תזכיר חוק

א. שם החוק המוצע

חוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון)(תיקון), התשפ"ה–2025

ב. מטרת החוק המוצע ועיקריו

לחוק המוצע כמה מטרות ועיקרים:

1. להשיב לבתי הדין הרבניים את הסמכויות שנלקחו מהם לאחרונה בפסק דין שנתן בג"ץ ביום כ"ז בסיון התשפ"ה (22.6.2025), ולקבוע כי בית הדין מוסמך לאכוף את ביצוע פסקי דינו והחלטותיו בהתאם לסמכויותיו לפי חוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956. זאת, אף אם החלטות אלו ניתנו לאחר מתן הפסק דין, בין אם פסק הדין מכריע בתביעה ובמחלוקת בין הצדדים ובין אם פסק דין רק נותן תוקף שיפוטי להסכמות הצדדים שהובאו לאישורו, אף אם לא דן ופסק בעניין.

2. להגביר את השקיפות ואת אמון הציבור במערכת בתי הדין הדתיים באמצעות קביעה כי דיונים בענייני הקדשות לא יתנהלו כברירת מחדל בדלתיים סגורות.

3. לעגן במפורש, בחוק חרות, הוראות "מסדר ראשון" שבתי הדין הדתיים נוהגים על פיהן באופן יום-יומי, על פי סמכות טבועה, היקש או מכוח סמכות אחרת, ומן הראוי שיופיעו בחוק ראשי.

4. לקבוע כי בית הדין מוסמך לבאר את פסקי דינו או החלטותיו, לתקנם, לשנותם ולבטלם, כאשר הדבר נדרש.

5. להסמיך את בתי הדין הדתיים במפורש לנקוט הליכי ביצוע בדומה לבתי המשפט לענייני משפחה; להסמיך אותם לדון בערעור על החלטה או צו של ראש ההוצאה לפועל בהליך ביצוע פסק דין של בית דין דתי; להסמיך אותם במפורש לתת הוראות למשטרת ישראל בקשר להליכים שבשיפוטם.

6. להסמיך, להסרת ספק, את מחוקק המשנה לקבוע אגרות רישוי ובחינות, כללי משמעת ודין משמעתי לטוענים רבניים ולטוענים שרעיים.

7. בהמשך להחלטות הממשלה לעניין העברת האחריות על בתי הדין הרבניים אל השר לשירותי דת, להבהיר כי סמכויות "השר" בחוק העיקרי יהיו מסורות לשר לשירותי דת לעניין בתי הדין הרבניים, והפעלת סמכויות מסוימות שלו תיעשה בהתייעצות עם שר המשפטים.

8. לקבוע במפורש בחוק כי בית הדין הרבני אינו חייב לפסוק הפרשי ריבית לטובת בעל-דין בניגוד לדין תורה.

ג. השפעת החוק המוצע על הדין הקיים

יתוקנו הוראות בחוקים אלו: חוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז–1956; חוק הדיינים, התשט"ז–1956; חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג–1953; חוק הקאדים, התשכ"א–1961; חוק בתי הדין הדתיים הדרוזיים, התשכ"ז–1962; חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ט–1969.

ד. השפעת תזכיר החוק המוצע על התקציב ועל התקן המנהלי

אין השפעה.

ה. להלן נוסח תזכיר החוק המוצע ודברי הסבר

תזכיר חוק מטעם הנהלת בתי הדין הרבניים:

תזכיר חוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון)(תיקון), התשפ"ה–2025

תיקון סעיף 1	1.	בחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז–1956^{^[1]} (להלן – החוק העיקרי), בסעיף 1, בהגדרת "בית דין", בסוף פסקה (2) יבוא "ובחוק בתי הדין הדתיים הדרוזיים, תשכ"ג-1963.", ואחריו –
		""בית דין שלערעור" – בית הדין הרבני הגדול, בית הדין השרעי לערעורים או בית הדין הדתי הדרוזי לערעורים, לפי העניין;
		"דיין" – לרבות קאדי או קאדי מד'הב;
		"השר" – שר המשפטים לעניין בתי הדין השרעיים ובתי הדין הדרוזיים, והשר לשירותי דת לעניין בתי הדין הרבניים;
		"ענין שבשיפוטו" ו"ביצוע פסק הדין" – לרבות לשם ביצוע פסק הדין לאחר נתינתו, בין בפסק דין המכריע בתביעה ובין בפסק דין הנותן תוקף להסכמת הצדדים אף אם לא דן והכריע במחלוקת בין בעלי הדין;
		"פסק דין" – לרבות החלטה או צו."
	2.	בסעיף 1א לחוק העיקרי, בסעיף קטן (א), לאחר המילה "ירושה", יבוא "או הקדשות".
	3.	בסעיף 4 לחוק העיקרי, האמור בו יסומן "(א)", ואחריו יבוא –
מקור: חוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, סעיף 73.		"(ב) היה לבית הדין יסוד להניח כי מי שהוזמן או נצטווה להמציא מסמך לא יתייצב או לא ימציא את המסמך, רשאי בית הדין –
			(1) לחייבו במתן ערובה, ואם לא נתן ערובה – לצוות על מעצרו;
			(2) לתת כל צו שימצא לנכון לשם הבטחת ההתייצבות או המצאת המסמך, לרבות הפקדת דרכון ואיסור יציאה מן הארץ.
מקור: חוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, סעיף 73א.		(ג) ציווה בית הדין לפי סעיף זה על הבאת אדם לפניו, ייערך צו ההבאה בכתב, ויפורטו בו שמו של האדם שצווה על הבאתו (להלן – המובא) ותמצית העובדות אשר הן יסוד למתן הצו.
		(ד) בצו הבאה רשאי בית הדין להורות לקצין משטרה לשחרר את המובא בערובה, כפי שיפורש בצו; כתב ערובה שניתן בפני הקצין יועבר לבית הדין שנתן את הצו.
		(ה) צו הבאה יבוצע בידי שוטר או בידי מי שנקב בית הדין בצו, ומותר לבצעו בכל מקום ובכל עת, ואולם אם צו ההבאה ניתן על ידי בית דין רבני, לא יבוצע הצו בימי שבת וחגי ישראל, ואם בוצע בימי שישי או ערבי חג, יובא המובא לבית הדין הרבני ביום החול הראשון שאחריהם.
		(ו) המבצע צו הבאה יודיע למובא בה בשעה על הצו וימסור לו העתק ממנו, וכן הזמנה לעד או העתק ממנה או צו להמצאת מסמכים או העתק ממנו, לפי העניין.
		(ז) המבצע צו הבאה רשאי, כשהצו בידו –
			(1) להיכנס לכל מקום שיש לו יסוד סביר להניח שהמובא נמצא בו;
			(2) להשתמש בכוח סביר נגד אדם או רכוש במידה הדרושה לביצוע הצו.
		(ח) מי שנעצר על פי צו הבאה ולא שוחרר לפי סעיף קטן (ד), יובא לפני בית הדין, והוא יצווה על מעצרו או ישחררו בערובה.
		(ט) ניתנה החלטה בעניין מעצר לפי סעיף זה רשאים הצדדים –
			(1) לפנות לבית הדין, ואם צו המעצר ניתן בבקשה לעיון חוזר בהחלטה שנתן, לרבות בהחלטה לפי פסקה זו, אם נתגלו עובדות חדשות או נשתנו נסיבות והדבר עשוי לשנות את ההחלטה הקודמת;
			(2) להגיש ערר על החלטה בעניין מעצר, לרבות על החלטה בבקשה לעיון חוזר, לפני בית הדין שלערעור"
הוספת סעיף 7ג1	4.	אחרי סעיף 7ג יבוא –
מקור: חוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה–1995, סעיף 7.		הליכי ביצוע			7ג1.	(א) הליכי ביצוע בתובענה לאיזון משאבים בין בני זוג או בתובענה לפירוק שיתוף בנכס של בני זוג או בתובענה בעניינו של קטין, והכול אם התובענות היו בסמכות בית הדין, למעט בענייני רכושו של קטין, יבוצעו על פי החלטת בית הדין ובפיקוחו, זולת אם הורה בית הדין על ביצועם באמצעות לשכת ההוצאה לפועל; כן רשאי בית הדין להורות על ביצועם בדרך אחרת הנראית לו יעילה וצודקת יותר בנסיבות העניין.
מקור: חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז–1967, סעיף 79.						(ב) לשם ביצועם של הליכים וצווים לפי חוק זה רשאי בית הדין להורות על כניסת אדם לחצרים של בעל דין או לחצרים שקיים יסוד להניח כי בעל דין נמצא בהם, וכן רשאי הוא בשעת הצורך, להשתמש בכוח סביר ולקבל עזרה מתאימה מהמשטרה."
תיקונים והוספת סעיפים	5.	סעיפים 7ה, 7ו ו-8 יימחקו ובמקומם יבוא –
מקור: חוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, סעיף 75; חוק הבוררות, התשכ"ח–1968, תוספת, סעיף יז.		"סמכות כללית לתת סעד			8.	(א) בית דין הדן בעניין שבשיפוטו מוסמך לתת פסק דין הצהרתי, צו עשה, צו לא-תעשה, צו ביצוע בעין וכל סעד אחר, ככל שיראה לנכון בנסיבות שלפניו.
מקור: חוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה–1995, סעיף 3(ג).						(ב) כל עניין שלגביו נתונה לבית דין סמכות לפי כל דין, גם אישור הסכם בקשר אליו במשמע, אף אם אין תלויה ועומדת אותה שעה תובענה לגביו, ובית הדין יהיה רשאי ליתן להסכם תוקף של פסק דין.

