תזכיר חוק

 

א. שם החוק המוצע

חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי (תיקון מס' 9) (עיכוב הליכים זמני בהליך הסדר חוב), התשפ"ד-2024

 

ב. מטרת החוק המוצע, הצורך בו, עיקרי הוראותיו והשפעתו על הדין הקיים

מוצע לתקן את חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: החוק), במטרה לעגן בו באופן קבוע מסלול שיעודד הסדרי חוב ויאפשר לקבל עיכוב הליכים בתקופת המשא ומתן לגיבושם כדי להגביר את הסיכוי להגיע אליהם. התיקון המוצע מעגן בחלק י' לחוק, העוסק בהליכי הסדר חוב שלא במסגרת צו לפתיחת הליכים, את זכותו של חייב המציע הסדר חוב, בין אם החייב הוא יחיד ובין אם הוא תאגיד, לבקש מבית המשפט סעד זמני מסוג עיכוב הליכים, ואת התנאים שבהם יהיה רשאי בית המשפט להורות על סעד זמני כאמור.

מטרת התיקון לסייע לחייבים לאשר הסדרי חוב כאשר ישנה היתכנות להגיע להסכמות עם הנושים על הסדר כזה, אולם דרוש לשם כך שקט זמני בדמות עיכוב הליכים קצר שיאפשר להשלים את אישור ההסדר. ההצעה לעגן בחלק י' לחוק באופן קבוע את הסעד של עיכוב הליכים זמני נועדה, בראש ובראשונה, לשפר את סיכוייהם של החייבים לאשר הסדרי חוב עם הנושים, בלי שהחייב יאבד שליטה בענייניו הכלכליים ובלי שיאלץ להיכנס להליך חדלות פירעון על כל השלכותיו של הליך זה, לרבות השמדת ערך. בה בעת מוצעות בתזכיר זה הוראות שונות שנועדו להגן על האינטרסים של הנושים ולצמצם את החשש מפני ניצול לרעה של עיכוב ההליכים.

התיקון המוצע הוא פרי עבודת מטה מקיפה וממושכת שנערכה במשרד המשפטים. הוא נועד להחליף את ההסדר הזמני שנכלל בחוק כהוראת שעה בתקופת מגפת הקורונה – חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי (תיקון מס' 4 – הוראת שעה – נגיף הקורונה החדש), התשפ"א-2021 (להלן: הוראת השעה), שעומד עדין בתוקפו וצפוי לפקוע בדצמבר 2024. במסגרת הוראת השעה התווספו לחלק י' לחוק הוראות מיוחדות, לתקופה מוגבלת, שאפשרו לחייבים לקבל מבית המשפט עיכוב הליכים זמני לתקופה של עד ארבעה חודשים לצורך ניהול משא ומתן לגיבוש הסדר חוב. הוראת השעה התבררה בדיעבד להיות הזדמנות ל"ניסוי טבעי" חשוב שהתובנות והלקחים ממנו חייבו ניתוח מעמיק, שהוביל למסקנה כי אין לתת להוראת השעה לפקוע באופן מלא, אך גם אין לשמר אותה כמות שהיא. התזכיר מציע אפוא לעגן בחוק באופן קבוע את אותו הסעד שעוגן בו עד עתה באופן זמני בלבד במסגרת הוראת השעה, אולם, כמפורט בהרחבה בדברי ההסבר, התיקון המוצע נבדל מהוראת השעה בכמה היבטים מהותיים ויסודיים, שתכליתם להגן על האינטרסים של הנושים, לספק מענה לבעיות שנוצרו בתקופת יישום הוראת השעה, ולהפחית את החשש מפני ניצול לרעה של עיכוב ההליכים.

 

ג. להלן נוסח תזכיר החוק המוצע ודברי הסבר

 

 

תזכיר חוק מטעם משרד המשפטים:

תזכיר חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי (תיקון מס' 9) (עיכוב הליכים זמני בהליך הסדר חוב), התשפ"ד-2024

דברי הסבר

כללי    מוצע לתקן את חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן – חוק חדלות פירעון או החוק העיקרי), במטרה לעגן באופן קבוע בחלק י' לחוק, העוסק בהליכי הסדר חוב שלא במסגרת צו לפתיחת הליכים, את זכותו של חייב המציע הסדר חוב לבקש מבית המשפט סעד זמני מסוג עיכוב הליכים; את סמכותו של בית המשפט ליתן סעד זמני כאמור; ואת התנאים להפעלת סמכות זו. המטרה העיקרית של התיקון המוצע היא לעודד הסדרי חוב מוסכמים שיאושרו על פי המנגנון הקיים בחלק י' לחוק, גם במקום שבו יש היתכנות לאישור הסדר חוב ודרוש לשם כך שקט זמני בדמות עיכוב הליכים קצר. התיקון המוצע נותן הזדמנות לחייב לאשר הסדר חוב בלי לאבד שליטה בענייניו הכלכליים ובלי שייאלץ להיכנס להליך חדלות פירעון על כל השלכותיו של הליך זה, לרבות השמדת ערך. בה בעת כלולות בתיקון המוצע הוראות שנועדו למנוע ניצול לרעה של עיכוב ההליכים, ולחזק את ההגנה על האינטרסים של הנושים.

           התיקון המוצע הוא תיקון תשתיתי וקבוע לחוק חדלות פירעון, פרי עבודת מטה מקצועית מקיפה שערך משרד המשפטים. תיקון זה נועד להחליף את ההסדר הזמני שנכלל כהוראת שעה בסעיף 1 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי (תיקון מס' 4 – הוראת שעה – נגיף הקורונה החדש), התשפ"א-2021 (להלן – הוראת השעה), ובמסגרתו הוסף, לתקופה מוגבלת, פרק א'1 לחלק י' לחוק (סעיפים 319א-319לא). ההצדקות שעמדו בבסיס הוראת השעה נגעו להתמודדות עם השפעות מגפת הקורונה, אך כפי שיפורט להלן, הנסיבות הייחודיות שנוצרו אפשרו להפיק במסגרת עבודת המטה האמורה לקחים שהם עקרוניים, ולא ייחודיים לעתות משבר דווקא. בהתאם לכך וכפי שיבואר להלן, התיקון הקבוע והתשתיתי לחוק חדלות פירעון המוצע כעת כולל הסדר שאמנם מעגן באופן קבוע בחוק את אותו סעד שנכלל בהוראת השעה, אך הוא שונה בהיבטים מסוימים באופן מהותי מההסדר הזמני שנקבע בהוראת השעה. בחלק הכללי של דברי ההסבר שלהלן יוצג תחילה הרקע לגיבושו של התיקון המוצע, ויודגש היחס בינו לבין חלק י' לחוק חדלות פירעון בגרסתו המקורית, וכן היחס בין התיקון המוצע לבין הוראת השעה. לאחר מכן תובא סקירה מפורטת של הרכיבים השונים הכלולים בתיקון המוצע.

           חוק חדלות פירעון נחקק בחודש מרץ 2018 ונכנס לתוקף בחודש ספטמבר 2019. מטרתו המרכזית הייתה "ליצור קודיפיקציה של דיני חדלות הפירעון ולהסדיר באופן מקיף ושלם את כלל דיני חדלות הפירעון של יחידים ושל תאגידים, בחוק חדש ועדכני".[3] חוק חדלות פירעון עיגן רפורמה מקיפה ועמוקה בדיני חדלות הפירעון הישראליים באמצעות ביטול פקודות והסדרים ישנים, ואיגוד וחידוש של דיני חדלות הפירעון בחוק חדש "תוצרת הארץ", הכול תוך התאמת ההסדרים החדשים שנקבעו בחוק לסביבה הכלכלית בה הוא חל. מטרה מרכזית וחשובה בבסיס רפורמה מקיפה זו הייתה לתמרץ חייבים לטפל בקשיים כלכליים בשלב מוקדם, שכן טיפול בשלב מוקדם משפר הן את הסיכוי לשיקום כלכלי והן את שיעור החוב שייפרע לנושים. מטרה נוספת של הרפורמה הייתה להעניק ודאות משפטית לשוק ולציבור המתדיינים באשר לסוגי ההליכים השונים שדיני חדלות הפירעון מסדירים, וליחס ביניהם, ובכך לתמרץ חייבים לפנות להליך ההולם את יכולותיהם הכלכליות ואת צרכיהם. כפי שיומחש להלן, התיקון המוצע כעת ממשיך במגמות עקרוניות אלה של המחוקק.

           סעיף 1 לחוק חדלות פירעון קובע כי "חוק זה נועד להסדיר את פירעון חובותיו של חייב שהוא יחיד או תאגיד, הנמצא או העלול להימצא במצב של חדלות פירעון, במטרה: (1) להביא ככל האפשר לשיקומו הכלכלי של החייב; (2) להשיא את שיעור החוב שייפרע לנושים; (3) לקדם את שילובו מחדש של חייב שהוא יחיד במרקם החיים הכלכליים". החוק חל על כל חייב שהוא יחיד, ובמקומות מסוימים בו נכללו הוראות מיוחדות למצב שבו היחיד מנהל עסק, ולגבי יחיד שהיקף חובותיו נמוך. בנוסף החוק חל על חייב שהוא תאגיד מסוג חברה, למעט חברה לתועלת הציבור, וכן על תאגיד מסוג שותפות – בין אם מדובר בחברה או שותפות שהיא ציבורית ובין שאינה ציבורית.

           לגבי כל סוגי החייבים (הן יחידים והן תאגידים כאמור), חוק חדלות פירעון מבחין בין שני סוגי הליכים מרכזיים, שני מסלולים נפרדים, הנבדלים זה מזה במאפייניהם ובתכליותיהם: הסוג הראשון והעיקרי הוא הליך חדלות פירעון, והסוג השני הוא הליך הסדר חוב. התיקון המוצע ממוקד בהליך הסדר החוב, וליתר דיוק בסעד זמני שניתן יהיה לקבל במסגרת הליך זה בכפוף לתנאים מסוימים. אולם, מבחינת מהותו של התיקון, נכון להבינו על רקע ההקשר הכולל של החוק ושל ההבדלים בין שני המסלולים האמורים. עתה יפורטו עיקרי הדומה והשונה בין הליך חדלות הפירעון לבין הליך הסדר החוב, ולאחר מכן יתואר התיקון המוצע ביתר פירוט.

           הליך חדלות פירעון מוסדר בחלק ב' לחוק לגבי חייב שהוא תאגיד, ובחלק ג' לחוק לגבי חייב שהוא יחיד. לגבי שני סוגי החייבים, תחילתו של הליך זה היא בבקשה למתן צו לפתיחת הליכים. צו זה הוא "קו פרשת המים" במובן זה שהוא מעביר את כל בעלי העניין בהליך ממשטר משפטי רגיל, שבמסגרתו לכל נושה סלולה הדרך לפעול בעצמו מול החייב לצורך גביית חובו, אל משטר משפטי קולקטיבי. במסגרת ההליך הקולקטיבי חלה הקפאה של ההליכים נגד החייב, המונעת מהנושים לנקוט פעולות גבייה באופן עצמאי, ועל החייב מוטלות הגבלות שונות ביחס לניהול נכסיו ונאסר עליו לפרוע בעצמו איזה מחובותיו. לצד הקפאת ההליכים ואיסור הדיספוזיציה, תוצאה מרכזית נוספת של הצו לפתיחת הליכים היא מינוי נאמן – שהוא בעל תפקיד חיצוני, אובייקטיבי ובלתי תלוי. עם מתן הצו לפתיחת הליכים ניטלת השליטה בתאגיד מהאורגנים שלו ועוברת לנאמן הנכנס בנעלי האורגנים של התאגיד, ואם החייב הוא יחיד – ניטלת ממנו השליטה בנכסיו ועוברת לידי הנאמן. הנאמן משמש כ'זרועו הארוכה' של בית המשפט של חדלות פירעון והוא מפוקח על ידי הממונה על הליכי חדלות פירעון ושיקום כלכלי (להלן – הממונה). אם החייב הוא תאגיד – תפקידו של הנאמן להפעיל את התאגיד ולפעול לשיקומו או לפירוקו כפי שיורה בית המשפט, ואם החייב הוא יחיד – תפקידו לנהל את נכסיו ולפעול לשיקומו הכלכלי. כמו כן, על הנאמן לגבש את התשתית העובדתית הנדרשת להליך, לרבות באמצעות עריכת בירור ובאמצעות סמכויות רבות נוספות, לנהל את נכסי קופת הנשייה ולפעול ליישומו של ההליך תוך שמירה על עניינם של החייב ושל הנושים.

           בהליך חדלות פירעון לגבי חייב שהוא יחיד – בית המשפט רשאי לתת צו שיקום כלכלי, לאחר שנתן לנושים הזדמנות להשמיע טענותיהם. במקרה כזה סיומו הרצוי של ההליך יהיה בשיקומו הכלכלי של היחיד ובמתן הפטר. בהליך חדלות פירעון לגבי חייב שהוא תאגיד – אם מטרת ההליך היא שיקומו הכלכלי של החייב, סיומו הרצוי יהיה באישור תוכנית לשיקום כלכלי באסיפות הנושים ועל ידי בית המשפט, בהתבסס על כללי הכרעה רובניים הקבועים בחוק, ואם מטרת ההליך היא פירוק התאגיד אזי ההליך יסתיים עם חיסול התאגיד. תוכנית לשיקום כלכלי יכול שתכלול צעדים כלכליים דרסטיים שהם חיוניים לצורך השיקום – כגון מימוש נכסים (בין של יחיד ובין של תאגיד), מכירת פעילות, הכנסת משקיע על כל המשתמע מכך, מחיקה חלקית של חובות בכפוף לתנאים, ועוד. התוכנית מגובשת בהליך משפטי מורכב, ובמעורבות מעמיקה של שלושה גורמים אובייקטיביים המשתתפים בניהול ההליך: הנאמן, הממונה ובית המשפט. חוק חדלות פירעון מאפשר לאשר תוכנית כזו גם ללא הסכמה של החייב עצמו, וזאת אף שברוב מוחץ של המקרים ההליך נפתח לבקשת החייב. בנסיבות מסוימות ניתן אף לאשר את התוכנית בלי הסכמה של חלק מהנושים. תוכנית לשיקום כלכלי היא אפוא כלי מורכב, "יקר" ואגרסיבי שנועד להגשמת תכלית השיקום הכלכלי שבבסיס החוק. היא מחייבת בירור עמוק ויסודי של מצבו של היחיד או התאגיד ומצבת נכסיהם – ולשם כך כאמור הכרחי למנות נאמן שהוא שחקן מרכזי בהליך. לעומתה, הסדר חוב, כפי שיפורט להלן, הוא כלי יותר פשוט ופחות יקר, שרכיב ההסכמה בו מהותי – ובהתאם לכך כוחם של הצדדים הישירים להליך (החייב והנושים) רב יותר, והיקף ההתערבות החיצונית בהסכמה בין הצדדים הוא מצומצם יותר.

