תזכיר חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) (תיקון מס' 9), התשפ''ב–2021

 

א. שם החוק המוצע

חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) (תיקון מס' 9), התשפ''ב–2021

 

ב. מטרת החוק המוצע, הצורך בו, עיקרי הוראותיו והשפעתו על הדין הקיים

מטרת החוק היא לעדכן את החוק העיקרי, שמכוחו מוטלים צווי הגבלה עקב סרבנות גט, בהתאם לניסיון המצטבר, ולהעמיק את המאבק בתופעת הסרבנות.

 

ג. להלן נוסח תזכיר החוק המוצע ודברי הסבר

תזכיר חוק מטעם הנהלת בתי הדין הרבניים:

תזכיר חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) (תיקון מס' 9), התשפ''ב–2021

דברי הסבר

חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה–1995 (להלן – החוק העיקרי), מסמיך את בתי הדין הרבניים לתת צווי הגבלה מסוגים שונים נגד אנשים המסרבים לקיים פסקי דין של גירושין.

בשנים האחרונות עושים בתי הדין שימוש יעיל במגוון הכלים המשפטיים וההלכתיים במערכה נגד סרבנות גט, לרבות בהרחקות דרבנו תם. ניכרת הפחתה משמעותית של מספר סרבני וסרבניות הגט, אך בכך אין די.

מטרתה של הצעת חוק זו היא להסמיך את בתי הדין להשתמש בכלים נוספים במאבק חשוב זה, וכן לעגן במפורש בחוק את סמכותו הדתית של בית הדין להפעיל הרחקות דרבנו תם נגד סרבני גט.

על פי דין תורה, כדי שגט יהיה כשר, חייבים אמצעי האכיפה להיות מותאמים להלכה, כפי שהיא מתפרשת ומיושמת בבתי הדין הרבניים. רק בית הדין הרבני יכול להחליט על הפעלת אמצעי אכיפה ועל מידת האכיפה, בהתאם אמות מידה הלכתיות.

סעיף 1      לסעיף 1(א) לחוק העיקרי מוצעים תיקוני סגנון ונוסח הדרושים לצורך הבנה וקריאה שוטפת של סעיף 1 לחוק העיקרי, לאור יתר התיקונים המוצעים בהצעת חוק זו.

עוד מוצע למחוק בסעיף 1(ב) לחוק העיקרי את המילה "הצעה" ולדייק יותר את המונח "לשון אחרת". חשוב להבהיר כי בתי הדין מטילים צווי הגבלה אך ורק אם בשלו התנאים לכך לפי דין תורה. חלק מצווי ההגבלה מוטלים רק אם ננקטה לשון של כפייה בפסק הדין; חלק אם ננקטה לשון של חיוב; וחלק – לשון של מצווה. על פי דין תורה, בתי הדין אינם מטילים צווי הגבלה בשל סירוב לפעול בהתאם להסכם גירושין או אם לשון פסק הדין הייתה רק בגדרי הצעה להתגרש. מוצע אפוא להתאים את לשון החוק למצב ההלכתי-משפטי.

סעיף 2      לתיקונים המוצעים לסעיף 2 לחוק העיקרי –

(1)  על פי סעיף 2(א)(3) לחוק, בית הדין רשאי למנוע מסרבן הגט "לקבל, להחזיק או לחדש רישיון נהיגה". לפני בתי הדין עלו כמה פעמים טענות של סרבני גט שנמצאו נוהגים חרף צו הגבלה לשלילת רישיון נהיגה, שהאיסור הוא רק "לקבל, להחזיק או לחדש רשיון נהיגה", אך לא נאסרה במסגרת הצו של בית הדין עצם הנהיגה. אם משרד הרישוי מכל סיבה שהיא לא ביטל לסרבן הגט את רישיון הנהיגה, טענו אותם סרבני גט, כי אין להם על פי חוק איסור לנהוג, חרף ההגבלות שהוטלו עליהם. לכן מוצע להבהיר במפורש כי על סרבן הגט חל איסור לנהוג ברכב מנועי.

(2)  סעיף 2(א)(6) לחוק בנוסחו כיום, שעניינו הגבלות על חשבון בנק ושימוש בשיקים, אינו ברור מספיק ויש קושי ביישומו. מוצע לקבוע בבירור, שאפשר להורות שחשבון בנק של סרבן גט יוקפא באופן שלא יתאפשר לעשות כל פעולה בחשבון, כולל הפקדת והוצאת כסף מהחשבון, למעט פעולות שבית הדין התיר (כגון פעולות על ידי בן הזוג שאינו סרבן גט).