מקור: חוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, סעיף 79.		סעד בשל חוסר סמכות			9. .	(א) מצא בית דין שאין הוא יכול לדון בעניין שלפניו מחמת שאינו בסמכותו המקומית או העניינית, והוא בסמכותו של בית דין או של בית משפט אחר, רשאי הוא להעבירו לבית הדין או לבית המשפט האחר, והלה ידון בו כאילו הובא לפניו מלכתחילה, ורשאי הוא לדון בו מן השלב שאליו הגיע בית הדין הקודם.
						(ב) בית הדין או בית המשפט שאליו הועבר עניין כאמור, לא יעבירנו עוד.
מקור: חוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה–1995, סעיף 3(ד).		עניינו של קטין			10. 7	בעניין מענייני המשפחה הנדון בבית הדין והנוגע לקטין, רשאי עובד סוציאלי שמונה לפי חוק, באמצעות או באישור היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו, להגיש תובענה; וכן רשאי הקטין, בעצמו או על ידי ידיד קרוב, להגיש תובענה כאמור בכל עניין שבו עלולה זכותו להיפגע פגיעה של ממש; לענין סעיף זה – "הגשת תובענה" – לרבות הגשת בקשה במסגרת תובענה שהוגשה על ידי אחר ולרבות הופעה בבית הדין;
מקור: חוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה–1995, סעיף 8.		סדרי דין וראיות			11. 7	(א) בכל ענין של דיני ראיות וסדרי דין ינהג בית הדין על פי הדין הדתי ובדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק; אין בהוראה זו כדי לגרוע מכללי חסיונות עדים או כללי ראיות חסויות.
						(ב) בית הדין רשאי לשמוע עדות של קטין שלא בנוכחות איש או בנוכחות מי שבית הדין התיר לו להיות בדיון, וכן רשאי הוא להורות על הפסקת שמיעת עדותו של קטין או למנוע את חקירתו אם הוא סבור שעלול להיגרם נזק לקטין.
						(ג) מונה מומחה או יועץ מטעם בית הדין, לא יהיה בעל דין רשאי להביא עדות נוספת של מומחה מטעמו, אלא ברשות בית הדין.
מקור: חוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה–1995, סעיף 19.		ערעור על החלטה או צו של ראש הוצאה לפועל			12.	ערעור על החלטה או צו של ראש הוצאה לפועל לגבי ביצוע פסק דין של בית דין רבני או בית דין שרעי יידון לפני בית הדין שנתן את פסק הדין.
מקור: החוק העיקרי, סעיף 7ו.		שמירת דינים			13.	אין בהוראות חוק זה כדי לגרוע מסמכות אחרת הנתונה לבית דין לפי דין.
מקור: החוק העיקרי, סעיף 8.		תקנות ביצוע ותקנות סדרי דין			14.	השר, ולעניין בתי הדין הרבניים – בהתייעצות עם שר המשפטים, ממונה על ביצוע חוק זה, והוא רשאי להתקין תקנות בכל הנוגע לביצועו, לרבות תקנות בדבר סדרי הדין בהליכים לפי חוק זה; תקנות סדרי דין יותקנו בהתייעצות עם נשיא בית הדין שלערעור."
תיקון חוק הדיינים	6.	בחוק הדיינים, התשט"ו–1955 (להלן – חוק הדיינים), בסעיף 8 –
		(1) לאחר סעיף קטן (ב) יבוא –
			"(ב1) בערעור על החלטת ביניים של בית דין אזורי, לרבות בערר על החלטה בעניין מעצר, או בערעור על פסק דין של דן יחיד בבית דין אזורי, מוסמך לדון דיין אחד; ואולם הדיין הדן בערעור רשאי להורות על העברת הדיון למותב שלושה."
		(2) לאחר סעיף 8א יבוא –
מקור: חוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, סעיף 78.		"העברת עניין למקום אחר			8ב.	(א) הליך מסוים שהובא או שיש להביאו לפני בית דין במקום אחד, רשאי נשיא בית הדין הרבני הגדול או דיין אחר של בית הדין הרבני הגדול שהוא הסמיכו לכך להורות שיהיה נידון בבית דין במקום אחר; ובלבד שלא תינתן הוראה לפי סעיף זה לאחר התחלת הדיון אלא בהסכמת הדיין שהחל לדון בו.
						(ב) בהחלטה לפי סעיף קטן (א) ישקול נשיא בית הדין הרבני הגדול או דיין אחר של בית הדין הרבני הגדול שהוא הסמיכו לכך, לפי העניין, את מידת הפגיעה הצפויה בבעלי הדין בשל ההעברה, את המרחק בין בית הדין שממנו הועבר ההליך לבין בית הדין שאליו הועבר ואת הבטחת נגישותם של בעלי הדין לבית הדין.
						(ג) בית הדין שאליו הועבר עניין כאמור, לא יעבירנו עוד.
מקור: חוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה–1995, סעיף 6(ו)		צירוף צד אחר לתובענה			8ג.	בהסכמת בעלי הדין ובהסכמת צד אחר רשאי בית הדין לצרף לתובענה צד אחר שלצורך בירור התובענה והכרעה בסכסוך רצוי שיהיה צד לה.
מקור: פסיקה רבת שנים ותקנות הדיון, פרק יד.		ביאור, תיקון, שינוי וביטול פסק דין			8ד.	בית הדין רשאי לבאר את פסק הדין, לתקנו, לשנותו או לבטלו, אם מצא טעם לכך.
מקור: חוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, סעיף 76.		סמכות נגררת			8ה.	הובא עניין כדין לפני בית דין והתעוררה בו דרך אגב שאלה שהכרעתה דרושה לבירור העניין, רשאי בית הדין להכריע בה לצורך אותו עניין אף אם העניין שבשאלה הוא בסמכותו הייחודית של בית משפט אחר או של בית דין אחר."
		(3) בסעיף 12א, לאחר סעיף קטן (ב) יבוא –
מקור: חוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, סעיף 52.			"(ג) רשות כאמור בסעיף קטן (ב) לגבי החלטה אחרת תינתן אם שוכנע בית הדין כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה.
			(ד) על אף האמור בסעיף קטן (ב), לא תינתן רשות ערעור על סוגי החלטות שהשר לשירותי דת קבע, בצו, בהתייעצות עם נשיא בית הדין הרבני הגדול ובאישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת;
			(ה) אין באמור בסעיף קטן (ד) כדי לגרוע מזכותו על פי דין של בעל דין לערער על החלטה כאמור באותו סעיף קטן במסגרת ערעור על פסק הדין.
מקור: חוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה–1995, סעיף 9; תקנות הדיון, תקנה קנב.			(ו) לבית דין הרבני הגדול הדן בערעור על פסק דין או על החלטה של בית דין האזורי, יהיו הסמכויות הנתונות לבית הדין האזורי, לרבות שמיעת עדויות או הבאת ראיות נוספות, אם הוא סבור שהדבר דרוש לבירור הערעור."
		(4) לאחר סעיף 12א יבוא –
		"העברה למותב שלושה			12ב.	בעניין הנדון בפני דיין אחד, רשאי הוא להורות על העברתו למותב שלושה.
		(5) בסעיף 27(א)(2), בסופו יבוא "לרבות קביעת אגרות לעניין בחינות ורישוי, והוראות לעניין כללי אתיקה ודין משמעתי".
תיקון חוק שיפוט בתי דין רבניים	7. 1.	בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953, אחרי סעיף 4ג, יבוא:
		"אי-פסיקת ריבית והצמדה בניגוד לדין-תורה			4ד.	על אף האמור בכל דין, בית דין רבני לא יפסוק ריבית והפרשי הצמדה בכל מקרה שבו סבר כי הדבר נוגד דין-תורה."
תיקון חוק הקאדים	6.	בחוק הקאדים, התשכ"א–1961, לאחר סעיף 6ג יבוא –
מקור: חוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, סעיף 76.		"סמכות נגררת			6ד.	הובא עניין כדין לפני בית דין והתעוררה בו דרך אגב שאלה שהכרעתה דרושה לבירור העניין, רשאי בית הדין להכריע בה לצורך אותו עניין אף אם העניין שבשאלה הוא בסמכותו הייחודית של בית משפט אחר או של בית דין אחר."
תיקון חוק בתי הדין הדתיים הדרוזיים	7.	בחוק חוק בתי הדין הדתיים הדרוזיים, תשכ"ג-1963, סעיף 7 יימחק.
תיקון חוק ההוצאה לפועל	8.	בחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז–1964, בסעיף 80 –
מקור: חוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה–1995, סעיף 19.			(1) בסעיף קטן (ב1), לאחר המילים "בעניני משפחה" יבוא "לרבות של בית דין רבני או בית דין שרעי (להלן – בית הדין הדתי)", ובסופו יבוא "או לפני בית הדין הדתי שנתן את פסק הדין, לפי העניין".
			(2) לאחר סעיף קטן (ב2) יבוא –
				"(ב3) פסק דין של בית דין דתי בערעור שהוגש לפי סעיף קטן (ב1), ניתן לערעור לפני בית הדין הדתי שלערעור, אם ניתנה רשות לכך מאת דיין של בית הדין הדתי שלערעור.