           כאמור, סוג ההליך המרכזי השני לפי חוק חדלות פירעון מוסדר בחלק י' לחוק, שכותרתו "הסדר חוב שלא במסגרת צו לפתיחת הליכים". הליך הסדר החוב שונה במהותו מהליך חדלות הפירעון שתואר לעיל, הוא מבוסס על הגעה להסכמות בין החייב לבין הנושים, וחלק הארי שלו מתרחש מחוץ לכותלי בית המשפט. על מנת לאשר הסדר החוב נדרש אישור של אסיפות הנושים, לפי כללי הכרעה רובניים הקבועים בחוק, וכן אישור של בית המשפט. בהליך זה לא ניתן צו לפתיחת הליכים ולא מתמנה נאמן. החייב נותר בשליטה על נכסיו וענייניו הכלכליים, ובמקרה של חייב שהוא תאגיד נותרת הנהלת התאגיד על כנה. גם הכוח להציע הסדר, ולשפר את שהוצע, נותר בידי החייב. בהתאם לכך, ובשונה מהליך חדלות פירעון, הליך הסדר חוב לא מאפשר כפיית הסדר על החייב ללא הסכמתו.

           הבדל חשוב נוסף הוא שבהליך זה לא קמה לעובדי החייב זכאות לגמלה מהמוסד לביטוח לאומי. המחוקק קבע כי גמלה כאמור תינתן לעובד רק כשהמעסיק שלו – בין אם הוא יחיד ובין אם הוא תאגיד – נכנס להליך חדלות פירעון הכולל מינוי נאמן, שהוא גורם אובייקטיבי ובלתי תלוי הפועל מטעם בית המשפט והממונה, ומוסמך לברר לאשורו את מצב נכסיו של החייב. בהינתן שהליך הסדר חוב לא מפוקח על ידי נאמן, על החייב לכסות ממקורות הסדר החוב עצמו את החובות לעובדים, או להגיע איתם להסכמה על שינוי בתנאי הפירעון – אך ללא השתתפות של הקופה הציבורית.

           המונח "הסדר חוב" מוגדר בחוק כ"הסדר בין חייב שהוא יחיד או תאגיד לבין בעלי העניין בהסדר או סוג שלהם, שעניינו שינוי בתנאי הפירעון של חוב". הגדרת בעלי העניין בהסדר החוב כוללת את הנושים, ובמקרה של חייב שהוא תאגיד גם את בעלי המניות או השותפים, לפי העניין. מלבד פרק א' לחלק י' אשר כולל הגדרות וסעיפי תחולה, הפרק החשוב לענייננו, אשר אותו מוצע לתקן כעת בתיקון קבוע ועקרוני, הוא פרק ב' לחלק י', שכותרתו "אישור הסדר חוב". הוראות פרק זה חלות באופן זהה על חייב יחיד ועל תאגיד, להוציא הוראות בודדות שבמסגרתן ערך המחוקק הבחנה והתאמה בהתאם לסוג החייב.

           לגבי כל סוגי החייבים, תחילתו של הליך הסדר החוב בהגשת בקשה לבית המשפט להבאת הסדר חוב לאישור בעלי העניין בו במסגרת אסיפות סוג, ולאחר אישור האסיפות נדרש גם אישורו של בית המשפט להסדר החוב. לצורך קבלת אישורן של אסיפות הסוג נדרשת עמידה בכללי הכרעה רובניים הקבועים בחוק. המדובר באותם כללי הכרעה הקבועים בחלק ב' לחוק לצורך אישור תוכנית לשיקום כלכלי לגבי תאגיד, המאפשרים בתנאים מסוימים לכפות את ההסדר גם על מיעוט מתנגד מקרב הנושים. לעומת זאת, לא ניתן לכפות את ההסדר על החייב עצמו – אדרבה, הכוח בידיו של החייב להציע הסדר ולהגיע להסכמות שיאפשרו לאשרו. יודגש, כי חלק י' בגרסתו המקורית לא התייחס כלל לשלב ניהול המשא ומתן לצורך גיבוש הסדר החוב, אלא רק לאופן אישורו משעה שגובש. בשלב המשא ומתן עסקה הוראת השעה ועל כך יפורט בהמשך הדברים.

           לסיכום, הליך הסדר חוב הוא הליך רצוני, המבוסס ככלל על הגעה להסכמות בין החייב לבין כל או רוב בעלי העניין בהסדר, כאשר חלק הארי שלו מתרחש מחוץ לכתלי בית המשפט. זאת כיוון שחלק י' נועד לטפל בסיטואציה שונה מהסיטואציה של הליך חדלות פירעון. מסלול הסדר החוב אינו מסלול מקדמי שמגיע טרום הליך חדלות פירעון. הוא מסלול אחר, שניתן להיכנס אליו גם כשאין מצב של חדלות פירעון, או כדי למנוע הידרדרות למצב כזה. יתרה מזאת, לפי סעיף 319 תאגיד רשאי להיכנס אליו רק אם אין צו פתיחת הליכים לגביו. לעומת זאת, יחיד רשאי לעבור ממסלול של חדלות פירעון למסלול של הסדר חוב גם אם תלוי ועומד צו לפתיחת הליכים לגביו.

           השוני העקרוני בין המסלולים גוזר כמה הבדלים חשובים ביניהם. כך, בשונה מהליך חדלות הפירעון, בהליך הסדר החוב לא ניתן צו לפתיחת הליכים ולא מתמנה נאמן – והמשמעות היא שהחייב שומר את השליטה בנכסיו ובניהול ענייניו הכלכליים בתקופת ההליך. החוק מאפשר אמנם לבית המשפט, כעניין שבשיקול דעת, למנות בעל תפקיד מסוג אחר, המכונה מנהל הסדר, אולם תפקידיו וסמכויותיו הם מצומצמים מאוד ביחס לאלה של נאמן, ובעיקר הם מתמצים בניהול היבטים פרוצדורליים ולא בגיבוש תשתית עובדתית או בניהול נכסים. מנקודת מבטם של הנושים, הממד הקולקטיבי בהליך זה מקבל ביטוי בראש ובראשונה בדרישה כי ההסדר המוצע יאושר באסיפות הסוג, ובהינתן שלא מתמנה נאמן – ברי כי הדרישה לקבלת הסכמה של הנושים להסדר המוצע, בשיעור משמעותי, מאפשרת איזון וריסון של ההסדר. יצוין כבר עתה כי במסגרת הוראת השעה חייב המחוקק את מינויו של מנהל הסדר עם מתן ההחלטה על עיכוב הליכים. על כך יפורט להלן.

           בשים לב למטרות העקרוניות של חוק חדלות פירעון שצוינו לעיל, ניתן לומר כי ככלל, הגעה להסדר חוב מוסכם לפירעון החובות לפי חלק י' לחוק במקרים בהם הדבר אפשרי היא חלופה עדיפה על פני כניסה להליך חדלות פירעון לפי חלקים ב' או ג' לחוק, ככל שהיא רלוונטית כלכלית וככל שיש לה היתכנות. עצם הכניסה להליך חדלות פירעון גורמת להשמדת ערך, יוצרת השלכות שליליות על החייב וכרוכה בעלויות רבות, וההליך נפרס על פני פרקי זמן ממושכים. לכן על פי רוב הליך חדלות פירעון לא יהווה פתרון מיטבי עבור החייב, המעוניין לשמור את השליטה בענייניו, וגם לא עבור הנושים, המעוניינים בהשאת שיעור פירעון החובות כלפיהם. בנוסף, אישור הסדר חוב כחלופה להליך חדלות פירעון לגבי חייב יחיד יכול להועיל גם לשיקומו הכלכלי בשל ההשתתפות הפעילה הנדרשת ממנו בעיצוב ההסדר. ביחס לתאגיד, התועלת הרבה בהליך זה היא שבאמצעותו ניתן, במקרים המתאימים לכך, להגיע להסדר חוב שיבטיח את המשך קיומו של התאגיד ואת שמירת עסקו של התאגיד כעסק חי – זאת באמצעות הליך מהיר ויעיל ובהסכמה.

           בנוסחו המקורי, שנכנס לתוקף בשלהי שנת 2019, חלק י' לחוק חדלות פירעון לא התייחס כלל לאפשרות שבית המשפט הדן בהליך הסדר חוב יושיט לחייב סעד של הקפאת הליכים בזמן ניהול המשא ומתן לגיבוש הסדר החוב או בזמן ההליך לאישורו. זאת בניגוד לחלקים ב' ו-ג' לחוק שהסדירו עניין זה באופן מפורש ומפורט כחלק מתוצאותיו המשפטיות של מתן צו לפתיחת הליכים. הגם שכך, כבר בסמוך לאחר כניסתו לתוקף של חוק חדלות פירעון ובטרם חקיקת הוראת השעה – התגלעה בפסיקת בתי המשפט המחוזיים, אשר להם נמסרה הסמכות העניינית לדון בהליכי הסדר חוב של תאגיד, מחלוקת בשאלת סמכותו של בית המשפט להורות על עיכוב הליכים במסגרת הליך מהסוג האמור. אחת העמדות בפסיקה הייתה כי לא ניתן להעניק סעד זה בהליך הסדר חוב בהינתן שחלק י' לחוק שותק בעניין, ושתיקתו מהווה הסדר שלילי, בעוד שחלקים ב' ו-ג' לחוק מסדירים כאמור באופן מפורש ומפורט את הקפאת ההליכים כרכיב אינהרנטי בהליך חדלות פירעון. אולם בפסיקה הייתה גם עמדה הפוכה, שלפיה ניתן להעניק סעד זה בהליך הסדר חוב מכוח סמכותו הטבועה של בית המשפט. יוער כי בפסיקת בתי משפט השלום, שלהם נמסרה הסמכות העניינית לדון בהליכי הסדר חוב של חייב יחיד, לא נמצאה מחלוקת דומה. ככלל, בהליכים אלה הוחלט להורות על הקפאת הליכים לגבי היחיד, בלי שהתקיים דיון עקרוני בשאלת מקור סמכותו של בית המשפט להורות כך.

                 בעקבות התפשטות מגפת הקורונה בישראל בתחילת שנת 2020, וכחלק ממכלול הצעדים הממשלתיים שננקטו לטובת סיוע לעסקים וליחידים שנקלעו למצוקה בשל השפעות המגפה, נחקקה בתחילת שנת 2021 הוראת השעה שהוזכרה לעיל. במסגרת הוראת השעה התווספו לחלק י' לחוק חדלות פירעון הוראות מיוחדות, לתקופה מוגבלת, שיצרו מסלול ייעודי של עיכוב הליכים לחייבים, יחידים ותאגידים, המבקשים לאשר הסדרי חוב. המסלול שנקבע בהוראת השעה מאפשר לחייבים לקבל מבית המשפט עיכוב הליכים זמני שאורכו המרבי הוא ארבעה חודשים לצורך ניהול משא ומתן אפקטיבי עם נושיהם לגיבוש הסדר חוב. ודוק: חלק י' לחוק בנוסחו המקורי לא התייחס כלל לשלב המשא ומתן לגבי הסדר החוב, והוראת השעה היוותה מהלך תקדימי בהיבט זה (שהצדקותיו נגעו, כאמור, להתמודדות עם המגפה). חקיקת הוראת השעה נועדה בשעתו כדי ליצור מתווה להתמודדות עם עלייה משוערת בהיקף החייבים שישקלו לפנות להליכי חדלות פירעון בעקבות השינויים שעמם נדרש המגזר העסקי להתמודד בתקופת מגפת הקורונה. בהתאם לכך, בעת חקיקת הוראת השעה נקבע כי המסלול הייעודי יפעל לתקופה מוגבלת של שנה בלבד, שניתן יהיה להאריכה בצו בשנה נוספת לכל היותר.

                 בדברי ההסבר להוראת השעה צוין כי זו אינה עוסקת במחלוקת הפוסקים שתוארה לעיל, אלא מציעה ליצור מסלול ייעודי בעל אמות מידה מובחנות שיעניק את הוודאות הנדרשת לטובת התמודדות עם השלכות מגפת הקורונה. צוין כי עיכוב ההליכים נועד לאפשר לחייב "מרווח נשימה" לגיבוש ואישור הסדר החוב, ושמכיוון שהוא מעביר את החייב ואת הנושים למשטר משפטי קולקטיבי, ומגביל את יכולתם של הנושים לפעול באופן עצמאי כדי להיפרע את חובם, נחוצות הגנות כדי לוודא שזכויותיהם של אלה לא ייפגעו.[4] בהתאם לאופייה הזמני ולהגיונות שבבסיסה, הוראת השעה אף נכללה כולה בפרק נפרד, ייעודי וזמני בחלק י', הוא פרק א'1, שכותרתו "עיכוב הליכים לשם גיבוש הסדר חוב – הוראת שעה". הנחת המוצא בעת חקיקת הוראת השעה הייתה כי בחלוף תקופה קצרה, בת שנתיים לכל היותר, יפקע תוקפו של פרק א'1 וחלק י' ישוב לחול לפי נוסחו המקורי.

