טיוטת תקנות

א. שם התקנות המוצעות

תקנות שירותי תשלום (פטור מהוראות החוק) (תיקון), התשפ"ה-2025

ב. מטרת התקנות המוצעות והצורך בהן

במסגרת הדיונים שנערכו בעת חקיקת חוק שירותי תשלום, התשע"ט-2019 (להלן – החוק), עלתה שאלה בדבר התאמת החוק והוראותיו לאמצעי תשלום מסוימים, מסוג תווי שי וכרטיסי מתנה (Gift Card). בשל המאפיינים הייחודיים של אמצעי תשלום מסוג זה, הסיכון המוגבל שיש למשלם בשימוש באמצעי תשלום זה וכדי שלא להחמיר מעבר לנדרש את התנאים החלים ביחס אליהם, נקבע בתקנות שירותי תשלום (פטור מהוראות החוק), התשפ"ב- 2022 (להלן – התקנות) כי יש להחריג את תווי השי ואת כרטיסי המתנה הדיגיטליים מהוראות שונות בחוק שירותי תשלום ולקבוע הוראות מתאימות שיבטיחו הגנה על הלקוחות בנושאים המצריכים התייחסות וקביעת כללים לגביהם. התקנות שנקבעו יצרו איזון בין הצורך להגן על הלקוח המשלם לבין הרצון להימנע מהכבדה עודפת.

התקנות נקבעו כהוראת שעה כיוון שהכנסת צפתה כי בפרק זמן זה יושלם הליך החקיקה של הצעת חוק הסדרת העיסוק בשירותי תשלום ובייזום תשלום, תשפ"ג-2023 (להלן- חוק הסדרת העיסוק), ובכך תיווצר בהירות גדולה יותר וודאות ביחס לשוק תווי השי וכרטיסי המתנה והתאמת ההוראות שנקבעו לגביהם, ובהמשך לכך יבחן הצורך בעדכון התקנות. עם זאת, גם לאחר חקיקת חוק הסדרת העיסוק, ובשים לב למועד התחילה והוראות המעבר והפטור הקבועות בו, עדיין אין מידע מספיק ביחס לאמצעי תשלום אלה.

בהמשך לכך וכדי לבסס את התקנות על מידע יותר רחב מהציבור, הופץ ביום 13.1.2025 על ידי משרד המשפטים קול קורא לציבור לקבלת התייחסות לגבי תיקונים נדרשים בנוסח הקיים של התקנות ביחס לאמצעי תשלום אלה. בין היתר, התבקשה התייחסות לשאלת התאמת הוראות התקנות לתווי קנייה ומתנה באמצעים דיגיטליים. בנוסף, התבקשה התייחסות האם יש מקום להחיל הוראות נוספות מהחוק על אמצעי תשלום אלה. כמו כן, התבקשה התייחסות לשאלת תוקף התקנות כהוראת שעה או כהוראת קבע. לקול הקורא התקבלו התייחסות מגורמים שונים – חברות שעוסקות בהנפקת תווי קנייה ומתנה, ארגוני צרכנים והציבור הרחב. בעקבות ההערות שהתקבלו לקול הקורא ועבודת מטה ממשלתית גובש נוסח התקנות המוצע.

התיקון המוצע לתקנות משמר את ההבחנה ביחס לתווי קנייה ומתנה שאינם מיועדים למשלם מסוים, זאת גם אם הם מוצגים באופן דיגיטלי. שימור הבחנה זו נועד כדי שלא לייצר הכבדה על אמצעי תשלום אלה בשים לב למאפייניהם הייחודיים וכן לנוכח הסיכון המגודר והמופחת יחסית ביחס לאמצעי תשלום אלה. עם זאת, מוצע להרחיב את ההוראות הצרכניות שיחולו על אמצעי תשלום אלה כפי שיפורט להלן, זאת כדי להגביר את ההגנות הצרכניות.