דברי הסבר

מבוא התיקון לחוק בא, בראש ובראשונה, להשיב לבתי הדין הרבניים את הסמכויות שנלקחו מהם לאחרונה בפסק הדין ב-בג"ץ 473/24 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים (‏22.6.2025), ולקבוע כי בית הדין מוסמך לאכוף את ביצוע פסקי דינו והחלטותיו בהתאם לסמכויותיו שנקבעו בחוק.

נתאר תחילה את המצב המשפטי הקיים עד למתן פסק הדין האמור. בסעיף 7א(א) לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956 (להלן – "חוק כפיית ציות") נקבע:

לבית דין, כשהוא דן בענין שבשיפוטו, יהיו כל הסמכויות על פי סעיפים 6 ו-7 לפקודת בזיון בית המשפט, בשינויים המחוייבים.

הוראת חוק זו הסמיכה את בית הדין הדתי "כשהוא דן בענין שבשיפוטו" להפעיל סמכויות אכיפה לציות להחלטותיו ופסקי דינו, על ידי הטלת קנס או מאסר על הממרה, במטרה לכופו לציית להוראותיו.

קודם שהקנה המחוקק לבתי הדין הדתיים את סמכויות האכיפה לביצוע הוראותיו, בתי הדין הדתיים היו נטולי סמכויות להביא בעצמם לביצוע ומימוש החלטותיהם ופסקי דינם. בתחילה, בזמן המנדט הבריטי קודם קום המדינה, נקבע בסימן 56 לדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922-1947, כי: "פסקי-דין של בתי-דין דתיים יוצאו לפועל עפ"י מנהגם של בתי-המשפט האזרחיים וע"י משרדיהם".

בשנת 1956 תוקן חוק בתי דין דתיים (הזמנה לבית הדין), תשט"ז-1956, אשר הקנה לבתי הדין הדתיים סמכויות אכיפה, אך אלה הצטמצמו רק לאכיפת הזמנת עדים ובעלי הדין להעיד לפניו. החוק קבע כי "בית דין, כשהוא דן בענין שבשיפוטו, רשאי להזמין כל אדם לבוא לפניו כדי להשיב על תביעה שהוגשה נגדו" או "להעיד או להגיש מסמך שברשותו", ואם לא התייצב "רשאי בית הדין ליתן צו מעצר לשם כפיית התייצבותו", ואם התייצב אך "סירב למסור עדות, או להגיש מסמך שברשותו, או להשיב על השאלה שהוצגה לו [... ] רשאי בית הדין לקנסו".

עם חקיקת חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ה-1965, בוטל סעיף 56 לדבר המלך במועצה, וסמכויות האכיפה לביצוע ההחלטות ופסקי הדין הועברו אל לשכת ההוצאה לפועל. לאחר שנתיים בוטל החוק, ונחקק חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967. אך עדיין בתי הדין הרבניים היו נטולי סמכות לאכוף את הציות והביצוע של החלטותיהם ופסקי דינם.

הדבר יצר קושי רב בניהול ההליכים בבית הדין וביצועם, במיוחד נוכח העובדה שמדובר בהליכי משפחה רגישים ומורכבים, הזקוקים לא פעם לביצוע פסק הדין על ידי הערכאה שמכירה את בעלי הדין, ליוותה את ההליך מתחילתו וערה לרגישויות השונות. בשל כך ביום 27 במאי 1981 נחקק תיקון מס' 1 בחוק בתי דין דתיים (הזמנה לבית הדין) התשט"ז-1956, אשר תיקן את סעיף 7א האמור, והקנה לבית הדין הדתי סמכויות כפיית ציות למימוש ולביצוע החלטות ופסקי דין של בית הדין הדתי. בהתאם לכך גם שונה שמו של החוק לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות), התשט"ז-1956, שם הולם ומתאים יותר להוראות החוק שבו, כאשר בהמשך גם שם זה ישונה. בדברי ההסבר להצעת החוק נכתב:

החוק הקיים אינו מסמיך בתי דין דתיים להפעיל אמצעים לכפיית ציות לצוויהם, סמכות זאת הוקנתה לבתי המשפט הרגילים [... ] מוצע להקנות לבתי הדין הדתיים סמכות לכפיית ציות לצווים היוצאים מלפניהם, בקנס או במאסר, ומכאן ההצעה לשנות גם את שם החוק.