                 כאמור, הוראת השעה נחקקה זמן קצר יחסית אחרי כניסת חוק חדלות פירעון לתוקף, טרם ניתן היה לאמוד את השפעות הרפורמה רחבת ההיקף בדיני חדלות הפירעון שהוא החיל. ההצדקות שעמדו בבסיס הוראת השעה נגעו באופן בלעדי להתמודדות עם משבר הקורונה. היא נועדה להתמודד עם צפי לגל של הליכי חדלות פירעון שינבעו מקושי תזרימי זמני, שמקורו בגורמים אקסוגניים שאינם קשורים ואינם תלויים בהתנהלות החייבים. נוכח מאפייני התקופה הייחודיים האמורים, התגבשה ההבנה כי הליך חדלות פירעון לא יהיה מתאים ובוודאי לא יהיה הכרחי עבור חלק מהיחידים ומהתאגידים שייפגעו מהמגפה. לכן יש להעניק בידיהם סעד אפקטיבי שישפר את סיכוייהם להגיע להסכמות עם הנושים על הסדר חוב ולמצוא פתרונות מותאמים.

                 על אף האמור, ככל שחלף הזמן התבררו תובנות לגבי טיבו של הסעד האמור, שכוחן יפה גם לעת שגרה. הוראת השעה התבררה בדיעבד להיות "ניסוי טבעי" בלתי מתוכנן של שימוש בעיכוב הליכים לשם גיבוש הסדר חוב, שניתן להפיק ממנו תובנות ולקחים כלליים. נוכח חשיבות הנושא והתובנות שניתן להפיק מהשימוש במסלול הייעודי, החלה בשנת 2022 עבודת מטה מקצועית ומקיפה שתכליתה הפקת לקחים מיישומה של הוראת השעה. נקודת המוצא של עבודת המטה הייתה הנתונים על היקפי השימוש המשמעותיים בכלי הזה בקרב תאגידים. נדרש היה לפלח את הביקושים לפי מאפיינים שונים ומניעים שונים כדי לפענח ממה הם נבעו ובעיקר להבין האם חלק מהם נובע משימוש לא מתאים בכלי זה או שימוש לרעה בו, למשל לטובת קידום אינטרסים של גורמים מסוימים על חשבון אחרים באופן שמפר את האיזונים הרצויים. יצוין, לשם הדגמת הדברים, כי מגמת הביקוש למסלול שנקבע בהוראת השעה נמשכה בעקביות גם ככל שתוקפה של הוראת השעה הוארך. כך, ממועד כניסתה לתוקף של הוראת השעה ב-18.3.21 ועד ליום 18.09.2023 הוגשו 145 בקשות לעיכוב הליכים בעניינם של חייבים תאגידים, מתוכן התקבלו 117 החלטות של בתי המשפט המורות על צווי עיכוב הליכים, ומתוך קבוצה זו אושרו 60 הסדרי חוב. ביחס לחייבים יחידים הוגשו בתקופה זו 223 בקשות לעיכוב הליכים, מתוכן התקבלו 169 החלטות של בתי המשפט המורות על צווי עיכוב הליכים, ומתוך קבוצה זו אושרו 66 הסדרי חוב.

                 כחלק מעבודת המטה האמורה קיימו גורמי המקצוע במשרד המשפטים שולחנות עגולים ופגישות עם גורמים שונים כדי ללמוד על השפעות הוראת השעה. בעקבות זאת, ולאחר שחלק משמעותי מתמונת המצב התבהר, הפיץ משרד המשפטים קול קורא לקבלת עמדות הציבור שפירט בשקיפות מלאה גם את חסרונותיו של המסלול שיצרה הוראת השעה. במסגרת הקול הקורא הוגדר כי תהליך עבודת המטה צפוי לכלול בין היתר בחינה של השפעותיו של המסלול האמור, של התמריצים שהוא יצר אצל כל אחד מבעלי העניין בהליך, של התועלות והנזקים שלו ושל אופן השימוש בו בהשוואה להליכים אחרים לפי חוק חדלות פירעון. הוגדר כי מטרת עבודת המטה היא לגבש, בראייה ארוכת טווח ובאופן מושכל, המלצות עקרוניות לטווח הארוך בקשר עם עידוד הסדרי חוב של חייבים לשם שיקום כלכלי, ולהביאן בפני קובעי המדיניות.

                 במענה לסוגיות שהועלו בקול הקורא התקבלו תגובות מגוונות מעשרות גורמים הנמנים על קהילת העוסקות והעוסקים בתחום חדלות הפירעון בישראל – נאמנים ומנהלי הסדר, מייצגים של חייבים ושל נושים מסוגים שונים, ארגוני חברה אזרחית, גורמים באקדמיה ועוד. עבודת המטה כללה עיבוד תגובות אלה ושיח עם הגורמים הרלוונטיים; כמו גם מעקב אחר הפסיקה מכוח הוראת השעה, בשים לב לתובנות שהביעו בתי המשפט ביחס אליה; ולצד זאת נערכה בחינה משווה ביחס לדיני חדלות הפירעון במדינות רלוונטיות שונות.

בהמשך, על אף דעיכתה של מגפת הקורונה ועל מנת לאפשר את השלמתה של עבודת המטה באופן יסודי, בין השאר בהתבסס על מסד נתונים רחב יותר, ובמטרה לגבש המלצות מדיניות מושכלות בהתבסס על מצב משפטי רציף ומתמשך, הוארכה תקופת הוראת השעה בשנים עשר חודשים נוספים.[5] לאחרונה הוארכה התקופה פעם נוספת על רקע מצב החירום בעקבות מלחמת "חרבות ברזל", עד ליום ט"ז בכסלו התשפ"ה (17 בדצמבר 2024), על מנת לספק ודאות לגבי המצב המשפטי עד שתושלם חקיקת התיקון המוצע כעת.[6]

           מסקנות עבודת המטה היו כדלקמן. ראשית, ניתוח תוצאותיו של "הניסוי הטבעי" הביא לכדי המסקנה כי הסעד הזמני של עיכוב הליכים לצורך אישור הסדר חוב הוא כלי הכרחי גם בימי שגרה. הביקוש המשמעותי לו נובע בחלקו מצורך כן ואמיתי בשקט זמני מהליכי גבייה שיאפשר גיבוש סופי של הסכמות והשגת תמיכת הרוב הדרוש לאישור הסדרי חוב באסיפות הסוג. סעד זה מגדיל, במקרים המתאימים, את הסיכוי להגיע להסדר חוב ומעודד ניהול משא ומתן כאמור. נוכח התועלות האמורות, באנו לכדי מסקנה כי יש לעגן את הסעד במפורש בחלק י' לחוק. בבסיס מסקנה זו הרצון לעודד הסכמות והחשיבות בכך שהחוק יניח בפני בעלי הדין כלים נכונים ואפקטיביים לפתרון בעיותיהם הכלכליות ויאפשר להם לבחור מביניהם את הדרך המיטבית עבורם. שנית, ניתוח תוצאות השימוש במסלול שנקבע בהוראת השעה הביא יחד עם זאת למסקנה כי המודל המסוים לעיכוב הליכים שנקבע בהוראת השעה צריך להשתנות בהיבטים מסוימים באופן מהותי ויסודי. הוראת השעה נוצלה לרעה בכמה סוגים של מקרים, ולצד התועלות שלה היו גם נזקים. מכך נבעה המסקנה כי הנתיב שנסלל בה צריך להיות צר יותר, מסננת הכניסה לנתיב צריכה להיות סלקטיבית יותר, והאיזונים בנתיב צריכים להיות אחרים ולספק הגנות משמעותיות יותר לנושים.

           בתמצית – עבודת המטה העלתה כי השימוש במסלול שבהוראת השעה הרחיק לכת הרבה מעבר לכוונת המחוקק כשקבע אותו, והפך רחב מדי ובלתי מאוזן. כך למשל, נמצא כי חלק מהביקוש לעיכוב הליכים מהסוג שנקבע בהוראת השעה נובע ממניעים שאינם ממין העניין. נמצא כי בחלק מהמקרים תאגידים נכנסו למסלול הוראת השעה גם כשהיה ידוע להם שמקומם הוא בהליך חדלות פירעון לפי חלק ב' לחוק, כלומר, כשמצבם הצדיק מתן צו לפתיחת הליכים ומינוי נאמן, והתאגיד כבר נקלע לקשיים עד כדי שלא הייתה לו היכולת להציע הסדר חוב שיוכל לזכות בתמיכת הנושים. הם נכנסו להוראת השעה בשל העדפת עניינים אחרים – למשל כדי למשוך זמן ולדחות כמה שיותר את המועד שבו יינתן צו לפתיחת הליכים והשליטה בתאגיד תעבור לידי הנאמן שימונה – מה שהוביל בפועל להשמדת ערך לנושים בתקופה שבה התאגיד שוהה בעיכוב הליכים ללא תוחלת להגיע להסדר חוב; או, בחלק מהמקרים, כדי שהנהלת התאגיד תוכל להשפיע על זהותו של מי שהתמנה כמנהל הסדר בהליך הסדר החוב, ובהמשך אותו אדם המשיך לכהן גם כנאמן כשהתאגיד עבר להליך חדלות פירעון לפי חלק ב', באופן שעוקף את מנגנון מינוי הנאמנים שתכליתו להבטיח מינוי עצמאי ובלתי תלוי; כמו כן, לא פעם נוצל לרעה המעבר בין המסלולים כך שתאגיד שהחל הליך של הסדר חוב ביצע מעבר מלאכותי לצו לפתיחת הליכים במטרה לכסות את חובותיו לעובדים מכספי הביטוח הלאומי ושלא ממקורות הסדר החוב המוצע.

           התיקון המוצע מיישם לקחים ומסקנות מעבודת המטה. בראש ובראשונה הוא מציע לעגן בחוק, לראשונה כהסדר קבוע ואורגני בחלק י' שבו, את האפשרות של חייבים לבקש ולקבל מבית המשפט צו עיכוב הליכים זמני בהליך הסדר חוב. זאת, מתוך הכרה בחשיבות להעניק לחייבים – הן יחידים והן תאגידים – הזדמנות אמיתית להגיע להסדרי חוב עם הנושים, בלי מינוי נאמן ובלי שניטלת מהם השליטה בענייניהם הכלכליים. כפי שהודגש לעיל, עוד בטרם באה לעולם הוראת השעה, חלק מבתי המשפט מצאו לנכון להושיט סעד כזה מכוח סמכותם הטבועה – מה שמלמד גם כן על חשיבות האפשרות לקבלת סעד זה בהליך הסדר חוב, במקרים המתאימים. בה בעת, ולנוכח התובנות שנלמדו במסגרת עבודת המטה, התיקון המוצע כולל הוראות שתכליתן להתגבר על הבעיות והעיוותים השונים שנוצרו בתקופת יישום הוראת השעה. בכך התיקון נבדל מהוראת השעה, ומציע מתכון מאוזן ונכון יותר לעיגון הסעד הזמני האמור בחלק י' לחוק. אלה עיקרי ההבדלים בין התיקון המוצע לבין המסלול שבהוראת השעה:

א. דיוק תנאי הסף לקבלת עיכוב ההליכים – מוצעת מסננת סלקטיבית יותר: מוצע להגדיר מחדש באופן מדויק יותר את תנאי הסף המאפשרים לבקש את הסעד הזמני ולקבלו. בין היתר מוצע כי הזכות לבקש עיכוב הליכים זמני תיוחד רק לחייב שבמהלך שנים עשר החודשים שקדמו למועד הבקשה לא הוגשה בעניינו בקשה קודמת לאישור הסדר חוב; חייב המציע הסדר שיש לו חובות מסוימים לעובדים לא יוכל לקבל את הסעד אלא אם מובטח כיסוי מלא של החובות האמורים ממקורות הסדר החוב; יעודכנו בפירוט המסמכים והמידע הנוסף שעל החייב לצרף לבקשה לעיכוב הליכים; תאגיד יוכל לבקש עיכוב הליכים רק אם הוא מציע לשמר את עסקו כעסק חי; ועוד.

ב.  עיכוב ההליכים יינתן רק כאשר יש בשלות והיתכנות משמעותית להסדר חוב: החייב יוכל לבקש את צו עיכוב ההליכים הזמני אך ורק במסגרת הגשת בקשה לאישור הסדר חוב שהוגשה לפי סעיף 321 לחוק – דהיינו, אך ורק כחלק אינטגרלי מבקשה שבמסגרתה כבר מפורט הסדר החוב הבשל שהחייב מציע, ולא יהיה די לשם כך בהצגת מתווה ראשוני בלבד להסדר. יוכלו לבקש סעד זה רק חייבים שנמצאים בשלב בשל של משא ומתן לגיבוש הסדר חוב ולא כאלה שמעוניינים בעיכוב הליכים כדי "לקנות זמן" או לנסות מהלך שהיתכנותו נמוכה מאוד. בית המשפט יוסמך לתת צו כאמור רק בהתקיים התנאים המפורטים בתיקון, שיוגדרו היטב באופן שיבטיח אחידות בין בתי המשפט השונים ברחבי הארץ.

ג. קיצור תקופות: מוצע כי בעניינו של חייב שהוא תאגיד צו עיכוב הליכים זמני יהיה לתקופה שלא תעלה על 40 ימים, ובית המשפט יהיה רשאי, אם יתקיימו תנאים מסוימים, להאריך את התקופה האמורה בתקופות נוספות שלא יעלו במצטבר על 20 ימים נוספים. תקופה זו קצרה יותר מהתקופה שנקבעה בהוראת השעה. זאת כדי להבטיח שהתאגידים שנכנסים להליך יהיו כאלה שההיתכנות שלהם להגיע להסדר חוב גבוהה, שכן יש קורלציה בין ההיתכנות והבשלות לבין פרק הזמן הדרוש להשלמת אישור ההסדר. פרק זמן קצר מייצר תחושת מומנטום מהיר, ומונע גרירת רגליים. גם במסגרת הבדיקה המשווה נמצאו הסדרים הולמים לרעיון זה במדינות אחרות. בעניינו של חייב שהוא יחיד, יהיו התקופות המרביות האמורות 90 ימים ו-45 ימים, בהתאמה. פרקי זמן אלה נקבעו בעניינם של יחידים על בסיס הניסיון המצטבר שנלמד מהנתונים. הניסיון לימד כי פרק זמן קצר יותר עלול דווקא לפגוע בסיכויו של יחיד להגיע להסכמות, שכן נדרש פרק זמן משמעותי יותר כדי ליצור היכרות טובה יותר של נושיו עם מצבו וכדי ליצור קרקע של אמון לצורך ניהול משא ומתן.