כך לדוגמא, מוצע להחיל את תקנה 13 בעניין תיעוד מידע על עסקאות ומועדן והעמדת מידע זה ללקוח, תקנה 17 בעניין הפסקת תשלומים במקרה של אי הספקת מוצר או שירות במועד, תקנה 18א בעניין הפסקת תשלומים לספק מפר בנסיבות מחמירות (למעט סעיף קטן (ג)(2) עד (3)) ותקנה 28 בעניין חיוב תשלום בלי הרשאה.

כמו כן, כדי לגדר את הסיכון באמצעי תשלום מסוג תווי קנייה ומתנה שמוצגים באופן דיגיטלי ומאידך לא לפגוע בקלות ובנוחות בשימוש באמצעי תשלום אלה, מוצע לקבוע תקרה כוללת ביחס למספר אמצעי תשלום כאמור שמוצגים באופן דיגיטלי והונפקו על ידי אותו נותן שירותי תשלום, כך שהסכום המרבי יהיה עד 5,000 ש"ח.

בתקנות מוצעות הוראות משלימות נוספות שנועדו לאזן כאמור בין ההגנה הצרכנית ביחס לאמצעי תשלום אלה לבין הצורך למנוע הכבדה מיותרת.

ג. להלן נוסח טיוטת התקנות המוצעות:

טיוטת תקנות מטעם משרד המשפטים:

טיוטת תקנות שירותי תשלום (פטור מהוראות החוק) (תיקון), התשפ"ה- 2025

		בתוקף סמכותי לפי סעיפים 48(ב) ו- 54(ב) לחוק שירותי תשלום, התשע"ט-2019[1], בהסכמת שר האוצר ונגיד בנק ישראל ובאישור ועדת הכלכלה של הכנסת, אני מתקין תקנות אלה:
תיקון תקנה 2	1.	בתקנות שירותי תשלום (פטור מהוראות החוק), התשפ"ב-2022 (להלן – התקנות העיקריות), בתקנה 2 –
			(1) בתקנת משנה (א) –
				(א) אחרי "9," יבוא "13,";
				(ב) אחרי "15(א)," יבוא "17,";
				(ג) אחרי "18," יבוא "18א למעט סעיף קטן (ג)(2) עד (3),";
				(ד) אחרי "20," יבוא "28,".
			(2) בתקנת משנה (א)(1)(ב), במקום "שניתן לצבור בו הוא" יבוא "שצבור בו אינו עולה על";
			(3) אחרי תקנת משנה (א)(1)(ב) יבוא:
				"(ב1) הסכום המרבי שניתן לצבור יחד במצטבר במספר אמצעי תשלום בהתאם לפסקה זו שמוצגים באופן דיגיטלי והונפקו על ידי אותו נותן שירותי תשלום אינו עולה על 5,000 שקלים חדשים; לעניין זה לא יובא בחשבון שובר לרכישת מוצר או שירות מסוים.".
			(4) בתקנת משנה (ב), במקום "בתקנת משנה (א)(1) ו-(2)" יבוא "בתקנת משנה (א)(1) או (2)";
			(5) בתקנת משנה (ב)(2), בסופה יבוא "אלא אם נותן שירותי התשלום יכול לזהות את המשלם במאמצים סבירים ולמסור לו את ההודעה האמורה באותו סעיף קטן".
תיקון תקנה 3	2.	בתקנה 3 לתקנות העיקריות –
			(1) בתקנת משנה (א)(2), אחרי "כדין באמצעי תשלום" יבוא "וכן יקפיא את השימוש באמצעי התשלום לבקשת מחזיק כאמור";
			(2) במקום תקנת משנה (א)(4)(א) יבוא:
				"(א) לא יגביל את תוקפו של אמצעי התשלום לתקופה שתפחת מחמש שנים.";
			(3) בתקנת משנה (א)(5)(ב), המילים "או שנתיים, לפי העניין" יימחקו.
תיקון תקנה 5	3.	במקום תקנה 5 לתקנות העיקריות יבוא:
		"תוקף			5.	תוקפן של תקנות 2 ו-3 לעניין אמצעי תשלום שמתקיימים לגביו התנאים המפורטים בתקנה 2(א)(1) או התנאים המפורטים בתקנה 2(א)(2) – עד יום ט"ו באייר התשפ"ח (11 במאי 2028).".