סמכויות אלה, כאמור, הוענקו לבית הדין לא רק לצורך ניהול ההליך הדיוני וביצוע החלטות הביניים שניתנו תוך כדי ההליך, אלא גם לשם ביצוע פסק דינו של בית הדין, לאחר שסיים את ההליך הדיוני מבחינה זו ו'קם מכסאו'. יוצא אם כן, שסעיף 7א לחוק כפיית ציות מקנה ביד בית הדין סמכויות אכיפה לצורך ביצוע פסק דינו, אף לאחר שסיים את ההליך שלפניו ואינו דן בו עוד. אשר על כן, ברור כי משמעות האמירה בסעיף 7א לחוק, שסמכויות האכיפה יהיו לבית הדין "כשהוא דן בענין שבשיפוטו" – אינה כ'תיאור זמן', לפיו סמכויות אלה יהיו לבית הדין רק בעת ובפרק הזמן שבו הוא דן בעניין, שהרי כאמור מדובר גם בסמכויות לביצוע 'פסק דין' אחר שהוא כבר 'קם מכסאו' ואינו דן עוד, אלא האמירה הינה 'תיאור נושא'. דהיינו, כאשר הנושא שבו דן בית הדין, בעבר או בהווה, הינו 'עניין שבשיפוטו' ובסמכותו על פי דין – בין אם בית הדין דן בו עתה בהווה ובין אם דן בו בעבר אף שעתה כבר אינו דן בו עוד – בית הדין יהיה רשאי ומוסמך בכל אותם מקרים להפעיל סמכויות לשם אכיפה וציות לפסק דינו והחלטותיו.

בהמשך לאותה מגמה, כדי לייעל את עבודת בית הדין בביצוע ומימוש החלטותיו ופסקי דינו, הוסיף ותיקן המחוקק ביום 15 למרץ 2001 את סעיף 7ד(א) לחוק, והקנה לבית הדין גם את הסמכות למנות כונס נכסים, סמכויות שהיו עד אז רק ביד רשם ההוצאה לפועל, ובתיקון זה נקבע:

בית דין, כשהוא דן בענין שבשיפוטו, רשאי למנות כונס נכסים (בסעיף זה – הכונס) על נכס מסוים של נתבע, אם הוכח להנחת דעתו, כי קיימות ראיות מהימנות לכאורה התומכות בעילת התובענה וכי קיים צורך מיוחד במינוי הכונס לשם ביצוע פסק הדין, ולענין זה יחולו, בכפוף להוראות סעיף זה, הוראות סעיפים 53 עד 57 ו-60 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, וכפי שיתוקן מעת לעת, בשינויים אלה:

לצד הקניית סמכות זו, הקנה לו המחוקק גם סמכויות אכיפה נוספות, של 'עיכוב יציאה מהארץ' בסעיף 7ב ושל הטלת 'עיקול זמני' בסעיף 7ג, ומאחר שהוסף ותוקן בו גם סעיף 1א העוסק ב'דרכי דיון', עודכן ותוקן בשלישית שמו של החוק לשמו הנוכחי, חוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון).

גם כאן, ברור כי כאשר מוקנית לבית הדין הסמכות למנות כונס נכסים "לשם ביצוע פסק הדין", הרי שמדובר בסמכויות אכיפה ומימוש, כפי שנכתב, לשם ביצוע 'פסק דין' שסיים מכבר את ההליך הדיוני. אף שבית הדין כבר 'קם מכסאו' לעניין ההכרעה במחלוקת בין הצדדים ולא ידון בכך עוד, הסמכויות ל'ביצוע פסק הדין' נותרות בידיו, כפי שהן קיימות לרשם ההוצאה לפועל ב"סעיפים 53 עד 57 ו-60 לחוק ההוצאה לפועל" (כלשון הסעיף).

כך נהגו בתי הדין הרבניים במשך שנים באין ספור הליכים, וזאת בדומה לסעיף 7 לקבוע בחוק בית המשפט לעניני משפחה, תשנ"ה-1995, לפיו "הליכי ביצוע בתובענה לאיזון משאבים בין בני זוג או בתובענה לפירוק שיתוף בנכס של בני זוג או בתובענה בענינו של קטין, למעט בעניני רכושו, יבוצעו על פי החלטת בית המשפט לעניני משפחה ובפיקוחו, זולת אם הורה בית המשפט על ביצועם באמצעות לשכת ההוצאה לפועל".

אולם לאחרונה הוציא בית המשפט העליון פסק דין, בבג"ץ 473/24 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים (22.6.2025) (להלן – "עניין פלונית"), שנכתב על ידי נשיא בית המשפט העליון, השופט י' עמית, ואליו הצטרפו השופטים י' וילנר וע' גרוסקופף, וממנו עולה לכאורה כי בשונה מלשונו הברורה של החוק וממה שהיה נהוג ומקובל עד כה באין ספור הליכים בבתי הדין הרבניים, בית הדין הרבני אינו מוסמך עוד למנות כונס נכסים לשם ביצוע פסק דינו שנתן תוקף להסכם גירושין. בהתאם לעולה מפסק הדין, צדדים להליכי גירושין אשר בן או בת זוגם לשעבר אינו מציית להסכם ביניהם בעניין הרכוש שאושר בבית הדין וקיבל תוקף פסק דין, לא יוכלו מעתה לפנות לשם כך בהגשת בקשה קצרה, בהליך מהיר ויעיל אל בית הדין הרבני בעניין, ויהיה עליהם לפתוח לשם כך בתביעה חדשה ונפרדת אל בית המשפט לענייני משפחה, על כל המשמעויות הכרוכות בכך מבחינת תשלומי אגרה, שכר טרחת עורך דין והמשאבים הנדרשים לניהול הליך משפטי חדש ונפרד.

כך מסכם את הדבר הנשיא עמית בסוף פסק דינו בעניין פלונית (פסקאות 81 ו-83):

אין לבית הדין הרבני סמכות לדון בסעדים המבוקשים בתביעות המשיב. מכאן, שאין לבית הדין הרבני גם סמכות להורות על מינוי כונס נכסים מכוח סמכות העזר המוקנית לו בחוק כפיית ציות [... ] וכי הסמכות לדון בסעדים אלה מוקנית לבית המשפט לענייני משפחה. בנסיבות המקרה, אישור הסכם הגירושין על ידי בית הדין הרבני לא מקנה לו סמכות לדון בתביעות אלה, מקום שבו בית הדין הרבני "קם מכיסאו" ומימוש פסק הדין במועד שבו ניתן אינו מצריך פעולות עזר מצד בית הדין.

כיצד הגיע הנשיא עמית למסקנה כי לבית הדין הרבני אין סמכות למנות כונס נכסים לשם ביצוע פסק הדין, כאשר בסעיף 7ד לחוק כפיית ציות נכתב במפורש בדיוק הפוך, ש"בית דין, כשהוא דן בענין שבשיפוטו, רשאי למנות כונס נכסים [... ] לשם ביצוע פסק הדין"?

הנשיא עמית סוקר בפסק דין ארוך ומנומק "את המצע הנורמטיבי בנושא מקורות הסמכות של בית הדין הרבני", כלשונו, כאשר במעבר אל "תחולתו על פעולת אישור הסכם גירושין" מכניס הנשיא עמית 'הנחות יסוד', שכביכול מקובלות בפסיקה, אף שעם כל הכבוד, כפי שנַרְאֶה, הנחות יסוד אלה אינן נכונות והמקורות שהביא התייחסו לעניין אחר ולא לענייננו.

