תזכיר חוק שיפוט בתי דין רבניים (תיקון – בירור יהדות וכשירות לנישואין), התשפ''ה–2025

דברי הסבר

על פי חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג–1953, ענייני נישואין וגירושין מצויים בסמכות השיפוט הייחודית של בתי הדין הרבניים, ונישואין של יהודים בישראל ייערכו על פי דין תורה.

יהדותו של אדם היא תנאי מוקדם לנישואין כדת משה וישראל. בתי הדין הרבניים בודקים את יהדותו של אדם על פי אמות המידה של דין התורה.

אירעו מקרים שרשויות של המדינה סירבו לכבד אישורי יהדות שנתנו בתי הדין הרבניים לבעלי דין שעניין כשרותם להינשא נדון לפניהם. בשל כך נאלצו אותם אנשים לנהל הליכים משפטיים יקרים ומיותרים. מקרים כאלו אירעו הן לעניין מתן מעמד לעניין חוק השבות (למשל: בג"ץ 993/12 שמרה רבקה בל נ' משרד הפנים) והן לעניין רישום במרשם האוכלוסין (למשל: בג"ץ 7940/09 גורוביץ נגד מדינת ישראל ואח').

סירוב של רשות לכבד החלטה או פסק דין של בית דין רבני שאישר יהדות אדם לצורך נישואין יוצר מצב של 'פיצול סטטוס'. אותו אדם הוא יהודי לעניין נישואין אבל אינו יהודי לעניינים אזרחיים אחרים בישראל.  כבוד המשנה לנשיא בית המשפט העליון (כתוארו אז), השופט ברק, כבר הביא בהקשר אחר את דבריו של המלומד פרופ' אביגדור לבונטין "כי שיטת משפט נאורה צריכה לשאוף להדביר מצב של פיצול סטאטוס. 'אל נפריז ביצירת קטיגוריות סיוטיות, כגון זוגות הנחשבים נשואים במגרש הרוסים ופנויים ברחוב יפו'" (בג"ץ 1000/92 חוה בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול, מח(2) 221, 243 (1994)). אין שום הצדקה שאדם שהוכר יהודי על פי אמות המידה המחמירות של בית הדין הרבני לעניין נישואין כדמו"י לא יוכר ככזה ברשות אחרת של המדינה. לעניין זה אין להבחין אם בעל הדין בבית הדין הוא אזרח, תושב, תייר או תלמיד במוסד להשכלה גבוהה או תלמיד ישיבה וכדומה. מדינה ישראל מעודדת, למשל, צעירים יהודים ברחבי העולם להגיע לישראל ללימודים ולמטרות אחרות. הם רשאים להינשא בישראל, ואם עניין כשרותם להינשא נדון בבית הדין הרבני ויהדותם אושרה אגב כך, יש לתת לכך נפקות על פי כל דין.

כמו כן מוצע כי בדומה להסדר בסעיף 3א(א)(א1) לחוק מרשם האוכלוסין, אם סברה רשות כי לא היה לפני בית הדין שאישר יהדות מלוא המידע הנוגע לעניין, רשאית היא להביאו לפני בית הדין, וכן רשאית היא לבקש מבית הדין לעכב את החלטתו עד למתן החלטה אחרת.

מוצע עוד כי מנהל אגף בירורי יהדות בהנהלת בתי הדין הרבניים וכן רב רושם נישואין רשאי להתייצב, לטעון וליזום הליכים בבית הדין בכל עניין הקשור לקביעה בענין יהדותו של אדם. נושאי תפקיד אלו עוסקים באופן מובהק בסוגיות אלו, ומן הראוי להסדיר בחוק באופן ברור את מעמדם בעניין.

אגב דיונים בבתי הדין בעניינים שבסמכותו עולות מדי פעם שאלות לעניין כשרות הנישואין של בני משפחה לבעלי דין. כגון, מקרה שבית-הדין מברר, אגב הליך נישואין, את יהדותה של אישה המבקשת להינשא. בית-הדין קובע שהאישה (הרשומה במרשם האוכלוסין יהודייה) אינה יהודייה מאחר שהמסמכים שהציגה אינם מסמכי אמת וכיו"ב. במצב זה, כאשר, למשל, לאישה ילדים מנישואין קודמים (קטינים או בגירים) לקביעת בית-הדין עלולה להיות השלכה מידית על הילדים. זאת, הגם שהילדים אינם בפני בית-הדין.

הכול מסכימים כי מצב בו בית הדין יידרש לעצום את עיניו כאשר עולה בפניו חשש לגבי יהדותו של אדם איננו רצוי, ועל פי דין תורה – ודין זה לעניין נישואין עוגן בחוק שיפוט בתי דין רבניים – מוטלת חובה על בית הדין לפעול באופן אקטיבי למנוע נישואין אסורים. כמו כן עצימת עיניים כזו עשויה לפגוע בסופו של דבר באותו אדם לגביו נדרש הבירור, אם רק כעבור שנים יגלה כי בעבר עלה לגביו חשש קונקרטי שבירורו לא מוצה עד תום (וברבות השנים ייתכן שיאבד את האפשרות להוכיח את יהדותו, בשל קשיים ראייתיים שייווצרו נוכח חלוף הזמן והתקהות הזיכרון, או לחלופין לעבור תהליך של גיור בגיל צעיר).

כאשר עולה חשש לגבי יהדותו של אדם שאיננו צד להליך המתקיים בבית הדין, מן הראוי ליידע אותו על אודות החשש בעניינו ועל הצורך האפשרי בבירור יהדותו. אם האדם מסכים ומעוניין בבירור באופן מידי, כי אז אפשר לבצע את הבירור בבית-הדין במסגרת ההליך התלוי ועומד או בהליך נפרד. הסכמתו (או אי הסכמתו) של קטין יכולה להינתן, כמקובל, באמצעות הוריו.

במקרה שהאדם מסרב לבירור מידי ראוי לקבוע שעניינו של האדם טעון בירור. "טעון בירור" ו-"פסול חיתון" הם שני סיווגים נפרדים –  הן מבחינה סטיגמטית והן מבחינה מעשית. כאשר מדובר באדם שעניינו נמנה בין "טעוני הבירור", אין החלטה שיפוטית שהכריעה בעניינו, אלא בבוא היום יש לברר את מעמדו.

אגב כך מוצע להסדיר בחוק את סמכותו של רב רושם נישואין לקבל לצורך מילוי תפקידו מידע שהצטבר בבתי הדין הרבניים על אודות כשירות לנישואין של אדם וקרובי משפחתו, לפי דין תורה, כדת משה וישראל.