___ ב________ התש_______ (___ ב________ ____20)

[תאריך עברי] ([תאריך לועזי])

(חמ _____-3)

__________________

יריב לוין

שר המשפטים

דברי הסבר

כללי חוק שירותי תשלום, התשע"ט-2019 (להלן – החוק) החליף את חוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו-1986 ויצר הסדרה חדשה ורחבה לשירותי תשלום שונים. החוק מסדיר היבטים חוזיים וצרכניים שבין נותן שירותי התשלום לבין המשלם וקובע הוראות צרכניות רבות ומפורטות, ועל-מנת להעניק למשלם הגנה מלאה שתבטיח הגינות ותגביר את אמון הציבור באותם אמצעי תשלום מתקדמים. הוראות החוק חלות באופן אחיד על כלל אמצעי התשלום, לרבות אמצעי תשלום מתקדמים.

החוק נכתב באופן רחב וניטרלי טכנולוגית, כך שיוכל לכלול מגוון רחב של אמצעי תשלום, לרבות אמצעי תשלום עתידיים שטרם מוכרים לנו כיום. בשל ההגדרות הרחבות בחוק נדרשה גמישות בתחולת החוק ולשם כך נחקק סעיף 48(ב) לחוק הקובע כי שר המשפטים, בהסכמת שר האוצר ונגיד בנק ישראל ובאישור ועדת הכלכלה, רשאי לקבוע פטור מההוראות לפי חוק זה, כולן או חלקן, לסוגים שונים של אמצעי תשלום, פעולות תשלום, חשבונות תשלום, נותני שירותי תשלום או לקוחות.

במסגרת הדיונים שנערכו בעת חקיקת החוק עלתה שאלה בדבר התאמת החוק והוראותיו לאמצעי תשלום מסוימים, מסוג תווי שי וכרטיסי מתנה (Gift Card), זאת לאחר שגופים מהציבור טענו כי אין מקום להחיל את הוראותיו על אמצעי תשלום מעין אלה וכי הכללת אמצעי תשלום אלה תביא לפגיעה בשימוש בהם (ראו לעניין זה סעיף 77 לחוק שקבע תחילה נדחית של הוראות החוק ביחס לאמצעי תשלום שמתקיימים בו התנאים שבסעיף). בהמשך לכך, בשל המאפיינים הייחודיים של אמצעי תשלום מסוג זה, הסיכון המוגבל שיש למשלם בשימוש באמצעי תשלום זה וכדי שלא להחמיר מעבר לנדרש את התנאים החלים ביחס אליהם, נקבע בתקנות שירותי תשלום (פטור מהוראות החוק), התשפ"ב- 2022 (להלן – התקנות) כי יש להחריג את תווי השי ואת כרטיסי המתנה הדיגיטליים מהוראות שונות בחוק שירותי תשלום ולקבוע הוראות מתאימות שיבטיחו הגנה על הלקוחות בנושאים המצריכים התייחסות וקביעת כללים לגביהם. התקנות שנקבעו יצרו איזון בין הצורך להגן על הלקוח המשלם לבין הרצון להימנע מהכבדה עודפת.