ד.  הבחנה נכונה בין מסלולי החוק ודיוק המעבר ביניהם: דיוק 'מסננת הכניסה' לעיכוב ההליכים בהליך הסדר חוב, יחד עם קיצור תקופת העיכוב, יאפשרו הבחנה ברורה יותר בין הליך הסדר החוב לפי חלק י' לבין הליך חדלות פירעון לפי חלקים ב' או ג', שתסייע לחייבים לבחור את המסלול הנכון והמתאים להם בנסיבות כל עניין ועניין. לטובת מגמה זו גם יתוקן סעיף המעבר בין הליכי הסדר חוב להליכי חדלות פירעון באופן שימנע ניצול לרעה של עיכוב ההליכים, וכן יגשים את כוונת המחוקק בחוק חדלות פירעון המקורי לעודד כניסה להליך חדלות פירעון, במקרים המתאימים, בשלב מוקדם ככל האפשר כדי למקסם את הסיכוי לשיקום. בין היתר ייקבע שמי שמונה כמנהל הסדר בהליך הסדר חוב לא ימונה כנאמן במעבר להליך חדלות פירעון, על מנת להבטיח הפרדה בין ההליכים  ולמנוע את התמריץ "הזר" לפתוח בהליך הסדר חוב כדי להשיג השפעה מוגברת על זהות הנאמן בהליך חדלות הפירעון; וכן ייקבע תנאי סף שנועד לנטרל את משקלה של הזכאות לגמלת הביטוח הלאומי משיקוליו של החייב; ועוד.

ה.  הוראות מתאימות להפעלה קצרת מועד: מוצע כי לגבי תאגיד או יחיד המנהל עסק יעוגנו ההוראות הרלוונטיות לתקופת ההפעלה, בגרסה ההולמת תקופת הפעלה קצרה.

ו. רציפות בדין: התיקון ייכנס לתוקף במועד פקיעת הוראת השעה, שהוא כיום 17.12.24.

ז. הסדרים משלימים: במקביל לקידום התיקון המוצע יקודם סט תקנות ייעודי שנועד להשלים את תיקון החקיקה הראשית שלעיל בכל הנוגע לסדרי הדין בהליך, המסמכים והפרטים שיש להגיש במסגרת הבקשה; וכן סוגיות הנוגעות לתפקיד מנהל ההסדר.

 

           ההבדלים שתוארו לעיל לעומת הוראת השעה נועדו להבטיח כי הנתיב של עיכוב ההליכים הזמני לשם אישור הסדר חוב ישמש למטרה זו בלבד: לא כאשר ברור שנדרשת לחייב תוכנית שיקום מלאה ולא רק שינוי של תנאי הפירעון של חובותיו; לא לשם דחיית הקץ או חסימת נושים מנקיטת הליכים גם בהעדר סיכוי להגיע להסדר חוב מוסכם; לא כאשר ברור שנדרשת לחייב תוכנית שיקום מלאה ולא רק שינוי של תנאי הפירעון של חובותיו; לא כשהוא מתכוון ממילא לעבור להליך חדלות פירעון, ודחיית הקץ בדמות עיכוב הליכים זמני, שאין תוחלת להגיע בתומו להסדר חוב – מביאה יותר נזק מתועלת; ובוודאי שלא לשם עקיפת המנגנון המבטיח מינוי נאמן עצמאי ובלתי תלוי, או לשם מעקף שיאפשר הישענות על קופת הביטוח הלאומי בלי שמונה נאמן.

           ודוקו, כפי שתואר בפתח הדברים, התיקון המוצע ממשיך את מגמת המחוקק של חוק חדלות פירעון, ומבהיר את היחסים והגבולות בין שני המסלולים – הליך חדלות פירעון מזה, והליך הסדר חוב מזה – אשר היטשטשו במידה מסוימת בתקופת הוראת השעה. אין המדובר ביצירה של מסלול משפטי חדש בחוק. בניגוד לחלק מהטענות שנשמעו בשיח בנושא עד עתה, הוראת השעה והתיקון המוצע כעת שונים ונבדלים באופן מהותי מפרק 11 לקוד פשיטת הרגל האמריקאי (Chapter 11 of the U.S. Bankruptcy Code, הידוע בכינויו המקוצר "Chapter 11"). ההליך שפרק זה יוצר הוא הליך חדלות פירעון מלא שבמהלכו נותרת השליטה בידי החייב, מהסוגה המכונה Debtor-in-Possession ובקיצור "DIP". עיגון האפשרות לבקש ולקבל סעד זמני קצר של עיכוב הליכים מבית המשפט הדן בהליך הסדר חוב אינו דומה להליך ה-DIP הקבוע במנגנון האמריקאי – לא מבחינת משך עיכוב ההליכים, לא מבחינת תנאי הסף לכניסה להליך, ובוודאי לא מבחינת המנגנונים המאזנים שנועדו להגן על הנושים. המודל האמריקאי נבחן לעומק בשנים שבהן גובש חוק חדלות פירעון ולבסוף לא אומץ על ידי המחוקק הישראלי, בעיקר בשל חוסר ההתאמה שלו לשוק הישראלי על מאפייניו.[7] הליך חדלות פירעון בישראל הוא זה שבחלקים ב' ו-ג' לחוק. במסגרתו מתמנה בהכרח נאמן עצמאי ובלתי תלוי, שנוטל את השליטה בתאגיד מהאורגנים שלו ונוטל את השליטה של היחיד בנכסיו. הוא מפעיל את התאגיד, מנהל אותו, עורך בירורי עומק לגבי מצב התאגיד או היחיד ופועל לשיקומו של היחיד או התאגיד, או לפירוקו של התאגיד, הכל כפי שמורה בית המשפט לנאמן, ותוך שהנאמן מצוי תחת פיקוח של הממונה.

           ההסדר המוצע שונה בהיבטים מהותיים רבים מ-Chapter 11 האמריקאי כאמור. מדובר בהליך הסדר חוב שהוא הליך וולונטרי שמתבסס על השגת הסכמות הנושים. אכן, בעניינם של תאגידים כללי ההכרעה הרובניים זהים בין חלק י' לחלק ב', וההבדל המרכזי הוא באופיו וסמכויותיו של בעל התפקיד שמתמנה (נאמן לעומת מנהל הסדר), אך משך התקופה ותנאי הסף המוצעים לשם קבלת צו עיכוב הליכים זמני נועדו להבחין בין ההליכים. כך, תאגיד שאין באפשרותו להציע הסדר חוב בעל סיכויים ריאליים, שניתן יהיה לאשרו לפי הוראות חלק י' לחוק בתוך שבועות ספורים, לא יוכל ליהנות מעיכוב הליכים בחלק י' ויהיה חשוף להגשת בקשה לצו לפתיחת הליכים מטעם נושיו, שבכך "יעבירו אותו" לחלק ב', או לחלופין ינקטו נגדו הליכי גבייה. הבדל זה היה קיים גם בעת חקיקת הוראת השעה, אלא שהתיקון המוצע מחדד אותו מאוד. התיקון כולל הגנות ואיזונים שמטרתם לצמצם את הנתיב של הסדר חוב רק למקרים שמתאימים לו, ולנתב את מי שזקוק לצו לשיקום כלכלי אל הליך חדלות הפירעון, תחת פיקוחו של נאמן אובייקטיבי ובלתי תלוי. הבדל נוסף בין המסלולים, שנשמר גם בהוראת השעה ומקבל חיזוק בתיקון המוצע, הוא שבמסגרת הליך חדלות פירעון זכאים העובדים לגמלת ביטוח לאומי, ואילו בהליך לפי חלק י' הם אינם זכאים לה. הבדל זה חשוב, שכן בהעדר נאמן אובייקטיבי ובלתי תלוי שחקר ובדק את התשתית העובדתית בתיק – לא אישר המחוקק לכסות את חובות החייב באמצעות כסף מהקופה הציבורית. על עקרון זה יש לשמור באדיקות. מכיוון שהשימוש בהוראת השעה יצר עיוותים של מעבר מלאכותי מחלק י' לחלק ב' במטרה לאפשר לחייבים ולבעלי השליטה בהם להישען על כספי גמלת עובדים – מוצע למנוע זאת באמצעות תנאי סף מדויקים יותר בשלב הגשת הבקשה לצו עיכוב הליכים זמני בחלק י', שיפורטו להלן בהרחבה. תכליתם של תנאי הסף המעודכנים בהקשר זה היא כפולה: הן למנוע כניסה לנתיב הזה מחייבים שאינם מסוגלים לכסות את החובות הרלוונטיים לעובדים ממקורות הסדר החוב עצמו; והן לספק הגנה לעובדים עצמם בסיטואציה של משא ומתן עם החייב (הוא מעסיקם) לגבי הסדר חוב שהוצע.

           מלבד ארצות הברית, קיימות מדינות רבות נוספות שבדיני חדלות הפירעון שלהן קיימים הליכים דומים במהותם להסדר המוצע בתזכיר חוק זה, המאפשרים קבלת סעדים זמניים (Provisional/Interim measures), ובפרט סעד זמני של עיכוב הליכים (temporary moratorium / stay of proceedings), לצורך אישור תוכנית בעניינו של תאגיד שנקלע לקשיים.[8] כך למשל, באנגליה קבועים שני הסדרים המאפשרים לחברה לקבל עיכוב הליכים (הראשון מכונה Administration, והשני, שנוסף לחוק האנגלי בשנת 2020, מכונה Moratorium). חברה יכולה לפנות ולבקש סעדים לפי הסדרים אלו במקביל או שלא במקביל לנקיטה בהליך נפרד לאישור הסדר חוב לפי הסדרים אחרים ונפרדים הקיימים בדין האנגלי. גם בקנדה קיימים מספר מסלולים (המכונים BIA Proposal, CCAA, CBCA) שנועדו עבור הבראת חברות בקשיים, שחלקם כוללים אפשרות לקבל סעד של עיכוב הליכים, וחלקם לא.

           ההבדלים העיקריים בין ההסדרים שנבחנו במשפט המשווה נעוצים במשך עיכוב ההליכים, הנע ככלל בין 10 ימים לבין מספר חודשים; תנאי הכניסה להליך; מינוי של בעל תפקיד והיקף סמכויותיו; והתנאים בהם נדרש לעמוד לצורך אישור הסדר החוב (בהם הרוב הדרוש באסיפות, היכולת לכפות תוכנית על אסיפת סוג מתנגדת וכיו"ב). ככלל ניתן לומר שככל שמשך עיכוב ההליכים קצר יותר, כך היקף סמכויותיו של בעל התפקיד מצומצם יותר, ולהפך. בהליכים בהם משך עיכוב ההליכים עשוי להגיע למספר חודשים, ככלל ממונה נאמן המחליף את הנהלת התאגיד, בדומה לקבוע בחלק ב' לחוק חדלות פירעון. בהליכים המאופיינים בעיכוב הליכים קצר של שבועות בודדים, ככלל ממונה בעל תפקיד שמטרתו לתווך בין החייב לבין נושיו, ולסייע באישור תוכנית הסדר, תוך הותרת הניהול (בכפוף לחריגים מסוימים ותחת הגבלות מסוימות) בידי החייב. בכך למעשה מתבטא האיזון שמתבקש בהליכי הבראה של חברות בין עניינם של החייבים והאינטרס החברתי-כלכלי שבשיקומם, לבין שיקולי יעילות, הוגנות ושמירה על האינטרסים והזכויות הקנייניות של הנושים.

           על אף שההליכים שנבחנו במשפט המשווה נבדלים זה מזה בהיבטים שונים, ניתן להצביע על עיקרון יסודי העומד בבסיס כולם – הרעיון לפיו חברות במצבי חדלות פירעון או בסביבת חדלות פירעון עשויות, במקרים המתאימים, להזדקק לעיכוב הליכים לצורך הגעה להסכמות עם הנושים על הסדר חוב יעיל. רעיון זה מושתת על מחקרים רבים ועל ספרות אקדמית ענפה (הן תאורטית והן אמפירית) בתחום הבראת החברות, שעמדו על יתרונותיו וחשיבותו של עיכוב ההליכים לצורך התמודדות עם בעיית "הנושה הטרדן", כמו גם על החשיבות הטמונה באפשרות לכפות תוכנית על מיעוט המתנגד לה, במצבים מסוימים, בכדי להתמודד עם כשל ההסכמה פה אחד.[9] גם במדריך החקיקה בתחום חדלות הפירעון של ועדת האו"ם למשפט בין-לאומי מסחרי (UNCITRAL) הובעה עמדה התומכת בגישה זו לצורך התמודדות עם הבעיות האמורות, וכן הודגש הצורך ביצירת ודאות בדיני חדלות הפירעון המדינתיים ביחס להליכים מסוג זה, תוך תשומת לב להבדלים בין סוגי ההליכים השונים, למאפייניהם ולתכליותיהם (ראו שם, בעמ' 98-81).[10]

           לסיכום, התיקון המוצע ממשיך את הקו של הוראת השעה אך הופך את המודל שבה לחכם ומאוזן יותר. הוא משמר את עקרונות הוראת השעה ולא נותן לה לפקוע, בניגוד לתכנון המקורי לגביה, אך בה בעת הוא נבדל ממנה בהיבטים מהותיים מסוימים באופן יסודי; הוא מיישם את הלקחים והמסקנות מעבודת המטה המקיפה שנערכה ומציע הסדר שהוא מדויק יותר והולם יותר את תכליות החוק ואת איזון האינטרסים בין בעלי העניין השונים בהליך; והוא עולה בקנה אחד עם מגמות רצויות בעולם בחקיקת חדלות פירעון מדינתית ועם הסטנדרטים שעליהם ממליצים הפורומים המקצועיים המובילים בתחום זה.