(3)  לפסקה (6א) המוצעת – אחת ההגבלות הקבועות בחוק היא הכרזתו של סרבן הגט כלקוח מוגבל מיוחד לפי חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"ו–1986. הטלת סנקציה זו מונעת מהסרבן להשתמש בשיקים (סעיף 2(א)(6) לחוק). מאז נחקק החוק בשנת 1995, השתכללו אמצעי התשלום בישראל והשתנו, וכיום רק בחלק קטן מהעסקאות נעשה שימוש בשיקים, בעוד שרוב הרכישות מתבצעות באמצעות כרטיסי אשראי. עקב כך איבדה הגבלה זו מיעילותה וכמעט שאינה משפיעה על סרבני הגט. כרטיס אשראי הוא מצרך שקשה לאנשים רבים להתנהל בלעדיו. גם בחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז–1967, קבע המחוקק כי חייב המשתמט מתשלום חובותיו לא יוכל להנפיק או להשתמש בכרטיסי אשראי (סעיף 66א(4)(א) לחוק ההוצאה לפועל). לפיכך מוצע להוסיף להגבלות העומדות לרשות הדיינים, גם אפשרות להגביל את סרבן הגט מלהנפיק או לעשות שימוש בכרטיס אשראי, במטרה לשכנעו לתת גט ולהתיר את אשתו מעגינותה.

(4)  לפסקה (6ב) המוצעת – עד כה לא נאסר על סרבן גט לייסד תאגיד או להיות בעל עניין בתאגיד. הסלידה מסרבנות גט מחייבת להגביל את יכולת הסרבן לפעול בכלים תאגידיים, מה גם שפעילות כזו עלולה לשמש מקלט מצווי הגבלה אחרים המוטלים על סרבנות גט. לפיכך מוצע להסמיך את בית הדין לתת צו הגבלה כמוצע.

(5)  הטלת קנס – החוק העיקרי מסמיך את בית הדין להטיל צו הגבלה מאסר. מסיבות הקשורות בעיקר להיסטוריה החקיקתית הושמטה האפשרות להטיל קנס לטובת אוצר המדינה, אף שבמדרג האכיפה המקובל, הגבלה זו פחותה ממאסר. לפיכך מוצע להסמיך את בית הדין בחוק זה, המיועד לאכיפת קיום פסקי דין של גירושין, להטיל קנס בשל סרבנות גט.

סעיף 3 – הוספת סעיפים 3ב ו-3ג לחוק העיקרי –

(1)  צו הגבלה עיצומים כספיים – על פי דין תורה, קיים קושי ממשי לפסוק חיוב כספי שאין לו מקור מבוסס הלכתי מבוסס דיו. רק בשנים האחרונות החלו בתי הדין להפעיל פרקטיקה של הטלת קנס בשל סרבנות גט. משמעות המונח "קנס" בספרות ההלכה והפוסקים היא תשלום (בדרך כלל ממוני) שמוטל על האדם לשלם שלא כפיצוי ישיר על נזק אלא כעונש או כהרתעה. הקנס ההלכתי אינו מכוון בהכרח לחיוב המשולם לקופת המדינה או הציבור. הוא יכול להיות משולם לטובת צד נפגע, לאו דווקא בהקשר הנזיקי (למשל, במשפט העברי: תשלומי כפל; תשלומי ארבעה וחמישה; האונס; המפתה; ועוד) .        
כיום, מטעמים הלכתיים אין בתי הדין דנים דיני קנסות שעל פי דין תורה. ברם, על פי ההלכה, רשאי בית הדין לתת הוראות החורגות מן הדין אם מתעורר צורך ציבורי. כך העיד התנא התלמודי, רבי אליעזר בן יעקב: "שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא לעשות סייג לתורה" (יבמות צ ב). בהתאם לדברים אלו נפסק "בית דין מכין ועונשין לצורך שעה" (שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ב). "[...] וְלָאו דִּינָא קָאָמַר, אֶלָּא שֶׁהֵם פָּסְקוּ כָךְ לְפִי שָׁעָה, אֲבָל בְּיַד הַבֵּית דִּין לְהַלְקוֹתוֹ אוֹ לִטּוֹל מָמוֹן כְּפִי רְאוֹת עֵינֵיהֶם, לְפִי הָעִנְיָן, לְמִגְדַּר מִלְּתָא" (רמ"א, שם; ההדגשה הוספה). נושאי הכלים של השולחן ערוך, וכן פוסקי השו"ת, דנים בגדרי הלכות אלו ותנאי יישומן, הן באופן כללי והן במקרים פרטניים, ואין הדברים נקיים ממחלוקות מורכבות וקשות.          
עם זאת, נמצא שהוטל עיצום כספי ("קנס") בשל סרבנות גט, אף שאין לו מקור ישיר בהלכה: רבי דוד בן שלמה אבן זמרא (רדב"ז; ה'רל"ט, 1479 – ה'של"ד, 1573; ממגורשי ספרד, פוסק הלכה וראש ישיבה, אב בית דין ומנהיגה של יהדות מצרים, ולאחר מכן רב בצפת) פסק כי אפשר להטיל קנס על בעל הרגיל להכות את אשתו ולבזותה תמיד (שו"ת רדב"ז, ד' קנז (אלף רכח)).         
כדי להשמיע כי החיוב המוצע בסעיף זה אינו משולם לאוצר המדינה ולא נועד בהכרח לשפות עבור נזיקין אזרחיים, מוצע לכנותו "עיצום כספי".
ניסיון רב השנים של בתי הדין מלמד כי צווי הגבלה משפיעים באופן סובייקטיבי על כל סרבן בפני עצמו, בהתאם לנסיבות המיוחדות לכל עניין. לכן קשה לבנות מדרג אובייקטיבי שמכוחו אפשר להעדיף צו הגבלה מסוג מסוים על צו הגבלה אחר. יש להניח שיהיו בעלי דין שעיצום כספי לטובת הצד שכנגד יהיה יעיל יותר מצווי הגבלה אחרים, לרבות מאסר כפייה.       
מובהר כי הטלת עיצום כספי לטובת בעל דין רחוקה מלהיות נורמה שגרתית בהלכה, אף לא לעניין גט. הקניית סמכות זו בחוק נועדה אך ורק לאפשר לבתי הדין מקור סמכות חוקי. סמכות זו תופעל במקרים שהרכב בית הדין ימצא זאת לנכון ולצודק, על פי דין תורה, בנסיבות המיוחדות של כל עניין ועניין. יש להניח שהיא תופעל יותר בפסקי דין לכפייה, ופחות ופחות בפסקי דין לחיוב גט.