למעשה, מפרש הנשיא עמית בעניין פלונית את האמירה בחוק, כי בית הדין מוסמך לפעול לאכיפת פסק דינו "כשהוא דן בענין שבשיפוטו" – באופן שכוונתה הינה רק לאותו פרק זמן שבו בית הדין עוסק בהליך הדיוני 'שבשיפוטו'. אולם, מיד לאחר מתן פסק הדין, בית הדין 'קם מכסאו' ואינו נחשב עוד לדבריו כמי ש"דן בענין שבשיפוטו". לשיטת הנשיא עמית "בהיעדר סמכות שיפוט שעליה ניתן להישען, אין לבית הדין הרבני אפשרות להפעיל את סמכות העזר ולמנות כונס" (פסקה 80 לפסק הדין). זאת, למרות שכאמור הדבר אינו מתיישב ואף סותר את לשונו הברורה של החוק, הקובעת כי "בית דין, כשהוא דן בענין שבשיפוטו, רשאי למנות כונס נכסים [... ] לשם ביצוע פסק הדין". שהלא אחר שכבר ניתן פסק הדין בית הדין כבר 'קם מכסאו', כדברי הנשיא עמית, ולמרות זאת הוא רשאי לפעול 'לשם ביצוע פסק הדין'.

בלא שנרחיב מעבר לאפשר במסגרת זו לתוככי פסק הדין וניתוח נכונות הנחות היסוד המחודשות שהוכנסו בו, נציין רק כמה נקודות. ראשית, בבג"ץ 566/81 אליהו עמרני נ' בית הדין הרבני הגדול, לז(2) 1 (1982) (להלן – "עניין עמרני"), אחר שהבהיר שהסכם גירושין שהוגש לבית הדין נחשב לתביעת גירושין וכריכה כדין, קבע בית המשפט כי "ממשיכה סמכות שיפוט זו להישאר בידי בית הדין, גם לאחר שסיים את הדיון בעניין, והוא חוזר ומתעורר", והוסיף והביא גם מע"א 316165 שושנה ברוק נ' מאיר-דב ברוק, כ(2) 6 (1966)), בו כתב כי "סמכות זו (כשנכרך עניין דירת המגורים בהליך הגירושין) נשארת בידי בית-הדין, אף משזה סיים את הדיון בעניין, והוא מתעורר שנית כעבור זמן". על פסיקה זו השיב הנשיא עמית בעניין פלונית, כי עם הזמן פסיקות בית המשפט הסתייגו מהאמור בעניין עמרני, וכי "בעניין לוי נדחתה טענת סמכות נמשכת של בית הדין לדון בתביעת אכיפה של תניית שיפוי שנכללה בהסכם גירושין שאושר על ידי בית הדין [... ] ובעניין פלונית 4111/07 נקבע, כי בכל הנוגע לתחולת הסמכות הנמשכת, עניין עמרני 'אינו עולה בקנה אחד עם ההלכה המתוארת'", וכי "הדברים מלמדים כי כיום ההלכה שנקבעה בעניין עמרני מצויה בשוליים [... ] והפסיקה העדכנית אינה רואה בה הלכה מחייבת". לעומת זאת, רק לפני כשנתיים דחה בית המשפט העליון עתירה נגד אכיפת הסכם גירושין בבית הדין, כשאחד הטעמים לכך הייתה ההלכה שאכיפת הסכם גירושין בעניין דירת מגורים של בני זוג מצויה בגרעין סמכותו של בית הדין הרבני: "[...] מדובר בעניין הנמצא בגרעין סמכותו של בית הדין הרבני, היינו באכיפת הסכם גירושין שהסדיר את גורל דירת המגורים של בני הזוג" (בג"ץ 3416/23 רונית יחזקאל נ' משרד הבינוי והשיכון (2023), פסקה 7).

אם נבחן את פסקי הדין שהובאו בעניין פלונית כתמיכה לטענה שההלכה שונתה באופן שכיום אין לבית הדין 'סמכות נמשכת' בענייני רכוש, נגלה כי אלה לא אמרו את דברם בהקשר לענייננו. באותם פסקי דין נדונה שאלת 'סמכות נמשכת' הבאה לשנות את פסק הדין שנפסק ואת "ההכרעה שנתקבלה, לתיקונה או לביטולה", בשל שינויי נסיבות שנוצרו לאחר מתן פסק הדין (בג"ץ 4111/07 פלונית נ' פלוני (2008), פסקה 10). פסקי דין אלה עסקו גם בעניין "סמכות נמשכת לדון במזונות האישה מכוח אישור ההסכם בין בני-הזוג כפסק-דין" (בג"ץ 8578/01 חליווה נ' חליווה, פ"ד נו(5) 634 (2002), פסקה 3), וקביעתם הייתה, "שלבית דין רבני המאשר הסכם גירושין ללא דיון של לגופו של עניין, אין סמכות נמשכת לדון בתביעה להפחתת מזונות הילדים" (בג"ץ 6929/10 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (2013) פסקה 24 לחו"ד המשנָה לנשיא נאור). עולה אם כן, כי כל אותם פסקי דין שהוזכרו בעניין פלונית דחו רק את סמכות בית הדין לחזור ולדון בגופו של פסק הדין שניתן ולשנותו, אך לא בקשו לבטל את הסמכות שהוקנתה לבית הדין בחוק לפעול למימוש וביצוע פסק דינו, כפי שגם רשם ההוצאה לפועל יכול לעשות זאת.

הנשיא עמית מוסיף כי "לבית הדין הרבני לא מוקנית סמכות לאכוף פסק דין שניתן על יסוד הסכם גירושין", אך פסקי הדין שהוא מביא כאסמכתא אינם רלוונטיים לנדון. זאת, או משום שהם ניתנו לפני התיקון בשנת 1981, בה הקנה המחוקק לבית הדין הדתי את סמכויות האכיפה בחוק כפיית ציות (כגון ב-ע"א 556/75 צביק נ' צביק, פ"ד לא(1) 7, 12-11 (1976)); או משום שבפסקי הדין שהובאו דובר רק על אכיפת "הסכם השיפוי שעשו ביניהם האישה והאיש", אשר עילת החיוב החוזי שבו התעוררה עקב "אירועים מאוחרים ליום נתינתו" של פסק הדין (בג"ץ 6103/93 סימה לוי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(4) 591), פסקה 14). על כן אלו "תביעות עתידיות שעילתן תיוולד לאחר ההסכם" (ע"א 3868/95, בג"ץ 5385/95 ו' ורבר נ' מ' ורבר ואח', פ"ד נב(5) 817 (1998), פסקה 22). אך, כאמור, אין בכל אלה כדי לסתור את הסמכות שהוקנתה לבית הדין מכוח החוק לאכוף את יישום פסק הדין עצמו, ולא ביחס לעילות תביעה עתידיות שהתעוררו רק לאחר מועד נתינת פסק הדין.

כך גם ביחס לאמירתו של הנשיא עמית בעניין פלונית (פסקה 39), כי "אישור הסכם ממון או הסכם גירושין כשלעצמו אינו מהווה תחליף לכריכה פורמלית, ואינו מקנה לבית הדין הרבני סמכות שיפוט בעניינים המנויים בו". אמירה זו עומדת בסתירה עם פסיקת בית המשפט בעניין עמרני (פסקה 7), וזו דווקא לא נדחתה בפסיקה שלאחריה, הקובעת, "שאין כל נפקא מינה, כיצד ובאיזו דרך באו לעולם הליכי הגירושין שבין בני הזוג: אם על-ידי הגשת תביעת גירושין של אחד מהם ואם על-ידי הסכמתם המשותפת". אמירה זו גם סותרת את פסיקת הנשיא ברק (בבג"ץ 5679-03 פלוני נ' מדינת ישראל (2005), פסקאות 13 ו-11), שקבע, כי "אין חשיבות של ממש לשאלה כיצד ובאיזו דרך באו לעולם הליכי הכריכה". זאת, כאשר באותו מקרה "נכרכו ענייני הרכוש בתביעת הגרושין [... ] בהצעת המשיבה להסכם גירושין". כך גם ביחס לדברי המשנָה לנשיא (בפסקה 20) שהובאו על ידי הנשיא עמית כסיוע לעמדתו כי הגשת הסכם גירושין לבית הדין אינה יכולה להוות כריכה, כאמור, דבריה אלו לא נאמרו אלא רק ביחס לסמכות בית הדין לשוב ולדון במקרה זה באותו עניין לאחר מתן פסק הדין ולשנותו מכוח 'הסמכות הנמשכת', אך לא נאמרו ביחס לסמכותו של בית הדין להביא למימוש וביצוע פסק הדין שנתן תוקף להסכם.

