חדשות

התופעה של אבות "מבריזים" או אבות שמקיימים באופן סלקטיבי את הסדרי הראייה שנקבעו להם אינה נדירה. האם בתי המשפט צריכים להטיל קנס על הורה שאינו מקיים את זמני השהות שנקבעו, כיצד הדבר משתלב עם טובת הילד ומה הקשר בין שאלות אלה לבין אופן קביעת החיוב במזונות ילדים?

"זמני שהות", או בשמם הקודם – "הסדרי ראייה", קובעים את הזמן שכל אחד מההורים יהיה עם ילדיו, במקרים שבהם ההורים אינם חיים יחד. הנורמות הנהוגות במדינת ישראל בהקשר זה מתייחסות לא אחת לחלוקת זמני שהות כמעט שוויונית כאל ברירת המחדל, בין אם קוראים לכך משמורת משותפת ובין אם לאו (להתייחסות נרחבת להיעדר ההשלכות של מושג המשמורת, ראו במאמרו של המחבר "משמורת ילדים: מושג מהותי או כותרת חלולה?", שפורסם בכתב העת מחקרי משפט, כח 207, התשע"ג).

אך למרות זאת, טענה ששמעתי פעמים רבות היא שחלק לא מבוטל מהאבות הגרושים, במיוחד אלה שאינם מוגדרים כמשמורנים משותפים, מקיימים את זמני השהות שלהם עם הילדים כשזה נח להם, אך במקרים אחרים הם נמנעים מלעמוד במחויבות זו. כמובן שאין בכך כדי להטיל דופי בכלל האבות הגרושים. אך נראה כי התופעה של אבות "מבריזים" אינה תופעה נדירה, ובמקרים לא מעטים ישנם אבות שמקיימים באופן סלקטיבי את זמני השהות שנקבעו להם עם ילדיהם.

אין ספק כי התנהגות זו ראויה לכל ביקורת. מעבר לפגיעה באם שנשארת עם הילדים בזמנים בהם הילדים היו אמורים להיות עם האב, הפגיעה הקשה ביותר היא בילדים שנפגעים מיחס זה של האב. מחקרים רבים הראו עד כמה חשוב לילדים הקשר הקבוע עם שני ההורים ועד כמה ההתפתחות התקינה של הילדים תלויה בלינות סדירות בביתם של שני הוריהם. כך שהביקורת נגד האבות שאינם ממלאים את מחויבותם כלפי ילדיהם היא בהחלט במקום.

אך מעבר לביקורת המוסרית נגד התנהגות זו, השאלה במישור המשפטי היא האם נכון שמערכת המשפט תפעיל סנקציות נגד אבות אלה בגין התנהגותם? בסוגיה זו הבעתי את דעתי, במאמרי "אכיפה של הסדרי ראייה" (הפרקליט נ"א 227, 2011), שלסנקציות בגין "הברזות" עלולה להיות תוצאה הפוכה, אשר על פיה אבות יבקשו לכתחילה פחות זמן עם ילדיהם מחשש, שאם יהיו אילוצים שיימנעו מהם להיות עם ילדיהם, ינקטו בתי המשפט בסנקציה חריפה נגדם.

מחיר המזונות הגבוהים

בפסק דינו של כב' השופט ניצן סילמן בפרשת תמ"ש (קריות) 37245-07-13, הסביר השופט סילמן בצורה מנומקת ומשכנעת מדוע אינו מסכים עם דעתי, ומדוע ישנם מקרים שבהם ניתן לקנוס את האב בגין מפגשים שאינו מקיים עם ילדיו.

אך נראה כי פסק דין שניתן לאחרונה על ידי השופטת אורלי שמאי-כתב בבית המשפט למשפחה בירושלים (תמ"ש 28718-06-13), מבהיר את החשש שמפניו התרעתי. באותו עניין דובר בזוג שהתגרש בעת שהיו להם ארבעה ילדים (מתוכם שני תינוקות). זמני השהות שהוסכמו בין הצדדים שיקפו את תקוותו של האב שיוכל לקיים הורות מעורבת, אך באותה עת קבע ההסכם כי הצדדים יוכלו לתאם ביניהם זמני שהות שונים מאלה שנקבע בהסכם המקורי.

משנפרדו בני הזוג, האב נקלע למצוקה כלכלית, בין השאר בעקבות חיובו במזונות שהיה גבוה מאד ביחס להכנסתו. כתוצאה מכך, הוא נאלץ להתגורר במרבית הזמן בדירת חדר או בדירת שלושה חדרים עם שותף. תקופות ארוכות הוא עבד במשמרות ובכלל זה בלילות, וכן הלאה. אך גם בזמנים שבהם לא עבד במשמרות, הוא נמנע מלקיים את זמני השהות שנקבעו בהסכם. כך שבפועל, מידת המעורבות שלו בגידול הילדים היתה נמוכה משמעותית מזו שסיכמו עליה ההורים בהסכם הגירושין.