(2)  צו הגבלה הרחקות דרבנו תם –
רבנו תם (כינוי לרבי יעקב בן מאיר (בערך 1100–1171), נכדו של רש"י ומגדולי בעלי התוספות), שלל את האפשרות לכפות גט על בעל שאשתו טוענת שהוא מאוס עליה (במובן ההלכתי). ברם, הוא אישר הטלת עיצומים אישיים והרחקות דתיות, חברתיות וכלכליות:

"[...] אך אם כל רבותינו שוין בדבר תגזרו באָלָה חמורה על כל איש ואשה מזרע בית ישראל הנלוים אליכם, שלא יהו רשאין לדבר עמו לישא וליתן עמו להאריחו [=לארחו] ולהאכילו ולהשקותו וללוותו ולבקרו בחלותו. ועוד יוסיפו חומר ברצונם על כל אדם, אם לא יגרש ויתיר אותו האיש את הילדה הזאת, שבזה אין כפיה עליו. שאם ירצה מקיים, והוא לא ילקה בגופו מתוך נידוי זה, אך אנו נתפרד מעליו" (ספר הישר (חלק התשובות), סימן כד).  

בשנים האחרונות התפתחו פסיקה וכתיבה הלכתית ענפים לעניין יישום הרחקות דרבינו תם במאבק נגד סרבנות גט. בתי הדין רואים בדברי רבינו תם מקור הלכתי חשוב לרשימה לא סגורה ("ועוד יוסיפו חומר ברצונם") של הוראות שיכול בית הדין להודיע לציבור (לסקירה מפורטת ראו: פרופ' עמיחי רדזינר, "שובו של רבנו תם", שנתון המשפט העברי לא (בדפוס)).

הרחקות דרבנו תם ומעמדן הנורמטיבי – בהעדר הוראה חקוקה מפורשת – נדונו בהרחבה בהרכב מורחב של שבעת שופטים של בית המשפט העליון (בגץ 5185/13 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים ובג"ץ 1031/16 עודד גז נ' בית הדין הרבני הגדול (2017)). רוב שופטי בית המשפט העליון פסקו כי אף בהעדר הסמכה מפורשת בחוק, מוסמך בית הרבני להמליץ על הרחקות דרבנו תם, נוכח התנהגותם של העותרים וסרבנותם ליתן גט, חרף החלטות שיפוטיות של בית הדין המחייבות אותם לעשות כן.

מוצע אפוא לעגן את סמכותו זו של בית הדין במפורש בחוק. ואולם, לנוכח אופיים המיוחד של ההרחקות, צדדים שלישיים שלא יפעלו בהתאם להרחקות שהטיל בית הדין לא יהיו צפויים להליכי אכיפה על פי חוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז–1957.

סעיף 4      בשנים האחרונות התירו בתי הדין הרבניים במקרים מתאימים לפרסם את שמו ופרטיו המזהים של סרבן הגט. סמכות זו מעוגנת בסעיף 1א לחוק בתי דין (כפיית ציות ודרכי דיון). בלי לפגוע בסמכות האמורה, ועקב הפגיעה הקשה שיוצרת תופעת סרבנות גט, מוצע לקיים מרשם סרבני גט שיפורסם באתר המרשתת של בתי הדין. במרשם סרבני הגט יירשמו פרטי הסרבן או הסרבנית ותמונותיהם, אם התקיימו נסיבות המפורטות בסעיף המוצע. בשל השלכות רוחב של הפרסום, מוצע במפורש כי לא ייעשה רישום במרשם אלא בהסכמת מסורבת או מסורב הגט.

סעיף 5      מוצע כי גם הסעיפים החדשים לחוק העיקרי, 3ב ו-3ג, יחולו גם על סרבני חליצה.

סעיף 6      מוצע לתקן את נוסח החוק העיקרי כך שסמכויות הביצוע יהיו בידי השר לשירותי דת, אשר בתי הדין מצויים באחריותו, וכי התקנות לביצוע החוק יותקנו גם בהתייעצות עם שר המשפטים.