תוקף התקנות נקבע מלכתחילה לתקופה של 18 חודשים. תיקון מס' 1 לתקנות האריך את תוקף ההוראות לתקופה של 18 חודשים נוספים ביחס לתווי קנייה ומתנה, כלומר עד לחודש מאי 2025, ובשלוש שנים לגבי כרטיסי תשלום נטענים שניתנים על ידי גורמי רווחה. התקנות נקבעו כהוראת שעה כיוון שהכנסת צפתה כי יושלם הליך החקיקה של הצעת חוק הסדרת העיסוק בשירותי תשלום ובייזום תשלום, תשפ"ג-2023 (להלן- חוק הסדרת העיסוק), ובכך תיווצר בהירות גדולה יותר וודאות ביחס לשוק תווי השי וכרטיסי המתנה והתאמת ההוראות שנקבעו לגביהם, ובהמשך לכך יבחן הצורך בעדכון התקנות. עם זאת, גם לאחר חקיקת חוק הסדרת העיסוק, ובשים לב למועד התחילה והוראות המעבר והפטור הקבועות בו, עדיין אין מידע מספיק ביחס לאמצעי תשלום אלה. בהקשר זה נציין כי במסגרת תקנות הסדרת העיסוק בשירותי תשלום וייזום תשלום (פטור מחובת רישוי), תשפ"ד-2024, נקבע בתקנה 4ג פטור מחובת רישוי לגבי מי שמתקיימים בו התנאים המפורטים בתקנות הפטור מחוק שירותי תשלום שבנדון וזאת עד ל-6 ביוני 2027.

תקנה 1 תקנה 2 לתקנות העיקריות קובעת פטור מחלק מהוראות החוק ביחס לשני סוגים של אמצעי תשלום: (1) אמצעי תשלום שאינו מיועד למשלם מסוים, שניתן לצבור בו רק סכום חד פעמי שאינו עולה על 1,500 ש"ח ושלא ניתן לבצע באמצעותו תשלומים נדחים (2) כרטיסים נטענים שמחולקים על ידי גורמי רווחה ממשלתיים ומהמגזר השלישי שניתנים לטעינה חוזרת בסכום מוגבל שקבוע בתקנות.

התיקון המוצע לתקנת משנה (א) נועד לצמצם את ההוראות מחוק שירותי תשלום שלא יחולו על אמצעי תשלום אלו, זאת כדי להרחיב את ההגנות הצרכניות שיחולו על משלמים באמצעי תשלום אלה. להלן יפורטו ההוראות שמוצע לבטל את הפטור ולהחיל אותם על אמצעי תשלום אלה:

1. סעיף 13 לחוק: סעיף זה עוסק בחיוב נותן שירותי תשלום לתעד מידע על חיובים שבוצעו באמצעי התשלום ומועד החיובים ומתן אפשרות ללקוח לקבל גישה סבירה למידע זה לפי בקשתו. מוצע להחיל סעיף זה על אמצעי התשלום האמורים, באופן שהמחזיק באמצעי התשלום יוכל לקבל את המידע הרלבנטי על עסקאות שבוצעו באמצעי התשלום ומועדי ביצוע העסקאות. אין סיבה למנוע מלקוח שעשה שימוש באמצעי תשלום אלה גישה למידע על עסקאות שבוצעו על ידו באמצעי התשלום. למיטב ידיעתנו, זה המצב כבר כיום ביחס לחלק גדול מנותני שירותי התשלום שמאפשרים גישה למידע זה. יצוין כי כיוון שמדובר באמצעי תשלום שאינו מיועד למשלם מסוים, המחזיק יוכל לקבל רק את המידע על העסקאות כאמור ומועד ביצוען, ללא מידע על זהות המשלם במועד ביצוע העסקאות.

2. סעיף 17 לחוק: סעיף זה עוסק באפשרות של משלם לבקש הפסקה של ביצוע תשלום בעקבות אי הספקת המוצר או השירות במועד ("כשל תמורה"). כאשר לקוח משלם באמצעות תווי קנייה ומתנה בבית העסק ומקבל באותו מועד את המוצר, אין רלבנטיות לסעיף זה לחוק. עם זאת, בחלק מהמקרים קיימת אפשרות לבצע רכישות מקוונות דרך האינטרנט ולשלם באמצעות תווי קנייה ומתנה. במצב זה, לקוח יכול להיקלע למצב שבו המוצר לא הגיע במועד ולכן הוא מבקש להפסיק את התשלום. יצוין כי כיוון שלפי המאפיינים שבתקנות מדובר באמצעי תשלום שלא מאפשרים תשלומים נדחים אלא רק תשלומים מיידיים, הפסקת התשלום תהיה רלבנטית רק אם נותן שירותי התשלום לא העביר עדיין התשלום אל המוטב.

