבהירה ברק ארז. "חוזה השכירות ארוך הטווח נועד לתת לחביבה ביטחון דווקא בזמנים שבהם פגיעותה מתגברת, ולא לאפשר את השלכתה לעת זקנה".
השופטת מתחה ביקורת על חברת חלמיש, שלא עדכנה את בני הזוג בזמן אמת כי כספי הפיקדון עומדים לכלות, ואף סירבה לבקשתם לעבור לדירה קטנה יותר בשלבים מוקדמים של חייהם. "הכשלים בהתנהלותה של חלמיש כנאמנה של ניהול כספי הפיקדון, כפי שתוארו לעיל, תרמו למצב הנוכחי שבו, לעת זקנתה וכשכוחה כבר אינו עמה, חביבה נדרשת לעזוב את הדירה ששימשה כבית מגוריה במשך כ-37 שנה", נכתב בפסק הדין. "התנהלות זו מצדיקה גם היא, בנוסף על פרשנות המערך החוזי עצמו, הכרה במעמד של בת-רשות לחביבה בדירה עד לאריכות ימיה הן מבחינת שיקולי צדק והן מבחינת הציפייה וההסתמכות שנוצרו אצלה... גם אם בתחילת הדרך היה מדובר בכך שהמערערת ובעלה המנוח היו במעמד של שוכרים, האופן שבו חלמיש התנהלה מולם במהלך השנים יצר כלפיהם מצג כי קיבלו בית עד אחרית ימיהם, ואף הפרה את חובת הנאמנות שבה נשאה. חלמיש עשתה בפיקדון כבתוך שלה, ובכך נוצר מצב חדש: בני הזוג איבדו למעשה כל זיקה לפיקדון, ואילו חלמיש יצרה כלפיהם מצג שקיבלו בתמורה 'בית'. בית – לא במובן של בעלות, אלא במובן של ביטחון לאריכות החיים, דהיינו הקניית רישיון להמשך מגורים. ממילא ברור שזכויות אלה, שהן בעלות אופי אישי, מוקנות למערערת בלבד, ולא ליורשיה"