אך יותר מכך, המעיין בפסק הדין בעניין פלונית, בן השלושים וחמישה עמודים שכתב הנשיא עמית, יגלה שהקיצוץ הקשה בסמכויות בית הדין הרבני והפגיעה ביכולותיו לאכוף את פסקי דינו, שניתנו לו בחוק, הוא לכאורה אף רחב וקשה יותר מכפי שהיה נראה ממבט ראשון. מתברר שלא רק ביחס למינוי כונס נכסים לביצוע פסק הדין של הסכם גירושין קבע הנשיא עמית שאין לבית הדין הרבני עוד סמכות בו, אלא דבריו מתייחסים גם לכל שאר סמכויות האכיפה הקנויות לבית הדין בחוק כפיית ציות. עקרון זה שהניח הנשיא עמית, עלול להתפרש כנכון גם ביחס לסמכות בית הדין לאכוף פסק דין זה על ידי הטלת קנס או מאסר מכוח סעיף 7א לחוק, שהובא לעיל, שהרי גם בו נכתבו המילים: "כשהוא דן בענין שבשיפוטו", ועל כן אם כבר ניתן פסק הדין הרי שלדבריו אין זה כבר 'ענין שבשיפוטו'. למעשה התניה זו, שלבית הדין תהיה הסמכות "כשהוא דן בענין שבשיפוטו", נכתבה בחוק גם ביחס לסעיפים נוספים בחוק, המקנים סמכות להטלת 'עיכוב יציאה מהארץ' שבסעיף 7ב וכן להטלת 'עיקול זמני' שבסעיף 7ג. גם לגביהם, לפי עמדת הנשיא עמית, לא תהיה לבית הדין סמכות בעניינם לאחר שנתן את פסק דינו ו'קם מכסאו'. וזאת, על פי אותו היגיון, נכון לכאורה לא רק בענייני רכוש שאושרו בהסכם הגירושין, אלא גם בענייני מזונות ילדים ומשמורתם, ואולי אף לעניין גירושין. בכל אלה לכאורה אין עוד את כל סמכויות האכיפה שהקנה המחוקק במילים ברורות: "לשם ביצוע פסק הדין"!

באופן זה מגלה הנשיא עמית בפתח החלק של ה'דיון והכרעה' בעניין פלוני את מגמתו העתידית והעכשווית בדבר היקף הקביעה של פסק דינו, וכותב (בפסקה 27, ההדגשות אינם במקור):

במוקד העתירה, כפי שכבר הוזכר, ניצבת השאלה האם מוסמך בית הדין הרבני לדון בתביעות המשיב לאכיפת הסכם הגירושין, בהינתן שההסכם אושר וניתן לו תוקף של פסק דין בבית הדין. אקדים ואומר, כי בנסיבות המקרה אני סבור שיש להשיב על השאלה בשלילה.

במסגרת פסק הדין בעניין פלונית שלל הנשיא עמית גם את אפשרות בית הדין לבאר את החלטותיו ופסק דינו, כדי להביא למימוש ו'ביצוע פסק הדין' על פי הסמכויות המוקנות לו בחוק כפיית ציות. זאת למרות שכבר שנפסק, כי "דבר אינו מונע מבית-הדין – לאחר שניתן פסק-דינו, מלהיעתר לבקשתם של הצדדים להבהיר את דבריו", וזאת "בלא שיצק תוכן חדש ומהותי לפסק-הדין, כי אם אך חידד את שקבע" (בג"ץ 5097/09 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול (2009), פסקה 3), וכי "להבהרה - מעמד מוכר בגדר החלטותיו של בית הדין הרבני" (בג"ץ 6250/06 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי ת"א (2007), פסקה 7).

לסיום, קשה להתעלם מרצף שני פסקי הדין האחרונים שניתנו מבית מדרשו של בית המשפט העליון במחצית השנה האחרונה, אשר קיצצו בסמכויות בתי הדין הרבניים תוך סתירה ללשונו של החוק. פסק הדין בבג"ץ 5988/21 פלוני נ' פלונית (19.2.2025), שניתן בתחילת השנה, צמצם וביטל למעשה את סמכות בית הדין הרבני לדון בכריכת מזונות ילדים, ולאחר כארבעה חודשים ניתן פסק הדין בעניין פלונית אשר קיצץ בסמכויות האכיפה של בית הדין, וטמונות בו אמירות קשות לשימוש עתידי אפשרי 'בהמשך הדרך'. רצף פסקי דין סמוכים אלה ממחישים מגמה מדאיגה בפסיקות בית המשפט העליון, המבקשת לצמצם בחקיקה שיפוטית את סמכויות בתי הדין הרבניים, בשונה ועל אף לשון החוק הברורה הפשוטה, ולכן נדרש שהמחוקק הראשי יאמר את דברו.

כללי כותרתו של החוק העיקרי היא "כפיית ציות ודרכי דיון". למרות זאת, חסרות בחוק העיקרי הוראות "מסדר ראשון", אשר מופיעות כפשיטא בחוק בתי המשפט ובחוק בית המשפט לענייני משפחה. תוצאתו של חסר זה הוא שהסדרים שמן הראוי היה שיופיעו בחקיקה ראשית מצויות בתקנות או בדין הפנימי-הדתי של בית הדין הדתי. לפעמים אין בכלל הוראת דין מפורשות, ובעת הצורך עושה בית הדין שימוש בסמכותו הטבועה או בהיקש כדי לתת הוראות מתאימות.

מטרה מרכזית של הצעת חוק זו היא אפוא להסדיר בחוק ראשי את ההוראות הרלוונטיות שהן "מסדר ראשון".

סעיף 1 בסעיף זה הוסדרו ההגדרות הדרושות לצורך ההוראות שיפורטו בסעיפי החוק. בין היתר, תיקון זה מגדיר כי הביטויים "ענין שבשיפוטו" ו"ביצוע פסק הדין" שבחוק כפיית ציות, כולל המונחים החוזרים ומופיעים בסעיפים 7א עד 7ד לחוק, משמעותם היא כי הסמכויות שבהם היא "לרבות לשם ביצוע פסק הדין לאחר נתינתו, בין בפסק דין המכריע בתביעה ובין בפסק דין הנותן תוקף להסכמת הצדדים אף אם לא דן והכריע במחלוקת בין בעלי הדין". כמו כן, התיקון מגדיר כי הביטוי "פסק דין" שבחוק כולל גם 'החלטה' או 'צו' של בית הדין.

סעיף 2 אגב התיקונים בחוק העיקרי וכדי להגביר את השקיפות ואת אמון הציבור במערכת בתי הדין הדתיים, מוצע כי דיונים בענייני הקדשות לא יתנהלו כברירת מחדל בדלתיים סגורות.

סעיף 3 סעיף 4 לחוק העיקרי עוסק בכפיית התייצבות של בעל דין או עד לדיוני בית הדין ומסמיך את בית הדין ליתן בעת הצורך צו מעצר לכפיית התייצבות, לחייב בהוצאות בשל אי-התייצבות ולהטיל קנס. עם זאת חסרות הוראות חקוקות, כפי שהן נוהגות בפרקטיקה וזהות לאלו של בתי המשפט. מכאן ההוראות המפורטות בסעיף זה.