3. סעיף 18א לחוק: עניינו של הסעיף בעוסק מפר בנסיבות מחמירות. הסעיף קובע כי אם הרשות להגנת הצרכן הכריזה על עוסק מפר בנסיבות מחמירות, הרשות להגנת הצרכן תודיע על כך לנותני שירותי תשלום שהוא גוף פיננסי מפוקח, שיהיה מחוייב להפסיק את כל העברת התשלומים לאותו עוסק ולפעול בהתאם להוראות החוק בעניין. מדובר בסעיף חוק חדש שנחקק לאחר התקנת התקנות. יש טעם בהפסקת התשלומים גם על ידי נותני שירותי תשלום כאמור בתקנה 2 לתקנות. עם זאת, מוצע שלא להחיל את סעיף 18א(ג)(2) עד (3) לחוק שמחייב את נותן שירותי התשלום להודיע למשלם ולהחזיר לו תשלומים בשל הקושי היישומי להשיב כספים למחזיקי כרטיסי קנייה ומתנה.

4. סעיף 28 לחוק: עניינו של הסעיף בשינוי חיוב ללא הרשאה במצב שבו המשלם ביקש לחייב את אמצעי התשלום בסכום מסוים והסכום שחויב גבוה יותר ללא הרשאה מהמשלם. למשל לקוח ביקש לקנות מוצר בסכום של 100 ש"ח וגילה שהוא חויב בסכום של 1,000 ש"ח. נראה שאין הצדקה לפטור את נותן שירותי התשלום מקיום חובה זו, גם ביחס לתווי קנייה ומתנה וכרטיסי רווחה נטענים.

תקנה 1(3) אחד המאפיינים של אמצעי התשלום האמור בתקנה 2(א)(1) הוא שניתן לצבור בו רק סכום חד פעמי שאינו עולה על 1,500 ש"ח כאמור לעיל. כאשר מדובר באמצעי תשלום פיזי מסוג כרטיס תשלום לדוגמא, קיימת הבחנה בין אמצעי תשלום אחד לאחר. לעומת זאת, כאשר מדובר במספר אמצעי תשלום שמוצגים באמצעי דיגיטלי אחד והונפקו על ידי אותו נותן שירותי תשלום, ההבחנה בין אמצעי התשלום מצטמצמת. כך, ניתן לצבור מספר אמצעי תשלום שכל אחד מהם בסכום של 1,500 ש"ח, כאשר כל אמצעי התשלום מוצגים באופן דיגיטלי כולל באופן שמעלה את השאלה האם מוצדק במצב כזה לפטור את אמצעי התשלום מהוראות החוק. כדי לגדר את הסיכון מחד ומאידך לא לפגוע בקלות ובנוחות בשימוש באמצעי תשלום מסוג תווי קנייה ומתנה, מוצע לקבוע תקרה כוללת ביחס למספר אמצעי תשלום כאמור שמוצגים באופן דיגיטלי והונפקו על ידי אותו נותן שירותי תשלום, כך שהסכום המרבי יהיה עד 5,000 ש"ח. יצוין כי אין מניעה מנותן שירותי תשלום לאפשר צבירה של סכום גבוה יותר, אבל במצב זה לא יחול הפטור מהוראות החוק.