 

סעיף 1 – תיקון סעיף 318 לחוק העיקרי:

           מוצע לתקן את סעיף ההגדרות הכלול בחלק י' לחוק העיקרי, ולהגדיר בו את המונח "חוב עבר" באופן דומה להגדרתו בסעיף 4 לחוק, בכפוף לשני שינויים שיחולו במקרה שניתן צו עיכוב הליכים זמני לפי סעיף 321א המוצע. השינוי הראשון לעומת ההגדרה שבסעיף 4 לחוק הוא שהגדרת חוב עבר המוצעת תכלול את כל סוגי החובות המנויים בסעיף 4 לחוק למעט פסקה (4) להגדרה ששם, העוסקת בחוב למוסד לביטוח לאומי הנובע מתשלום גמלה לפי פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי. חוב מסוג זה אינו רלוונטי במקרה שבו ניתן צו עיכוב הליכים זמני בהליך לפי חלק י' לחוק, משום שהזכאות לגמלת ביטוח לאומי לעובדי מעסיק חדל פירעון מותנית בכך שניתן צו לפתיחת הליכים בעניינו של המעסיק, וכאמור בהליכים לפי חלק י' לחוק לא ניתן צו לפתיחת הליכים. סייג זה נכון גם לפי המצב המשפטי החל כיום ביחס להסדר שבהוראת השעה. עתה מוצע לציינו במפורש במסגרת ההגדרה שתיכלל בסעיף 318 לחוק העיקרי, וזאת כחלק מהמגמה העקרונית של התיקון המוצע לחדד את ההבחנות בין מסלול הסדר החוב לפי חלק י' לבין מסלול צו לפתיחת הליכים לפי חלקים ב' ו-ג' לחוק. השינוי השני לעומת ההגדרה שבסעיף 4 לחוק הוא שההבחנה בין חובות עבר לבין חובות שנצברים במהלך הליך הסדר החוב תיעשה לפי המועד שבו ניתן צו עיכוב ההליכים הזמני, ולא לפי מועד מתן הצו לפתיחת הליכים. גם שינוי זה נובע מהעובדה שהליך הסדר חוב אינו כולל צו לפתיחת הליכים. שינוי זהה בהגדרת חוב עבר נכלל גם בהוראת השעה.

ההגדרה החדשה תשמש בסעיפים 321א(א)(4), 321ב(1) ו-327א(ב)(1) המוצעים להלן.

 

סעיף 2 – תיקון סעיף 321 לחוק העיקרי:

לסעיף קטן (ד)

          מוצע לתקן את סעיף 321 לחוק העיקרי, המסדיר בדין הקיים את אופן הגשת הבקשה להבאת הסדר חוב לאישור בעלי העניין, ולקבוע כי חייב המגיש בקשה כאמור, ושמתקיימים לגביו כל התנאים המפורטים בסעיף קטן 321(ד) המוצע, יהיה רשאי לכלול במסגרת בקשתו לאישור הסדר חוב בקשה לסעד זמני של עיכוב הליכים עד לאישור הסדר החוב. בכך מוצע לעגן באופן קבוע בחלק י' לחוק העיקרי את אותו הסעד שעוגן בו עד עתה באופן זמני במסגרת הוראת השעה. אולם, בשונה מהקבוע בהוראת השעה, ועל מנת להבטיח שעיכוב ההליכים יינתן רק במקרים בהם יש בשלות והיתכנות משמעותית לאשר הסדר חוב, מוצע לקבוע כי החייב יוכל לבקש את צו עיכוב ההליכים הזמני אך ורק במסגרת הגשת בקשה לאישור הסדר חוב. קביעה זו תתרום למטרות התיקון המוצע, שכן במסגרת הבקשה להבאת הסדר החוב לאישור בעלי העניין בו, על החייב לפרט את הסדר החוב הבשל שהוא מציע, כך שלשם בקשת צו עיכוב הליכים זמני לא יהיה די בהצגת מתווה ראשוני בלבד להסדר חוב, כפי שנקבע בהוראת השעה (השוו: סעיפים 319ג(ב)(1), 319יז(ב)(1)). שינוי זה נועד להביא לכך שיוכלו לבקש צו עיכוב הליכים זמני רק חייבים שנמצאים בשלב בשל של משא ומתן לגיבוש הסדר חוב ולא כאלה שמעוניינים בעיכוב הליכים כדי "לקנות זמן" או לנסות מהלך שאין לו תוחלת אמיתית.

          המודל המוצע עולה בקנה אחד עם הוראות אחרות בחוק חדלות פירעון המסדירות הגשת בקשות לסעדים זמניים שונים, ומאפשרות את הגשת הבקשה לסעד הזמני בכפוף לכך שהוגשה כדבעי הבקשה הפותחת את ההליך העיקרי. כך, הוראות סעיפים 20, 22, 119 ו-120 מתנות את האפשרות להגיש בקשה לסעד זמני במסגרת הליך חדלות פירעון בכך ש"הוגשה בקשה לצו לפתיחת הליכים". (למודל שונה, המאפשר לבקש מבית המשפט סעד זמני או ארעי עוד בטרם הגשת הבקשה העיקרית ראו והשוו לתקנה 95(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן – תקנות סדר הדין האזרחי)).

          על מנת לתת מענה לקשיים שהתעוררו במסגרת יישום הוראת השעה, ובפרט כדי למזער את החשש מפני ניצול לרעה של עיכוב ההליכים הזמני, מוצע לגדר בכמה היבטים נוספים את הזכות להגיש בקשה לצו עיכוב הליכים זמני. ראשית, מוצע כי זכות זו תישמר רק לחייב שאין ותלוי ועומד לגביו צו לפתיחת הליכים, שכן אחת מתוצאותיו האינהרנטיות של צו כאמור היא הקפאת הליכים ולפיכך חייב שניתן לגביו צו לפתיחת הליכים אין לו צורך בסעד של עיכוב הליכים. עניין זה רלוונטי רק לגבי חייב שהוא יחיד המבקש לאשר הסדר חוב, שכן בעניינו של חייב שהוא תאגיד החוק הקיים ממילא מונע מתאגיד לבקש אישור הסדר חוב מקום שתלוי ועומד לגביו צו לפתיחת הליכים (סעיף 319 לחוק).

          שנית, מוצע כי הזכות לבקש עיכוב הליכים זמני תיוחד רק לחייב שבמהלך שנים עשר החודשים שקדמו למועד הגשת בקשתו לאישור הסדר חוב לא הוגשה בעניינו בקשה קודמת לאישור הסדר חוב. זאת על מנת לצמצם את החשש מפני שימוש סדרתי בהליכי הסדר חוב במטרה להתגבר על משך הזמן הקצוב והקצר של סעד עיכוב ההליכים המוסדר בתזכיר חוק זה, אשר כאמור נועד להבטיח סינון נכון בין הסדרי חוב שיש היתכנות לאשרם לבין כאלה שאין היתכנות לאשרם. תנאי סף מסוג זה נקבע בהקשרים דומים במדינות רלוונטיות אחרות.

          שלישית, בעניינו של חייב שהוא תאגיד המבקש לאשר הסדר חוב – מוצע כי הזכות לבקש עיכוב הליכים זמני כאמור תעמוד לתאגיד אך ורק במקרה שבו הסדר החוב שהוא מבקש לאשר עניינו בשמירת עסקו של התאגיד כעסק חי. תנאי זה כלול גם בהגדרה "שיקום כלכלי של תאגיד", שמצויה בסעיף 4 לחוק מאז חקיקתו, ומתייחסת לתוכנית לשיקום כלכלי של תאגיד לפי חלק ב' לחוק. בדומה לתוכנית לשיקום כלכלי, גם הסעד הזמני של עיכוב הליכים במסגרת הליך הסדר חוב שאותו מוצע לעגן עתה באופן קבוע בחלק י' לחוק הוא כלי שנועד לשם שיקומו הכלכלי של התאגיד. אמנם מדובר בכלי שונה, שיוכל להינתן במסגרת הליך הנבדל מתוכנית לשיקום כלכלי באופנים רבים כפי שתוארו לעיל בהרחבה. אולם גם כלי זה נועד עבור תאגיד שמעוניין בשיקום כלכלי תוך שמירת גרעין פעילותו, ואינו מתאים לתאגיד שאין הצדקה כלכלית להמשך קיומו כעסק חי. לכן, למשל, מהלך שעניינו מכירת התאגיד בדרך של מימוש כל נכסיו או רובם המוחלט – הידוע בכינוי "פירוק דה לוקס", ובספרות המקצועית הלועזית מכונה Liquidation – אינו מצדיק מתן עיכוב הליכים במסגרת של הליך הסדר חוב. זאת שכן במהותו, מדובר במהלך שעניינו אינו שיקום התאגיד, אלא פירוקו בדרך אחרת. לכן, כחלק מעיגון קבוע של סעד עיכוב ההליכים הזמני בחלק י' לחוק, ועל רקע מגמת התיקון הנוכחי לדייק ולאזן באופן נכון יותר את תנאי הסף שבהם החוק יתיר לבקש ולקבל סעד זמני זה שלא במסגרת צו לפתיחת הליכים – מוצע להגדיר באופן מפורש כי סעד זמני זה יינתן רק לתאגיד המציע הסדר חוב שעניינו שמירת עסקו של התאגיד כעסק חי.

          עוד מוצע לקבוע, כי בנוסף על המידע שאותו יש לפרט בדין הקיים בכל בקשה לאישור הסדר חוב לפי הוראת סעיף 321(ב) לחוק העיקרי, אם החייב בחר להגיש בקשה לצו עיכוב הליכים זמני יהיה עליו לכלול בה גם את אלה: מידע המבסס את עמידתו בתנאים המפורטים בסעיף קטן 321(ד) ובסעיף 321א המוצעים להלן; מידע בדבר עמדות בעלי העניין ביחס להסדר החוב המוצע הידועות במועד הגשת הבקשה; ואם מגיש הבקשה הוא תאגיד או שהוא יחיד המנהל עסק, גם תוכנית הפעלה שבמסגרתה יפרט את אופן הפעלת התאגיד או העסק, לפי העניין, בתקופת עיכוב ההליכים הזמני ואת האמצעים למימון ההוצאות הכרוכות בהפעלה. מידעים אלה נדרשים במסגרת הבקשה על מנת שבית המשפט בבואו לדון ולהכריע בה יוכל להתרשם באופן מבוסס מתמונת המצב האמיתית של החייב ושל ההסדר המוצע, ולבחון כדבעי את תנאי הסף השונים המפורטים בסעיף 321א המוצע להלן. זאת כאמור על רקע מגמת התיקון המוצע לדייק את "מסננת הכניסה" שתאפשר לחייבים לבקש ולקבל צו עיכוב הליכים זמני שלא במסגרת צו לפתיחת הליכים – ועל מנת לחדד את ההבדלים הקיימים בין מסלול הסדר החוב למסלול חדלות הפירעון עליהם עמדנו לעיל. כאשר החייב מציע הסדר חוב שהוא מבקש לקבל את אישור הנושים ובית המשפט ביחס אליו, הציפייה היא שעוד קודם למועד הגשת הבקשה להבאת הסדר החוב לאישור האסיפות ינקוט החייב צעדים להבשלת המהלך ולהגדלת הסיכויים לאשר את ההסדר, למצער בקשר עם חלק מנושיו. בהתאם יידרש החייב להביא בפני בית המשפט במסגרת הבקשה את עמדות בעלי העניין הידועות לו באותו מועד.

          בנוסף מוצע להסמיך את שר המשפטים (להלן – השר), באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת (להלן – ועדת החוקה), לקבוע פרטים ומסמכים נוספים שיש לכלול בבקשה לצו עיכוב הליכים זמני. סעיף הסמכה זה יאפשר לקבוע בתקנות את הפרטים והמסמכים הנדרשים.

לסעיף קטן (ה)

           מוצע לקבוע כי על הדיון וההחלטה בבקשה לצו עיכוב הליכים זמני יחולו הוראות סעיף 321א המוצע להלן. כמו כן, במקרה שבו החייב שהגיש את הבקשה הוא תאגיד, מוצע לקבוע כי החל ממועד הגשת הבקשה ועד למתן החלטה בה, התאגיד לא יהיה רשאי לבצע עסקה חריגה או חלוקה כהגדרתן בחוק החברות או עסקה המנויה בסעיף 270 לחוק האמור, והכל אלא אם ניתן לכך אישור בית המשפט. הוראה זו זהה להוראת סעיף 319ד שנכלל בהוראת השעה, תכליתה למנוע שימוש לרעה בעיכוב ההליכים, והיא הולמת סעיפים נוספים בחוק העיקרי המטילים על תאגידים הגבלות או חובות דיווח בקשר עם עסקאות מהסוגים שצוינו לעיל.

 

סעיף 3

הוספת סעיף 321א לחוק העיקרי:

           מוצע להוסיף לחוק העיקרי סעיף חדש שמספרו 321א, שיסדיר את ההיבטים השונים הנוגעים לדיון ולהכרעה בבקשה לצו עיכוב הליכים זמני בהליך הסדר חוב שלא במסגרת צו לפתיחת הליכים. צו עיכוב ההליכים הוא סעד זמני בלבד, בעל מאפיינים דומים לסעדים זמניים אחרים המוסדרים בדיני חדלות הפירעון ובפרק ט"ו לתקנות סדר הדין האזרחי. כך, מדובר בסעד קצר מועד, זמני והפיך, אשר תכליתו לסייע בידו של החייב לקבל את הסעד העיקרי שלשמו הוא מבקש לפתוח את ההליך – שהוא אישור הסדר החוב עם נושיו על פי הוראות החוק. בהתאם לכך, הוראות סעיף 321א המוצע להלן דומות בחלקן להוראות הקיימות בחוק העיקרי הנוגעות לסעדים זמניים בהליכי חדלות פירעון (ראו פרק ג' לחלק ב' לחוק, ופרק ד' לחלק ג' לחוק), וכן להוראות שונות בפרק ט"ו לתקנות סדר הדין האזרחי.

           כפי שפורט לעיל, התנאים להגשת בקשה לצו עיכוב הליכים זמני יעוגנו בסעיף 321(ד) המוצע, ובקשה זו תוגש במסגרת בקשה להבאת הסדר חוב לאישור בעלי העניין בו (להלן – הבקשה העיקרית). על ההכרעה בבקשה העיקרית ימשיכו לחול הוראות סעיף 322 לחוק, כנוסחו בדין הקיים, ועל ההכרעה בבקשה לצו עיכוב הליכים זמני יחול סעיף 321א המוצע להלן. שני הסעיפים נבדלים זה מזה בין היתר בהיקף שיקול הדעת של בית המשפט. כך, בבואו לדון ולהכריע בבקשה העיקרית, היקף שיקול דעתו של בית המשפט הוא מצומצם יחסית – סעיף 322 קובע כברירת מחדל שבית המשפט יורה על הבאת הסדר החוב לאישור הנושים, למעט במקרים חריגים כמפורט בסעיף 322(ג). לעומתו, סעיף 321א המוצע להלן מנוסח במכוון בלשון "רשאי", ואינו קובע ברירת מחדל דומה לגבי אישור הבקשה לצו עיכוב הליכים זמני. תחת זאת, וכמפורט להלן, מוצע לקבוע מבחנים ייעודיים אחרים אשר לפיהם יודרך בית המשפט להכריע בדונו בבקשות למתן עיכוב הליכים כאמור.