סעיף 4

לסעיף 7ג1 המוצע לא קיימת כיום הוראה חקוקה המסמיכה את בתי הדין הדתיים במפורש לפקח על ביצוע החלטותיהם בנושאים מסוימים ולתת החלטות לשם הבטחת הביצוע. הוראה כזו קיימת במפורש לגבי בתי המשפט לענייני משפחה. סעיף 7 לחוק בית המשפט לעניני משפחה, תשנ"ה-1995 קובע:

"הליכי ביצוע

7. הליכי ביצוע בתובענה לאיזון משאבים בין בני זוג או בתובענה לפירוק שיתוף בנכס של בני זוג או בתובענה בענינו של קטין, למעט בעניני רכושו, יבוצעו על פי החלטת בית המשפט לעניני משפחה ובפיקוחו, זולת אם הורה בית המשפט על ביצועם באמצעות לשכת ההוצאה לפועל; כן רשאי בית המשפט להורות על ביצועם בדרך אחרת הנראית לו יעילה וצודקת יותר בנסיבות העניין".

מוצע שגם לבתי הדין הדתיים תוקנה במפורש אפשרות לקיים הליכי ביצוע בתובענה לאיזון משאבים, תובענה בנכס של בני זוג או בתובענה בעניינו של קטין, ובלבד שהתובענות היו בסמכות בית הדין הדתי. הרציונל העומד בבסיסו של סעיף 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה נכון גם לגבי ההליכים בבתי הדין הדתיים – קיימים מקרים מורכבים רבים שבהם נדרש פיקוח צמוד של בית הדין על הליכי הביצוע, כאשר ביצוע באמצעות ההוצאה לפועל אינו מתאים.

כמו כן אין הוראת חוק מפורשת המסמיכה את בתי הדין הדתיים להורות למשטרת ישראל לסייע בביצוע צווים והחלטות של בית דין. טענות על העדר סמכות של בית הדין לתת הוראות ישירות למשטרת ישראל בעניין שבסמכות בית הדין עולות מדי פעם על ידי בעלי דין ועל ידי גורמי המשטרה, אולם לא מוכרות טענות על חוסר סמכות בית המשפט לתת הוראות המפעילות את המשטרה בעניינים אזרחיים, למרות שאין הוראה חקוקה לגביהם. לא קיים סעיף ספציפי בחוק המאפשר זאת, חוץ מאשר בדרך של פנייה ללשכת ההוצאה לפועל. לפיכך, כאשר נדרש סיוע של המשטרה בביצוע החלטה או צו של בית דין, בעל הדין הרוצה בביצוע ההחלטה נאלץ לפנות ללשכת ההוצאה לפועל, ובמקרים המתאימים נציגיה מסתייעים במשטרת ישראל בהתאם לסעיף 79 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967. הפנייה ללשכת ההוצאה לפועל וההליכים המתנהלים בה לוקחים זמן ומעכבים את ביצוע ההחלטה, זאת כאשר פעמים רבות החלטות של בית הדין דורשות ביצוע מיידי. באשר לעצם הסמכות לתת הוראות למשטרה, בעתירה נגד בית הדין השרעי ציין בג"ץ "כי בעיקרון ומעבר לתיק זה, סבורים אנו כי ככלל לבית הדין השרעי כערכאה שיפוטית מוסמכת של המדינה סמכות להפעלת המשטרה על פי הנחוץ" (בג"ץ 906/15 פלוני נ' בית הדין השרעי לים בירושלים (2015). לפיכך נראה נכון להסמיך את בתי הדין הדתיים במפורש בחוק להורות למשטרת ישראל לסייע בביצוע החלטות של בתי הדין.

סעיף 5 מוצע למחוק את סעיפים 7ה (התקנת תקנות), 7ו (שמירת דינים) ו-8 (ביצוע ותקנות) לחוק העיקרי, משום שהן מנוסחות מחדש ובצורה מדויקת יותר בתיקונים המוצעים להלן.

לסעיף 8 המוצע בסעיף קטן (א) מוצע לחוקק במפורש סמכויות הקיימות כיום. הנוסח לקוח מחוק בתי המשפט. סמכות זהה קיימת גם לבורר לפי חוק הבוררות, התשכ"ח–1968.

בסעיף קטן (ב) מוצע לחוקק במפורש סמכות הקיימת כיום, ונוסח ההוראה לקוח מחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה–1995.

לסעיף 9 המוצע על פי תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים קיימת לנשיא בית הדין להורות בנסיבות מסוימות על העברת הדיון בתיק מסוים מבית דין אזורי אחד לבית דין אזורי אחר. מן הראוי שסמכות זו תיקבע בחוק ראשי ותנוסח בדומה למקובל בבתי המשפט.

לסעיף 10 המוצע בדומה לקיים בבית המשפט לענייני משפחה מוצע להסדיר במפורש את הסמכות של עובד סוציאלי, של הקטין בעצמו או באמצעות ידיד קרוב, להגיש תובענה לבית הדין בעניין מענייני המשפחה הנדון בבית הדין והנוגע לקטין.

לסעיף 11 המוצע מוצע להסדיר במפורש את סמכות בית הדין לעניין סדרי דין וראיות לנהוג על פי הדין הדתי ובדרך הנראית הטובה ביותר לעשיית משפט צדק וכן את סמכותו לעניין שמיעת עדות קטין והוראות לעניין חקירת מומחה מטעם בית הדין בדומה לסמכויות של בתי המשפט לענייני משפחה בשינויים המחויבים.

לסעיף 12 המוצע על פי המצב המשפט הקיים, בית משפט השלום הוא הערכאה שאליה מוגש ערעור על החלטות של רשם ההוצאה לפועל, גם אם מדובר בביצוע פסק דין של בית משפט מחוזי או בית דין לעבודה. לעומת זאת, כאשר פסק דין בענייני משפחה, לרבות של בית דין דתי, מבוצע על ידי לשכת ההוצאה לפועל, ויש לזוכה או לחייב השגות על החלטת ראש ההוצאה לפועל, ערעורו יידון בפני בית המשפט לענייני משפחה, אף אם פסק הדין ניתן על ידי בית דין דתי. מצב זה יוצר סרבול והוצאות מיותרות לצדדים בגלל הצורך להביא את הדברים שכבר נדונו בבית הדין בפני שופט משפחה שאינו מכיר את העניין. לפעמים נוצרים פערים של ממש בין החלטת שופט משפחה בערעור על ביצוע החלטת בית דין דתי לבין כוונתו המקורית של בית הדין הדתי. לכן מוצע כי ערעור על החלטה או צו של ראש ההוצאה לפועל לגבי ביצוע פסק דין של בית דין רבני או בית דין שרעי יידון לפני בית הדין שנתן את פסק הדין. הוראה זו לא הוחלה על בתי הדין הדרוזיים על פי בקשתם.

לסעיפים 13 ו-14 המוצעים הוראות הקשורות לסעיפים אלו הוסדרו בסעיפים 7ו ו-8 לחוק העיקרי ונמחקו על פי סעיף 1 לחוק זה. בשל התיקונים המוצעים לעיל מוצע להסדיר הוראות אלו בצורה מדויקת יותר.

סעיף 6 מוצע תיקון עקיף לחוק הדיינים כדי להשלים את הסדרת ההוראות הדיוניות הנוגעות לבתי הדין הרבניים. מוצעות כאן הוראות משלימות, כדי להסיר חוסר בהירות, וגם כדי להשוות לבתי המשפט הוראות סדרי דין שאין קיימת מניעה לאמצם לפי הוראות הדין הדתי.

לסעיף 8ב המוצע סמכותו של נשיא בית הדין הרבני הגדול להעביר תיק מאזור לאזור ומהרכב להרכב מוסדרת בתקנות הדיון. מוצע להסדיר זאת בחוק ראשי בדומה לסמכות נשיא בית המשפט העליון.