תקנה 1(5) התיקון לתקנת משנה (ב) עוסק במקרה של חדלות פירעון של מוטב. במצב כזה החוק קובע נסיבות שבהן נותן שירותי תשלום צריך להשיב למשלם סכומים ששילם וטרם הועברו למוטב. סעיף 18(ג) מאפשר לבית המשפט לקבוע כי נותן שירותי תשלום למשלם ישוב ויעביר את הכספים למוטב אם שוכנע שהנכס או המוצר סופקו ללקוח. במצב זה יש חובה על נותן שירותי התשלום להודיע למשלם על כך. עם זאת, נוסח התקנות הקיים קובע כי פטור מחובה זו להודיע ללקוח ביחס לאמצעי התשלום האמורים בתקנה 2. כיוון שביחס לחלק מאמצעי התשלום ניתן במאמצים סבירים לאתר את המשלם, לדוגמא אם מדובר באמצעי תשלום דיגיטלי, מוצע להחיל את חובת ההודעה האמורה אם נותן שירותי התשלום יכול לאתר את המשלם במאמצים סבירים.

תקנה 2 תקנה 3 לתקנות העיקריות קובעות חובות פוזיטיביות שיחולו על נותני שירותי תשלום שפטורים מחלק מהוראות החוק כאמור ובהתאם לתקנה 2 לתקנות העיקריות. תקנת משנה (א)(2) מחילה חובה על נותן שירותי תשלום לשחזר את היתרה הצבורה באמצעי תשלום שנגנב או שאבד לבקשת מי שנחזה להיות המחזיק כדין באותו אמצעי תשלום. מוצע להוסיף גם אפשרות למחזיק כאמור לבקש להקפיא את השימוש באמצעי תשלום כאמור שנגנב או שאבד. מדובר באפשרות שקיימת לגבי אמצעי תשלום אחרים ונועדה למנוע שימוש בכרטיס שאבד או שנגנב בתקופת הביניים עד להנפקת אמצעי תשלום חדש. אם יימצא אמצעי התשלום שהוקפא השימוש בו, המחזיק כדין יוכל יהיה לבקש גם את ביטול ההקפאה.

תקנה 3(א)(4) קובעת הגבלה לגבי תוקף אמצעי התשלום מסוג תווי קנייה ושוברי מתנה בהתאם להגבלות שקבועות בחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, כך שהתוקף לשוברי מתנה לא יפחת משנתיים והתוקף לתווי קנייה לא יפחת מחמש שנים. ההבחנה בין שוברי מתנה לתווי קנייה אינה ברורה מספיק. גם ההבחנה המוצעת בהוראות הרשות להגנת הצרכן לפיה שוברי מתנה נרכשים בערך מופחת מהערך הצבור בהם ותווי קנייה נרכשו בערך הצבור בהם אינה ברורה ומעלה שאלות יישומיות ומשפטיות. נוכח האמור, מוצע לאחד בין ההוראות ולקבוע הגבלת תוקף אחידה לכלל אמצעי התשלום האמורים בתקנה 2. יצוין כי למיטב ידיעתנו הוראה זו תואמת את המצב בשטח ביחס לרוב אמצעי תשלום אלה.

תקנה 3 תקנה 5 קובעת את תוקף התקנות כהוראת שעה. כאמור, תוקף התקנות נקבע מלכתחילה לתקופה של 18 חודשים. תיקון מס' 1 לתקנות האריך את תוקף ההוראות לתקופה של 18 חודשים נוספים ביחס לתווי קנייה ומתנה, כלומר עד לחודש מאי 2025, ובשלוש שנים לגבי כרטיסי תשלום נטענים שניתנים על ידי גורמי רווחה. מוצע בשלב זה שלא להפוך את התקנות להוראת קבע, אבל לאפשר תקופה נוספת ארוכה יחסית לבחון את יישום והפעלת התקנות החדשות לאורך זמן. לפיכך, מוצע לקבוע להאריך את תוקף התקנות בשלוש שנים לעניין תווי קנייה ומתנה, ולהתאים גם את התוקף לעניין כרטיסי רווחה למועד זה, כך שתוקפן של תקנות 2 ו-3 לעניין אמצעי תשלום שמתקיימים לגביו התנאים המפורטים בתקנה 2(א)(1) או התנאים המפורטים בתקנה 2(א)(2) – עד יום ט"ו באייר התשפ"ח (11 במאי 2028).