לסעיף קטן (א)

           מוצע לקבוע שבית המשפט יהיה רשאי להורות על צו עיכוב הליכים זמני רק אם שוכנע, על בסיס ראיות מספקות, שמתקיימים מספר תנאים מצטברים, כדלקמן:

(1) קיים סיכוי סביר לאישור הסדר החוב בהתאם להוראות פרק ב' לחלק י', וצו עיכוב הליכים זמני נחוץ לשם כך. תנאי סף זה נועד להדריך את שיקול הדעת של בית המשפט כך שיבחן בשלב ההחלטה בבקשה הן את הסיכוי לאישור הבקשה העיקרית והן את נחיצותו של הסעד הזמני לשם כך.

(2) הנזק שעלול להיגרם למבקש אם לא יינתן צו עיכוב הליכים זמני עולה על הנזק שעלול להיגרם לנושים אם יינתן הצו. תנאי זה מדריך את בית המשפט לבחון בבואו להכריע בבקשה לצו עיכוב הליכים זמני את 'מאזן הנוחות' בין החייב לבין הנושים, כפי שנהוג ביחס לסעדים זמניים אחרים (השוו: סעיפים 20(ב)(1) ו-120(ב)(1) לחוק העיקרי, תקנה 95(ד)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי).

(3) מתן צו עיכוב הליכים זמני הוא צודק וראוי בנסיבות העניין ואינו פוגע בנושים במידה העולה על הנדרש. תנאי זה מדריך את בית המשפט לבחון האם מתן הצו הוא צודק וראוי בנסיבות המקרה שלפניו, וכן להחיל מבחן של מידתיות ביחס לצו הזמני, כמקובל ביחס לסעדים זמניים באופן כללי (השוו: סעיפים 20(ב)(2) ו-120(ב)(2) לחוק העיקרי, תקנה 95(ד)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי).

(4) לחייב אין חוב עבר כלפי עובד בשל שכר עבודה או בשל פיצויי פיטורים, אשר אילו היה ניתן לגבי החייב צו לפתיחת הליכים – הייתה קמה בגין אותו חוב זכאות לגמלה לפי הוראות פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן – חוק הביטוח הלאומי); ולחילופין, אם לחייב ישנם חובות כאמור, אזי במסגרת הסדר החוב שמציע החייב מוצע פירעון מלא של כל החובות האמורים. תנאי סף זה נועד לדייק את 'מסננת הכניסה' שתאפשר לחייבים לקבל עיכוב הליכים זמני לשם אישור הסדר חוב, להגן על העובדים בסיטואציה של משא ומתן על הסדר חוב שהוצע, ולחדד עוד יותר את ההבדלים המעוגנים בדין הקיים בין הליך הסדר חוב לבין הליך חדלות פירעון כפי שתוארו לעיל.

            פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי מסדיר את זכאותם לגמלה של עובדי מעסיק שמצוי בהליך חדלות פירעון. תכליתה של גמלה זו לסייע לעובד שמעסיקו נמצא בהליך כאמור, ואין היא מכוונת לסייע למעסיק עצמו, או לבעל השליטה במעסיק אם מדובר בתאגיד. בהתאם לכך, המחוקק התווה את גבולות הזכאות לגמלה כאמור באופן ברור, וקבע כי קופת המדינה תשתתף בכיסוי חובות מסוימים בשל שכר עבודה או פיצויי פיטורים, בתנאי שניתן לגבי המעסיק צו לפתיחת הליכים. זכאותו של עובד לגמלה האמורה מותנית במתן צו לפתיחת הליכים לגבי המעסיק בשל אופיו של הליך חדלות הפירעון כפי שתואר לעיל בהרחבה בחלק הכללי של דברי ההסבר, ובראש ובראשונה בשל כך שעם מתן הצו לפתיחת הליכים מתמנה נאמן שמפקח באופן אובייקטיבי ובלתי תלוי על נכסיו והתנהלותו של החייב ועל הליך חדלות הפירעון בעניינו. בשונה מכך, כאשר המעסיק בוחר מטעמיו להיכנס להליך הסדר חוב, שבמסגרתו לא ניתן צו לפתיחת הליכים ולא מתמנה נאמן, אין קופת המדינה משתתפת בכיסוי החובות לעובדים.

     לשלמות התמונה יוער, כי עובר לכניסתו לתוקף של חוק חדלות פירעון, הזכאות לגמלה כאמור הייתה קמה רק כשהליכי חדלות הפירעון בעניינו של המעסיק היו הליכי פירוק. בסעיף 377 לחוק חדלות פירעון עוגנה הוראת שעה זמנית שהרחיבה את הזכאות כאמור גם למצב שבו ניתן לגבי מעסיק שהוא תאגיד צו לפתיחת הליכים שבמסגרתו בית המשפט הורה על הפעלת התאגיד לשם שיקומו הכלכלי. לאחרונה עוגנה הוראה זו באופן קבוע בתיקון מס' 236 לחוק הביטוח הלאומי.[11] כמפורט בדברי ההסבר לאותו תיקון, ההיגיון שבבסיס ההרחבה הקבועה של הזכאות לגמלה גם למצב של הליכי שיקום כלכלי התבסס על ההבנה כי גם הליך מסוג זה, בדומה להליך חדלות פירעון שעניינו פירוק, הוא "הליך בפיקוח בית משפט שבמסגרתו מתמנה נאמן אובייקטיבי, שהוא גורם חיצוני לתאגיד ובלתי תלוי בו אשר החוק מקנה לו סמכויות פיקוח ובקרה על התאגיד".[12] היגיון זה אינו מתקיים במקרה של הליך הסדר חוב, שבמסגרתו כאמור לא מתמנה נאמן.

     נוסף על האמור, תנאי סף זה יסייע לבתי המשפט לסנן באופן מדויק ונכון יותר את המקרים בהם יש מקום לשקול הענקת סעד זמני של עיכוב הליכים ממקרים בהם אין מקום לכך. זאת שכן קיומם של חובות שכר שוטפים לעובדי החייב מלמד על מצבו של החייב, והנחה סבירה היא שחייב שהגיע למצב שאינו יכול לשלם חוב שוטף לעובדיו, וגם לא מסוגל לכסות חובות אלה ממקורות הסדר החוב המוצע – מקומו בהליך חדלות פירעון לפי חלקים ב' או ג' לחוק, ולא בהליך הסדר חוב לפי חלק י'. הדבר נועד גם לתמרץ חייבים לפנות להליכי הסדר חוב בשלבים מוקדמים יותר ובטרם שייקלעו למצב כלכלי קשה עד כי אינו מאפשר לשלם חובות שוטפים לעובדים.

     לבסוף, תנאי הסף המוצע כאן נועד להגן על עניינם של העובדים, באמצעות קביעה כי בהליכי הסדר חוב – שבהם כאמור לא מתמנה נאמן – יובטח כיסוי מלא ממקורות הסדר החוב של אותם החובות לעובדים אשר היו מכוסים מקופת הביטוח הלאומי אילו כן היה מתמנה נאמן. תנאי זה נועד להביא לכך שמנקודת מבטו של המעסיק, ובמקרים בהם המעסיק הוא תאגיד, גם מנקודת מבטו של בעל השליטה בו – תנוטרל המשמעות הכלכלית של הזכאות של עובדיו לגמלה. כפי שצוין לעיל, הזכאות לגמלה לפי פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי מיועדת עבור העובדים ולא עבור המעסיקים או בעלי השליטה בהם. אין הצדקה כי עצם הזכאות של העובדים לגמלה תבוא במניין שיקוליו של המעסיק בבואו לשקול איזה הליך לפי החוק נחוץ לו לשם שיקומו הכלכלי, וגם אין הצדקה שהחוק יאפשר להגיע לתוצאה גרועה יותר מבחינת פירעון חובות השכר לעובדים במסגרת חלק י' לעומת במסגרת חלקים ב' ו-ג'. ודאי גם אין כל הצדקה לאפשר לחייבים לקבל עיכוב הליכים במסגרת הליך הסדר חוב, ובהמשך לעבור להליכי חדלות פירעון שבמסגרתם יאושר ההסדר שהחייב הציע כאילו היה תוכנית שיקום כלכלי, כאשר מצד אחד תקום זכאות לגמלה שתסייע לכסות את החובות לעובדים, ומצד שני לא ימונה נאמן אובייקטיבי ובלתי תלוי שיבדוק את המצב הכלכלי של החייב לאשורו. לשם טיפול בתופעה זו מוצעות גם הוראות רלוונטיות נפרדות בקשר עם מינוי מנהל ההסדר כנאמן, ראו על כך בהרחבה בהמשך הדברים.

(5) לגבי חייב שהוא תאגיד, או חייב שהוא יחיד המנהל עסק – יש אמצעים למימון ההוצאות הכרוכות בהפעלת התאגיד או העסק, לפי העניין, עד להשלמת אישור הסדר החוב, ואין חשש סביר שההפעלה תפגע בנושים. תנאי סף זה נועד למנוע מתן צו עיכוב הליכים זמני לחייב שהוא תאגיד, או לחייב שהוא יחיד המנהל עסק, במקרים שבהם אין אמצעים למימון תוכנית ההפעלה של התאגיד או העסק כך שההפעלה צפויה להיות גרעונית, או שישנו חשש סביר כי הפעלת התאגיד או העסק תפגע בנושים ותשמיד ערך. תנאי זה נכלל כמות שהוא גם בהוראת השעה (סעיף 319ז(א)(2) לגבי תאגיד, סעיף 319יח(א)(3) לגבי יחיד המנהל עסק), והוא חשוב במיוחד בהקשר של התיקון המוצע בתזכיר זה, על רקע התכלית של מניעת שימוש לא נכון, ואף שימוש לרעה, בסעד עיכוב ההליכים שבחלק י'. יוער כי תנאי זהה קבוע בחוק העיקרי גם לגבי הליכים אחרים שבהם בית המשפט רשאי להורות על הפעלת תאגיד או עסק, לרבות הפעלה זמנית (סעיפים 23, 24 ו-98 לחוק).

לסעיף קטן (ב)

           מוצע לקבוע שבית המשפט לא ייתן צו עיכוב הליכים זמני אם מצא כי מתקיים אחד מאלה:

(1) יש חשש סביר כי החייב פועל במטרה להונות את נושיו.

(2) יש חשש סביר כי החייב פועל לגריעת נכס מנכסיו במטרה להבריח אותו מנושיו.

(3) יש חשש סביר כי החייב עושה שימוש לרעה בבקשה לצו עיכוב ההליכים הזמני או כי הבקשה הוגשה בחוסר תום לב.

תנאים אלה נועדו להבטיח כי עיכוב ההליכים שלא  במסגרת צו לפתיחת הליכים לא יינתן במקרים המפורטים לעיל. בשונה מהוראת השעה, במסגרתה הוגדר כי בית המשפט לא יורה על עיכוב הליכים אם מצא כי יש חשש ממשי שאחד מהתנאים האמורים מתקיים – עתה מוצע כי רף החשש יוגדר כחשש סביר. זאת על רקע מגמת התיקון המוצע לדייק את תנאי הסף לקבלת עיכוב הליכים זמני, ולהדריך את בתי המשפט לסנן בצורה מאוזנת וטובה יותר את המקרים בהם יינתן עיכוב הליכים בהליכים לפי חלק י' לחוק. השינוי של הרף מחשש ממשי לחשש סביר נועד גם כדי להלום את יתר מראי המקום הרלוונטיים בחוק העיקרי שמסתפקים גם הם בדרישה לחשש סביר לפגיעה בנושים (סעיפים 23, 24, 98 לחוק).

לסעיף קטן (ג)

           מוצע לקבוע כי צו עיכוב הליכים זמני יהיה לתקופה שלא תעלה על 40 ימים, כפי שיורה בית המשפט. תקופה זו קצרה יותר מהתקופה שנקבעה בהוראת השעה. קיצור התקופה נועד להבטיח שהתאגידים שיוכלו לקבל עיכוב הליכים בהליך הסדר יהיו כאלה שההיתכנות שלהם להגיע להסדר חוב גבוהה, שכן יש קורלציה בין ההיתכנות והבשלות לבין פרק הזמן הדרוש להשלמת אישור ההסדר. פרק זמן קצר מאפשר לייצר תחושת מומנטום מהיר, ולמנוע גרירת רגליים. יוער כי במסגרת הבדיקה המשווה שנערכה במסגרת עבודת המטה שתוארה לעיל נמצאו הסדרים מקבילים במדינות רלוונטיות אחרות שגם במסגרתם משך הסעד הזמני של עיכוב הליכים הוגבל לשבועות בודדים בלבד. קיצור התקופה המרבית ל-40 ימים גם הולם בצורה טובה יותר את קביעת המחוקק לגבי אורכו של סעד זמני בהליך חדלות פירעון (ראו סעיף 20 לחוק העיקרי).

           לצד האמור, מוצע לקבוע כי במקרים שבהם בית המשפט מצא כי ישנו סיכוי סביר שפרק זמן נוסף יאפשר להשלים את אישור הסדר החוב, יהיה בית המשפט רשאי, לאחר שמיעת הצדדים להליך הסדר החוב, להאריך את משך הסעד הזמני בתקופות נוספות שלא יעלו במצטבר על 20 ימים. במקרה כזה יהיה על בית המשפט לבחון בטרם החלטתו את התקיימות יתר התנאים שבסעיפים קטנים (א) ו-(ב).