לסעיף 8ג המוצע על פי סעיף 6(ב) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה–1995, "בית משפט לעניני משפחה רשאי לצרף לתובענה מי שלצורך בירור התובענה והכרעה בסכסוך נדרש שיהיה צד לה, יהא נושא התובענה או שוויה אשר יהא". גם בבתי הדין הדתיים קיימים מקרים שלצורך בירור התובענה והכרעה בסכסוך יש צורך לצרף בעל דין שאינו צד מקורי בתובענה. לכן מוצע כי בהסכמת בעלי הדין ובהסכמת צד אחר רשאי בית הדין הדתי לצרף לתובענה צד אחר שלצורך בירור התובענה והכרעה בסכסוך רצוי שיהיה צד לה.

לסעיף 8ד המוצע תיקון זה, מסמיך את בית הדין במפורש "לבאר את פסק הדין, לתקנו, לשנותו או לבטלו, אם מצא טעם לכך". על פי ההלכה הפסוקה של בית המשפט העליון, סמכויות אלו מצויות כיום בגדרי סמכויות בית הדין, ומוצע לעגן זאת בחוק ראשי.

לסעיף 8ה המוצע על פי ההלכה הפסוקה יש לבית הדין סמכות נגררת להכריע, בעניין שבסמכותו, בשאלה אגבית המצויה בסמכות הייחודית של בית משפט או בית דין אחר. גם סמכות זו ראוי שתחוקק במפורש בחוק חרות.

עוד מוצע בין היתר להבהיר בסעיף 21א לחוק הדיינים כי בדומה לבית המשפט לענייני משפחה ייקבע בחוק ראשי כי לערכאת הערעור יהיו כל הסמכויות הנתונות לבית הדין בערכאה הראשונה, לרבות שמיעת עדויות או הבאת ראיות נוספות, אם הוא סבור שהדבר דרוש לבירור הערעור.

כמו כן להסרת ספק, ככל שהוא קיים, מוצע להסמיך בסעיף 27(א)(2) לחוק הדיינים את מחוקק המשנה לקבוע אגרות רישוי ובחינות, כללי משמעת ודין משמעתי לטוענים רבניים.

סעיף 7 על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, נתונה לכל ערכאה שיפוטית הרשות לפסוק, לפי שיקול דעתה, ריבית והפרשי הצמדה על סכום כסף שציוותה את תשלומו לבעל דין. "ערכאה שיפוטית", לעניין זה, כוללת אף בית דין.

על פי דין תורה האיסור על תשלום ריבית או קבלת ריבית, הוא קוגנטי. אף אם בעלי-דין הסכימו כי בית הדין יפסוק להם ריבית, נאסר על הדיין לפסוק זאת. תנאי המחייב תשלום ריבית אינו בגדר "תנאי שבממון" אלא תנאי שבאיסור והיתר, ואין הוא תקף על פי דין תורה.

חכמי ההלכה פסקו כי במקום שנערך בין צדדים "היתר עסקה", לא חל איסור ריבית בכפוף לתנאי העסקה. באופן זה נמצאה דרך הלכתית לגיטימית לקידום חיי מסחר מודרניים.

מכל מקום, כאשר על פי דין תורה אין קונסטרוקציה הלכתית שמכוחה ניתן להתגבר על איסור הריבית, נאסר על הדיינים לפסוק ריבית.

ואכן, בבג"ץ 713/86 הררי נ' ביה"ד הרבני הגדול (1986) סבר בית המשפט העליון כי שאלת הריבית היא עניין שבהלכה ומסורה לשיקול דעתו של בית הדין. בהקשר של שחיקת ערך כתובתה של אישה בגין ירידת ערך המטבע, נהגו בתי הדין הרבניים, בנסיבות מתאימות, לפסוק לאשה הפרשי הצמדה או "פיצויי גירושין" או פשרה בדרך אחרת, לפי שיקול דעת בית הדין. מעניין לציין שגם בית המשפט העליון לא פסק הפרשי ריבית בשל שחיקת ערך הכתובה, כאשר שאלת שיערוך דמי כתובה עלתה בהליך ירושה בבית המשפט (בע"מ 9606/11 עזבון המנוח פלוני נ' פלוני (20.5.2013)).

אי אפשר להעריך בוודאות מה תהיה גישת בית המשפט העליון כיום, בפרט בהמשך למגמת שני פסקי הדין של בג"ץ שניתנו בחודשים האחרונים בעתירות נגד בתי הדין הרבניים (בג"ץ 5988/21 פלוני נ' פלונית (19.2.2025); בג"ץ 473/24 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים (22.6.2025)).

אין מדובר בעניין תיאורטי. מדי פעם טענו בעלי דין בבית המשפט העליון כי בתי הדין הרבניים חייבים לפסוק ריבית והפרשי הצמדה על פי אמות המידה המקובלות בבתי המשפט האזרחיים (בג"ץ 7078/05 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים (3.2.2008); בג"ץ 9101/08 פלוני נ' פלונית (נבו 3.5.2009)). בימים אלה ניתן פסק דין בערעור בשאלת פסיקת ריבית בבית הדין הרבני הגדול (תיק 1269824/18; 23/07/2025), וייתכן שבהמשך תוגש עתירה לבג"ץ. כאמור, הואיל ואיסור הריבית הוא איסור קוגנטי על פי דין תורה, לא יוכלו דייני בתי הדין הרבניים לפסוק ריבית בניגוד להלכה.

מעיון בפרוטוקולים של דברי הכנסת ודיוני ועדת החוקה, חוק ומשפט בעת חקיקת חוק פסיקת ריבית, תשכ"א-1961, נראה כי המחוקקים דאז סברו שאין בהסמכת הרשות השיפוטית לפסוק ריבית, משום חיובה לפסוק כך, אלא הסמכות נמסרה לשיקול הדעת המלא והבלעדי של הרשות השיפוטית הדנה בסכסוך. ראוי לציין כי בעת החקיקה המקורית של חוק פסיקת רבית, היה זה ח"כ ד"ר זרח ורהפטיג, שכיהן מטעם המפד"ל והיה אז יו"ר ועדת החוקה חוק ומשפט, שהציע להוסיף במפורש לנוסח המקורי המוצע כי "רשות שיפוטית" לעניין אותו חוק כוללת "בית דין". ברי שח"כ ורהפטיג, שהיה תלמיד חכם ושומר תורה ומצוות, לא היה מציע זאת אם לא היה מדובר בשיקול דעת מלא של בית הדין (פרוטוקול ועדת החוקה, הכנה לקריאה שנייה ושלישית (29/05/1961), עמ' עמ' 8).

להסרת ספק, ככל שהוא קיים, וכדי למנוע חיכוכים מיותרים בעניין של דת ומדינה, ומאחר וממילא עניין פסיקת הריבית וההצמדה מסור לשיקול דעתה של הערכאה השיפוטית, מוצע להבהיר במפורש בחוק, כי אין מוטלת על בית הדין הרבני חובה לפסוק הפרשי ריבית והצמדה, אם סבר בית הדין כי הדבר מנוגד לדין תורה.

סעיף 8 מוצע לציין במפורש גם בחוק הקאדים את הסמכות הנגררת הקיימת לבית הדין לדון אגב עניין שבסמכותו גם בעניין שאינו בסמכותו, ולהכריע בו לצורך אותו עניין.

סעיף 8 בהמשך לתיקון סעיף ההגדרות לחוק העיקרי והוסף בתי הדין הדרוזיים להגדרת המונח "בית דין" מתייתר סעיף 7 לחוק בתי הדין הדתיים הדרוזיים, ולכן מוצע למוחקו.

סעיף 9 בהמשך למוצע לעיל כי בית הדין הרבני ובית הדין השרעי ישמשו ערכאת ערעור על צו או החלטה של ראש ההוצאה לפועל תוך הליכי ביצוע פסק דין של בית הדין, מוצעים תיקונים עקיפים משלימים בחוק ההוצאה לפועל.