האם תבעה כי בגין כל מפגש שהאב לא יקיים עם הילדים, יחויב האב בתשלום פיצוי כלפיה. תביעה זו אימצה השופטת שמאי-כתב תוך שהיא קבעה סכומי פיצוי גבוהים שבהם יחויב האב בגין כל מפגש שלא יקיים עם הילדים. הרטוריקה של פסק הדין מתמקדת בטובת הילדים ומתייחסת בהרחבה לנזק שנגרם לילדים עקב היעדר המעורבות של האב והמחסור שלהם בקשר עמו.

פסק דין זה מציף לדעתי את השאלה האם בתי המשפט באמת רואים את עצמם כמחויבים לטובת הילד בהקשר זה. כך, לדוגמה, האם במקרה שבו אב יבקש לכתחילה מעט זמן עם ילדיו, היות שעליו לעבוד שעות ארוכות כדי לעמוד בתשלומי המזונות, יסכים בית המשפט להפחית במזונות על מנת לאפשר לאב לקיים קשר משמעותי עם ילדיו? בפסק דינו האמור של השופט סילמן, היו אלה עובדות המקרה, ולכן תוצאתו של השופט סילמן נראית מוצדקת באותה פרשה. אך פסק דינו של השופט סילמן הוא החריג, ולא הכלל. כפי שהראיתי במחקרים אחרים, כל עוד לא מדובר במשמורת משותפת ממש, מעורבות גדולה של האב בגידול הילדים, אינה מביאה בדרך כלל להפחתה כלשהי בהיקף מזונות הילדים שבהם הוא מחויב.

הנטל הכלכלי על האב גבוה יותר כשהוא מעורב יותר

הגדילה לעשות בשעתו השופטת וילנר, עת קבעה אף ביחס למשמורת משותפת, כי "הנטל הכלכלי הכולל המוטל על האב בהסדרי משמורת משותפת, יהיה גבוה יותר לעומת דמי המזונות המוטלים עליו בהסדר משמורת בלעדית אצל האם, וזאת כאשר משקללים את דמי המזונות עם ההוצאות בהן האב נושא באופן ישיר" (עמ"ש 318/05). לאחרונה ניתנו כמה פסקי דין שבהם נקבע כי משמורת משותפת עשויה לגרום להפחתה משמעותית במזונות הילדים. אך פסקי דין אלה התייחסו רק למצב של משמורת משותפת, ועדיין אין הכרה בכך שמעורבות גדולה של האב בגידול הילדים שאינה מגיעה לכדי משמורת משותפת צריכה אף היא להתבטא בהפחתה במזונות.

כך שבפועל, מעורבות יתר של האב בגידול הילדים, (לכל הפחות, כאשר המשמורנית הבלעדית היא האם), אינה מביאה להפחתה במזונות שבהם האב מחויב, אך היא מביאה לעלייה בהוצאות הישירות שלו על הילדים. לעומת זאת, אם האב מקיים פחות ממה שהתחייב להיות עם הילדים, על פי פסק דינה של השופטת שמאי-כתב, הוא נקנס בשל כך.

יש להניח שבפסק דינה של השופטת שמאי-כתב התכוונה השופטת להגן על הילדים ולגרום לכך שאביהם יראה מעורבות יתר. אך בפועל, המסר של פסק דינה עבור ציבור האבות שאינו יודע בוודאות כיצד יראו חייו לאחר הגירושין, הוא שמוטב להם לא לבקש זמני שהות עם הילדים, היות שאם הם יבקשו זמני שהות, ובפועל לא יוכלו לממש את זמני השהות הללו, יקנוס אותם בית המשפט בסכומים משמעותיים.

אם רוצה בית המשפט להגן באמת על טובת הילדים, עליו לקבוע כי היקף המזונות ישקף את מידת המעורבות של ההורים בגידול הילדים. הורה שאינו מעורב בטיפול בילדיו יחויב במזונות גבוהים, ובצדק. אך הורה שנרתם לטיפול בילדים יזכה להכרה במעורבות ההורית שלו, באמצעות הפחתה משמעותית בדמי המזונות.

 ד"ר יואב מזא"ה הוא מרצה בכיר לדיני משפחה בפקולטה למשפטים, הקריה האקדמית אונו, ועמית מחקר במכון ון ליר בירושלים

למאמרים נוספים של ד"ר יואב מזא"ה, ראו:

"משמורת ילדים": מושג מהותי או כותרת חלולה? מחקרי משפט כח 207 (התשע"ג)

אכיפה של הסדרי ראייה, הפרקליט נ"א 227 (2011)

הדין הדתי של מזונות ילדים, פסיקת בית המשפט העליון והפרקטיקה בבתי המשפט: בין מיתוס למציאות