           כאשר החייב הוא יחיד, מוצע לקבוע כי התקופות המרביות האמורות יהיו 90 ימים ו-45 ימים, בהתאמה. פרקי זמן אלה מוצעים על בסיס הניסיון המצטבר שנלמד מהנתונים לגבי הליכים שעניינם חייבים יחידים. הניסיון לימד כי פרק זמן קצר יותר עלול דווקא לפגוע בסיכויו של יחיד להגיע להסכמות, שכן נדרש פרק זמן משמעותי יותר כדי ליצור היכרות טובה יותר של נושיו עם מצבו וכדי ליצור קרקע של אמון לצורך ניהול משא ומתן.

לסעיף קטן (ד)

           מוצע לקבוע כי אם לאחר שנתן צו עיכוב הליכים זמני שוכנע בית המשפט כי חדל להתקיים איזה מתנאי הסף שבסעיפים קטנים (א) ו-(ב) המוצעים לעיל, יורה הוא על הפסקת עיכוב ההליכים. במקרה כזה, בית המשפט יהיה רשאי להשהות את הפסקת עיכוב ההליכים כדי לאפשר הטלה מחדש של עיקולים שבוטלו בשל מתן הצו או הגשה של בקשה לצו לפתיחת הליכים. מוצע לקבוע כי לעניין החלטה על השהיית הפסקת עיכוב ההליכים כאמור, יחול, בשינויים המחויבים, סעיף 183(ג) לחוק. משמעות קביעה זו היא כי הפסקת עיכוב ההליכים לא תפגע בתוקפם של מכירה, העברה, תשלום או פעולה משפטית אחרת שנעשו כדין לפני ההפסקה. הסדר דומה נכלל בהוראת השעה (סעיפים 319טז ו-319כו), וכן במראי מקום אחרים בחוק העיקרי המסדירים ביטול הליכים או מעבר בין סוגי הליכים (סעיפים 176(ב), 185(ב) ו-286(ג)).

לסעיף קטן (ה)

           מוצע להבהיר, למען הסר ספק, כי בהליך לאישור הסדר חוב לפי חלק י' לחוק העיקרי לא יינתן סעד של עיכוב הליכים נגד החייב אלא בהתאם להוראות סעיף זה. כפי שתואר לעיל בהרחבה, התיקון המוצע מביא לסיומה את המחלוקת שהתעוררה בפסיקה עוד בתקופה שטרם חקיקת הוראת השעה. התיקון המוצע מכריע במחלוקת זו באמצעות יצירת דין חדש וספציפי, בהוראות חוק מפורשות. הוא קובע, מחד גיסא, כי סעד מסוג עיכוב הליכים יעוגן באופן קבוע וכחלק אינטגרלי מפרק ב' לחלק י' לחוק העיקרי – וזאת בשונה מהמתכונת שנקבעה בחוק בנוסחו המקורי. מאידך גיסא, הוא כולל איזונים והגבלות על הבקשה לסעד זה וההחלטה לתת סעד זה, ובהם הוראות מפורשות הקוצבות את משך הזמן המרבי של עיכוב ההליכים. בהינתן דין ספציפי ומפורש זה, פשיטא כי אין כל צורך או הצדקה להידרש לדינים כלליים אחרים ולחפש בהם מקורות חלופיים לסמכות לתת סעד זה.

לסעיף קטן (ו)

           מוצע לקבוע כי עם מתן צו עיכוב הליכים זמני, ימנה בית המשפט מנהל הסדר לפי סעיף 326. סעיף 326 הוא חלק מהדין הקיים, הוא מנוסח בלשון רשאי, ומאפשר לבית המשפט שיקול דעת אם למנות מנהל הסדר בהליך אם לאו. בפועל בתי המשפט הדנים בהליכי הסדר חוב נוהגים ברוב המוחץ של המקרים למנות מנהלי הסדר בהליכים אלה. מוצע להבהיר כי כאשר בית המשפט מצא לנכון ליתן צו עיכוב הליכים זמני, יהיה עליו למנות מנהל הסדר עם מתן הצו, וזאת לנוכח משמעותיות של סעד עיכוב ההליכים – אשר כאמור מטיל מגבלות על הנושים מלפעול באופן עצמאי לגביית החובות של החייב כלפיהם. הוראה זהה נכללה בהוראת השעה (סעיפים 319יג(א) ו-319כא(א)).

יודגש כי על מינוי מנהל ההסדר ימשיך לחול כאמור סעיף 326 לחוק העיקרי, בנוסחו הקיים. סעיף זה מחיל על מינוי מנהל ההסדר את אותם הכללים החלים על מינוי נאמן בהליכי חדלות פירעון לפי חלקים ב' ו-ג' לחוק. מבחינת סמכויותיו ואופי תפקידו, מנהל ההסדר נבדל מנאמן באופן מהותי. כך, בשונה מנאמן, מנהל ההסדר לא נכנס בנעלי החייב ולא מקבל לידיו את המושכות לניהול ענייניו הכלכליים של החייב. מנהל ההסדר – כשמו כן הוא, אמון על ניהול היבטים שונים הנוגעים לגיבוש, אישור וביצוע הסדר החוב. סעיף 326 לחוק מסמיך את בית המשפט למנות מנהל הסדר שיופקד על ביצוע פעולות אלה, כולן או חלקן: הכרעה לעניין זכות הצבעה וכוח הצבעה של בעלי העניין באסיפות הסוג; הכרעה לעניין היקף הזכויות של בעלי העניין בהסדר החוב שאושר, לשם חלוקת התמורה לפי הוראות ההסדר; פעולות נוספות הדרושות ליישום הסדר החוב שאושר, כפי שיורה בית המשפט. במסגרת הוראת השעה נקבע כי עם מתן החלטה על עיכוב הליכים ימונה מנהל הסדר, אשר יפעל מטעם בית המשפט להבטחת הניהול התקין של ההליך והשמירה על נכסי החייב, ויסייע לחייב ולנושיו לנהל משא ומתן לגיבוש הסדר החוב. כמו כן נמסרו למנהל ההסדר סמכויות נוספות לקבלת מידעים לשם ביצוע תפקידו וכן לשם התרעה בפני בית המשפט על פגיעה אפשרית בעניינם של הנושים (להרחבה ראו סעיפים 319יג וסעיפים 319כא). במסגרת התיקון המוצע כעת, תעוגן באופן קבוע בחלק י' לחוק העיקרי ההוראה שלפיה עם מתן צו עיכוב הליכים זמני – ימונה מנהל הסדר על ידי בית המשפט. בהשלמה לכך, ייקבעו הוראות לעניין מנהל ההסדר וסמכויותיו במסגרת תקנות מכוח הסמכות שבסעיף 326(ג) לחוק הקיים.

לסעיף קטן (ז)

           מוצע לקבוע כי בהליך לאישור הסדר חוב בעניין חייב שהוא תאגיד, ברירת המחדל תהיה שצו עיכוב הליכים זמני יחול רק על התאגיד עצמו, אולם בית המשפט יהיה רשאי, בנסיבות חריגות ומטעמים שיירשמו, לעכב באופן זמני אחד או יותר מההליכים המנויים בסעיף 29 לחוק העיקרי גם נגד מי שאינו התאגיד. מוצע לקבוע כי בעניין זה יחול, בשינויים המחויבים, סעיף 30 לחוק. לפיכך, בית המשפט יהיה רשאי לעכב אחד או יותר מההליכים האמורים נגד מי שאינו התאגיד רק אם מתקיימים שני תנאים: האחד, כי עיכוב ההליכים נגד אותו אדם חיוני לשם אישור הסדר החוב; והשני, כי ההליכים נגד אותו אדם נובעים מפעילותו בתאגיד או מהחובות שבהם חב התאגיד. סעיף דומה נכלל בהוראת השעה (סעיף 319ח).

בעניין זה יש מקום להדגיש כי בבואו של בית המשפט להפעיל סמכותו לפי סעיף קטן זה, עליו לבדוק אם התנאים השונים הנדרשים לפי הסעיף לצורך עיכוב זמני של הליך אחד או יותר נגד מי שאינו התאגיד אכן מתקיימים ביחס לכל ההליכים נגד אותו גורם שעיכובם התבקש. ודוק: במסגרת הליך הסדר חוב של תאגיד, בית המשפט רשאי לעכב נגד אדם אחר רק הליכים שעומדים בתנאי סעיף זה. לשם ההמחשה: אם מתוקף סעיף זה, הורה בית המשפט בהליך הסדר חוב בעניינו של תאגיד על עיכוב של הליכים מסוימים נגד יחיד, אשר עומדים בתנאי הסעיף, ונושה של אותו יחיד מעוניין לבקש צו לפתיחת הליכים נגד אותו יחיד בגין חובות שאינם קשורים לתאגיד האמור – לא תהיה מניעה כי אותו נושה יבקש צו כאמור.

לסעיף קטן (ח)

           מוצע לקבוע כי בקשה לצו עיכוב הליכים זמני תידון במעמד הצדדים, ואולם רשאי בית המשפט, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לתת את הצו במעמד צד אחד בלבד, אם שוכנע, על בסיס ראיות מספקות, כי קיים חשש סביר שהשהיית הדיון עד לקיומו במעמד הצדדים תסכל את מטרת הצו או תגרום למבקש נזק חמור. מוצע לקבוע כי אם הצו ניתן במעמד צד אחד, יקיים בית המשפט דיון במעמד הצדדים בהקדם האפשרי ולא יאוחר מ-7 ימים מיום שניתן הצו. הסדר דומה קיים לגבי סעדים זמניים אחרים המוסדרים הן בחוק העיקרי והן בתקנות סדר הדין האזרחי.

לסעיף קטן (ט)

           מוצע לקבוע כי הודעה על מתן צו עיכוב הליכים זמני תפורסם לציבור, ואם ניתן הצו במעמד צד אחד תימסר ההודעה לכל אדם העלול להיפגע מכך, והכל באופן ובמועד שיקבע השר. סעיף זה כולל הסמכה לקביעת הסדרים משלימים בתקנות.

לסעיף קטן (י)

           מוצע לקבוע כי בית המשפט רשאי, לבקשת בעל עניין בהסדר החוב המוצע, להעניק לו סעד כפי שיראה לנכון בנסיבות העניין, אם מצא שצו עיכוב ההליכים הזמני עלול לפגוע בו פגיעה מהותית. סעיף זה הוא חלק ממעטפת ההגנות לנושים שנועדו לאזן את העיגון הקבוע של סעד עיכוב ההליכים הזמני בחלק י' לחוק העיקרי. עיכוב הליכים, מטבעו, שולל את זכותם של הנושים לנקוט הליכים לגביית חובם באופן עצמאי ונפרד. עיכוב כזה עלול בנסיבות מסוימות להביא לפגיעה מהותית בנושה. כדי להבטיח שניתן יהיה לטפל במקרים אלה באופן צודק והוגן, מוצע לצייד את בית המשפט בסמכות הרחבה האמורה.

לסעיף קטן (יא)

           מוצע לקבוע כי אם ניתן צו עיכוב הליכים זמני לפי סעיף זה לגבי חייב שהוא תאגיד, ישלח התאגיד מיד עם מתן הצו העתק ממנו לרשם החברות או רשם השותפויות, לפי העניין. כן מוצע לקבוע כי במקרה שבו פקע או הופסק עיכוב ההליכים, יודיע על כך התאגיד לרשם הרלוונטי באופן מיידי. מוצע לקבוע כי הרשם הרלוונטי יעמיד לעיון הציבור את דבר מתן הצו ואת סיומו. הוראות אלה דומות להוראות המקבילות הקיימות בחוק לגבי מתן צו לפתיחת הליכים ולגבי ביטולו.

 

הוספת סעיף 321ב לחוק העיקרי

           מוצע להוסיף לחוק העיקרי סעיף חדש שמספרו 321ב, שיסדיר את תוצאותיו של צו עיכוב הליכים זמני. במסגרת סעיף זה מוצע לקבוע כי עם מתן צו עיכוב הליכים זמני לפי סעיף 321א, וכל עוד לא פקע או הופסק עיכוב ההליכים, יחולו הוראות אלה:

(1) לא ייפרעו חובות העבר של החייב מנכסי החייב, אולם לעניין נושים בעלי זכויות פירעון מיוחדות יחולו הוראות פרק ו' לחלק ד', ולעניין נושים של תאגיד או של יחיד המנהל עסק, שהם נושים בעלי זכויות פירעון מיוחדות, יחולו הוראות סעיפים 60, 255 ו-256.

(2) יוקפאו ההליכים נגד החייב לפי הוראות פרק ה' לחלק ב', ויחולו הוראות אותו פרק בשינויים המחויבים, ובכפוף לכמה שינויים המפורטים בסעיף, כדלקמן. ראשית, לעניין סעיף 29(2) – יראו חייב שהוא תאגיד או שהוא יחיד המנהל עסק כתאגיד בהפעלה ויחולו עליו הוראות סעיף 321ג המוצע להלן. שנית, לעניין סעיף 29(4) – עיקול שהוטל על נכס מנכסי החייב לפני מתן צו עיכוב ההליכים הזמני יבוטל אם יורה על כך בית המשפט. שלישית, לעניין סעיף 29(5) – לא יהיה ניתן להמשיך או לפתוח בהליך משפטי, ובכלל זה הליך לפי חוק זה, אלא באישור בית המשפט מטעמים מיוחדים שיירשמו.

(3) החייב יהיה מנוע מלהוציא נכסים מרשותו, למוכרם או לשנות את מצבם או את זכויותיו בהם שלא במסגרת התנהלות כלכלית שוטפת וסבירה, ולעניין חייב שהוא תאגיד או חייב שהוא יחיד המנהל עסק – שלא במהלך עסקים רגיל, אלא באישור בית המשפט. סעיף זה מעגן איסור דיספוזיציה אשר בא באופן מובנה יחדיו עם עיכוב ההליכים.

(4) עיכוב יציאה מהארץ – במקרה שהחייב הוא יחיד, יורה בית המשפט על עיכוב יציאתו מהארץ; ובמקרה שהחייב הוא תאגיד, יורה בית המשפט על עיכוב יציאתו מהארץ של אדם שהוקפאו הליכים נגדו לפי סעיף 321א(ז) שהוצע לעיל. מוצע לקבוע כי בית המשפט יורה כך, אלא אם מצא כי בנסיבות העניין מוצדק שלא להורות על עיכוב היציאה מהארץ כאמור, וכי בית המשפט יהיה רשאי להתנות את היציאה מהארץ במתן ערובה להנחת דעתו.

(5) לגבי חייב שהוא יחיד, יחולו הוראות סעיף 121(4), קרי לא יינתן צו מאסר לביצוע מאסר במקום קנס שהוטל על היחיד לפי סעיף 71 לחוק העונשין או לפי סעיף 129א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982.

 

הוספת סעיף 321ג לחוק העיקרי

           מוצע להוסיף לחוק העיקרי סעיף חדש שמספרו 321ג, שיעגן הוראות מיוחדות לעניין הפעלת תאגיד או עסק בתקופת צו עיכוב הליכים זמני. ההוראות המוצעות במסגרת סעיף זה מבוססות על ההוראות לעניין הפעלת תאגיד המעוגנות בחלק ב' לחוק העיקרי, בגרסה ההולמת תקופת הפעלה זמנית וקצרה יותר. בהתאם לכך מוצע לקבוע כי אם ניתן לגבי חייב שהוא תאגיד צו עיכוב הליכים זמני, אזי יחולו על הפעלת התאגיד בתקופת הצו הוראות אלה:

(1) עסקי התאגיד יופעלו רק כדי לאפשר את המשך קיומו כעסק פעיל עד לאישור הסדר החוב ובהתאם לתוכנית ההפעלה שאושרה.

(2) התאגיד ינהל את נכסיו באופן יעיל ומיטבי לשמירת ערכם ולהשבחתם.

(3) התאגיד לא יבצע עסקה חריגה או חלוקה כהגדרתן בחוק החברות או עסקה המנויה בסעיף 270 לחוק החברות, אלא באישור בית המשפט; נוסף על כך בית המשפט רשאי להורות על איסור לבצע עסקאות מסוימות או סוג מסוים של עסקאות, או להתנות ביצוען באישורו.

(4) לעניין מימון פעילות התאגיד יחולו סעיפים 65(א), (ב) ו-(ה) בשינויים המחויבים ובשינוי זה: במקום "הנאמן" יבוא "התאגיד".

(5) לעניין הספקת שירותים ומצרכים חיוניים יחולו סעיפים 77 עד 79.

(6) תאגיד שניתן לגביו צו עיכוב הליכים זמני יציין בצד שמו, בכל מסמך או פרסום מטעמו, את הביטוי "בעיכוב הליכים זמני בהליך לאישור הסדר חוב".

(7) התאגיד רשאי לעשות שימוש בנכס המשועבד בשעבוד קבוע, נכס שחל עליו שעבוד צף או נכס הכפוף לשימור בעלות, במהלך העסקים הרגיל בלבד, ויחולו סעיפים 61, 63 ו-64.

(8) לעניין ביטול חוזה קיים שהתאגיד צד לו, יחולו הוראות סעיפים 66, 68, 69, 71 ו-72, בשינויים המחויבים, ובשינויים אלה: במקום "הנאמן" יבוא "התאגיד"; במקום "שיקומו הכלכלי" יבוא "אישור הסדר החוב בעניינו"; ולעניין תחולת סעיף 71(ב) במקום "45 ימים" יבוא "7 ימים". קיצור לוחות הזמנים נעשה על רקע הקיצור הכללי של משך עיכוב ההליכים בהליך הסדר, ויודגש כי לפי סעיף 71(ב) לחוק, שיחול בענייננו בשינויים המפורטים לעיל, ישנו שיקול דעת לבית המשפט המאפשר להאריך את התקופה במקרים המתאימים.

(9) המנהל הכללי, ובתאגיד שהוא שותפות – השותף הכללי, ואם השותף הכללי הוא חברה – המנהל הכללי של חברת השותף הכללי, ידווח למנהל ההסדר, לבעלי העניין בהסדר החוב ולממונה, באופן מיידי, על שינוי מהותי במצב עסקיו או במצבו הכלכלי של התאגיד; בית המשפט רשאי להטיל את חובת הדיווח על נושא משרה אחר בתאגיד; הדיווח ייעשה בדרך שיורה בית המשפט.

           מוצע לקבוע כי אם ניתן לגבי חייב שהוא יחיד המנהל עסק צו עיכוב הליכים זמני, יחולו על הפעלת עסקו של היחיד ההוראות האמורות לעיל, בשינויים המחויבים.

 

סעיף 4 –

הוספת סעיף 327א לחוק העיקרי

           מוצע להוסיף לחוק העיקרי סעיף חדש שמספרו 327א, שיסדיר את המעבר מצו עיכוב הליכים זמני בהליך הסדר חוב לפי חלק י' לחוק אל הליכי חדלות פירעון לפי חלקים ב' או ג' לחוק, לפי העניין. בסעיף קטן (א) מוצע לקבוע כי סעיף 327א נועד לחול רק במקרים שבהם ישנו מעבר ישיר ורציף בין עיכוב ההליכים הזמני לבין צו לפתיחת הליכים. בהתאם לכך מוצע להגדיר שני מצבים שבהם יחול הסעיף. המצב הראשון הוא כאשר בית המשפט הורה על צו עיכוב הליכים זמני בעניינו של חייב, ולאחר מכן עיכוב ההליכים פקע או הופסק מסיבה כלשהי, וניתן צו לפתיחת הליכים בעניינו של החייב בעקבות בקשה שהוגשה עוד בטרם שהסתיים אותו עיכוב הליכים. המצב השני הוא כאשר הצו לפתיחת הליכים ניתן בעקבות בקשה שהוגשה בתקופה שבית המשפט השהה את הפסקת עיכוב ההליכים לפי סעיף 321א(ד) שהוצע לעיל.

           מוצע לקבוע כי בכל אחד מהמצבים שתוארו לעיל יחולו ההוראות שלהלן, הכלולות בסעיף קטן (ב) המוצע:

(1) לעניין הליכי חדלות הפירעון לגבי החייב יראו את מועד מתן צו עיכוב ההליכים הזמני שניתן בעניינו כמועד מתן הצו לפתיחת הליכים, ואת מועד הגשת הבקשה לאישור הסדר החוב שבמסגרתה התבקש צו עיכוב ההליכים הזמני – כמועד הגשת הבקשה לצו לפתיחת הליכים; ואולם, נושה בחוב עבר יהיה רשאי להגיש לנאמן תביעת חוב בתוך שישה חודשים ממועד פרסומו של הצו לפתיחת הליכים כאמור בסעיף 210(א).

(2) הוצאות הליך אישור הסדר החוב ייחשבו הוצאות הליכי חדלות פירעון; לעניין פסקה זו, מוצע להגדיר את המונח "הוצאות הליך אישור הסדר החוב" באופן הבא: כל ההוצאות הנובעות מפעילות שביצע מנהל ההסדר במסגרת ההליך, וכן שכרו, והסכומים הנדרשים לפירעון אשראי חדש לפי סעיף 321ג(4), ולעניין חייב שהוא תאגיד או יחיד המנהל עסק – גם הוצאות שהחייב התחייב בהן בהתאם לתוכנית ההפעלה, לרבות הוצאות לקיום חיוביו לפי חוזה קיים ממועד מתן צו עיכוב ההליכים הזמני;

(3) לגבי יחיד שהגיש בקשה לפי סימן א' לפרק י"ב לחלק ג', לא יחול סימן ב' באותו פרק, לעניין גיבוש הסדר תשלומים.

הסעיף נועד להבטיח מעבר נכון בין הליכי הסדר חוב להליכי חדלות פירעון במקרים המתאימים. המודל המוצע יוצר רצף בין עיכוב ההליכים לבין צו פתיחת הליכים, שמכוחו נמשכת הקפאת ההליכים. הוא אף מאפשר שמירה על נכסי קופת הנשייה באמצעות שימור הרצף של איסור דיספוזיציה בהם, וכן הוא מאפשר שמירה על זכותם של נושים להגיש תביעות חוב לפי מועד מעודכן.

 

הוספת סעיף 327ב לחוק העיקרי

מוצע להוסיף לחוק העיקרי סעיף חדש שמספרו 327ב, שבמסגרתו תוגבל האפשרות למנות מנהל הסדר כנאמן. במסגרת סעיף זה מוצע לקבוע כי מנהל הסדר שמונה בהליך לאישור הסדר חוב לגבי חייב, בין אם הוא יחיד ובין אם הוא תאגיד, לא ימונה לאחר מכן כנאמן בהליכי חדלות פירעון לגבי אותו החייב. במסגרת הוראת השעה נקבע סעיף זהה, אך הוא הוחל על הליכים בעניינו של חייב שהוא יחיד בלבד (סעיף 319כט). עתה מוצע להרחיבו כך שיחול גם לגבי הליכים בעניינו של חייב שהוא תאגיד. מטרת סעיף זה היא כפולה. ראשית, הסעיף נועד לייצר זהות אינטרסים בין מנהלי ההסדר לבין מטרת ההליך כך שהם יתומרצו ויהיו רתומים להצלחת אישור הסדר החוב שהם מסייעים לגיבושו. שנית, הסעיף נועד להתמודד עם חשש מפני ניצול לרעה של עיכוב ההליכים בחלק י' לחוק, אשר התעורר במסגרת הליכי הסדר חוב שאליהם פנו תאגידים לפי הוראת השעה. החשש הוא שעיכוב ההליכים במסגרת חלק י' לחוק ינוצל לרעה על ידי תאגידים או על ידי חלק מהנושים כדי לבחור את זהות מנהל ההסדר בעצמם, באופן כזה שבהמשך, במעבר אפשרי מהליך הסדר החוב להליך חדלות פירעון לגבי התאגיד, מנהל ההסדר שעל זהותו השפיעו בעלי העניין באופן ישיר, ושנוצרה לו הזדהות עם הנהלת התאגיד – ימונה לתפקיד נאמן. הוראת השעה אמנם קבעה כי מינויו של מנהל ההסדר יהיה באותה הדרך שבה מתמנה נאמן, אבל בפרקטיקה בחלק מהתיקים הוצע מועמד שהיה מקובל על הנהלת התאגיד ועל רוב נושיו, ומינויו אושר נוכח האופי ההסכמי של ההליך. הסעיף המוצע מבקש למזער את החשש מפני העדפת אינטרסים של התאגיד, ההנהלה ושל נושים מסוימים על פני האינטרס הכללי בניהול תקין של הליכי חדלות פירעון. הוא מציע למנוע עקיפה של ההסדר היסודי שנקבע בחלקים ב' ו-ג' לחוק כדרך המלך למינוי נאמנים אובייקטיביים אשר זהותם בלתי תלויה בבעלי העניין בהליך – הסדר שנועד להבטיח קיומה של בדיקה בלתי תלויה של נסיבות ההסתבכות של התאגיד, באמצעות מסירת סמכויות הבירור לגורם עצמאי ובלתי תלוי כאמור, שבמקרים המתאימים יוכל גם לפעול להגשת תביעות נגד נושאי המשרה בתאגיד.

      חשש נוסף שעימו נועד סעיף זה להתמודד הוא החשש מפני מעבר מלאכותי מהליך הסדר חוב להליך חדלות פירעון שנועד לאפשר לאשר את הסדר החוב שהתאגיד הציע בדרך שתכלול כיסוי של חובות התאגיד לעובדיו מגמלת הביטוח הלאומי, ולא ממקורות הסדר החוב, והכל בלי שמונה נאמן אובייקטיבי שגיבש תוכנית שיקום כלכלי (לעניין הרציונל האמור ראו בין היתר את ההלכה שנקבעה ב–ע"א 110/08 המוסד לביטוח לאומי נ' רו"ח טרבלסי ועו"ד נס (נבו, 28.1.2014)). יובהר כי עם המעבר לחלק ב' או ג', ייעשה המינוי בדרך הרגילה שנקבעה בחוק – קרי, לפי סעיפים 33 ו-37 או סעיפים 125 ו-126 ולפי תקנות חדלות פירעון ושיקום כלכלי (כללים לעניין גיבוש רשימת נאמנים), התשפ"א-2021.

חלופה להתייחסות הציבור:

לחילופין, משרד המשפטים מבקש את התייחסות הציבור לשאלה הבאה: האם ובאילו מקרים שבהם מונה אדם לתפקיד מנהל הסדר בהליך אישור הסדר חוב, ולאחר מכן עבר ההליך מחלק י' לחוק לחלקים ב' או ג' לחוק, כלומר נפתחו הליכי חדלות פירעון לגבי אותו חייב שבמסגרתם יש למנות נאמן, ישנה הצדקה כי מנהל ההסדר ימונה כנאמן? נבקש כי במסגרת המענה לשאלה זו תינתן הדעת לעניינם של בעלי העניין השונים בהליכים; למערכת היחסים שנוצרה בין מנהל ההסדר לגורמים השונים המעורבים בהליך לאורך התקופה שבה ניסו להגיע להסדר חוב; לאפשרות לניצול לרעה של עיכוב ההליכים בחלק י' לצורך השפעה על זהותו של נאמן כפי שפורט לעיל; לתכליות של הליך הסדר החוב ושל הליך חדלות הפירעון; ולעקרונות המנחים שבבסיס התיקון המוצע בתזכיר זה.

 

סעיף 5 – סעיף התחילה

התיקון המוצע מעגן בחלק י' לחוק חדלות פירעון את הסעד הזמני של עיכוב הליכים, שעד עתה עוגן בו רק במסגרת הוראת השעה שנקבעה בתיקון מס' 4 לחוק. בהינתן זמניותה של הוראת השעה, ועל מנת ליצור רציפות בדין ולמזער אי ודאות מבחינת בעלי הדין, מוצע לקבוע את תחילתו של התיקון המוצע במועד פקיעת הוראת השעה. מועד הפקיעה הצפוי של הוראת השעה הוא ביום ט"ז בכסלו התשפ"ה (17 בדצמבר 2024), והשר באישור ועדת החוקה מוסמך לדחות, בצו, מועד זה, כך שתקופת תוקפה של הוראת השעה תוארך בתקופה אחת נוספת שלא תעלה על שלושה חודשים. נכון למועד פרסום תזכיר זה, למשרד המשפטים אין כוונה לפעול לדחיית המועד האמור. אם בנקודת זמן עתידית יוחלט לשנות באופן כלשהו את מועד פקיעת הוראת השעה, אזי מועד תחילתו של התיקון המוצע ישתנה גם הוא בהתאם, כאשר הדגש הוא כאמור על רציפות.