תזכיר חוק

 

א. שם החוק המוצע

חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 130), התשפ"ב-2021

 

ב. מטרת החוק המוצע, הצורך בו, עיקרי הוראותיו והשפעתו על הדין הקיים

התחבורה היבשתית מתאפיינת בדינאמיות רבה לנוכח מספר האנשים שלהם היא נוגעת, תופעות חברתיות כלליות המשפיעות עליה (כגון שינויים בהרגלי צריכת האלכוהול), שינויים בתשתיות הדרכים והתפתחויות בטכנולוגיית כלי הרכב. אלה, בנוסף לשינויים בעלי אופי חוקתי במשפט הפלילי ושינויים בטכנולוגיות ובתהליכי העבודה המשמשים לאכיפה, מחייבים תיקון שוטף של דיני התעבורה והסדרי האכיפה לגביהם.

כך למשל, ועדת השרים לענייני בטיחות בדרכים בישיבתה מיום כ"ח בטבת התשע"א (4 בינואר 2011) החליטה לאמץ המלצות של צוות משפטנים בראשות כבוד השופט אביטל חן, בתחום של החמרת אמצעי האכיפה ושיפורים בסדרי הדין בבתי המשפט לתעבורה, והן מקבלות ביטוי בהוראות החוק המוצע לצד תיקונים נוספים, והכל כמפורט להלן.

הצעת חוק זו חוזרת בעיקרה על הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס 112), התשע"ד-2013 (הצעות חוק הממשלה התשע"ד, עמ' 188), שהדיונים בה החלו בכנסת התשע-עשרה ונמשכו בכנסת העשרים, אך לא הושלמו.

הצעת החוק כוללת תיקונים רבים לפקודת התעבורה, ותיקונים עקיפים לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן – חוק סדר הדין הפלילי) ולחוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל), התשנ"ה-1995.

 

עיקר 1

מוצעים שינויים בעונשי המינימום הקבועים בפקודת התעבורה, בקביעת עבירות שעליהן תחול פסילת מינימום של ששה חודשים ודירוג עונש הפסילה על נהיגה בשכרות לפי חומרת השכרות. כן מוצע שעונשי המינימום המחמירים הקבועים לעבריינים חוזרים בעבירות חמורות במיוחד, יחולו כבר בהרשעה השניה בעבירות אלה, במקום בפעם השלישית. בנוסף מוצכ כי על עבירת נהיגה בזמן פסילת רישיון נהיגה, תהיה חובת מאסר פועל. יוער, כי בכל מקרה של עונש מינימום, בית המשפט יהיה מוסמך לתת עונש קל יותר, מטעמים מיוחדים שירשום.

 

עיקר 2

מוצע לבטל את סמכות הנתונה לשוטר לעצור ללא צו נהג המסרב להזדהות או נוהג ברכב ללא סימני זיהוי, ויחולו דיני המעצרים הכללים.

 

עיקר 3

מוצע להרחיב את סמכויות קציני המשטרה להטלת הגבלות מיידיות על נהגים שעברו עבירות מסוכנות. בין היתר מוצע להסמיך אותם לפסול רישיו נהיגה מנהלית ולהשבית רכב ל-30 יום גם בעבירות שלא בוצעו לעיניהם, וכן לקבוע מדרג של פסילת רישיון נהיגה מנהלית, ל-30, 60 או 90 יום לעבירות שיפורטו בתוספת הרביעית לפקודה, לגבי כל אחת מן המדרגות האמורות.

 

עיקר 4

מוצע לשפר את אסדרת הטיפול בנהגים שהם בגדר עבריינים חוזרים. נוסף על המפורט לעיל בעניין עונשי מינימום בהרשעות חוזרות, מוצע להסדיר בצורה טובה יותר את סמכותה של רשות הרישוי, כרגולטור, ליטול מנהגים כאלה את רישיונותיהם לתקופה קצובה, ולפטור אותה מן הדרישה הקיימת היום שהחלטתה כאמור תאושרר בבית המשפט.

 

עיקר 5

מוצע לקבוע עבירה של הימצאות על מסילת ברזל שלא במפגש ואת דין העובר עליה, תוך אבחנה בין הולך רגל לכלי רכב, כמו גם אם החציה גרמה לעצירתה של רכבת.

 

עיקר 6ב

מוצע לתקן תיקון עקיף את חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 ולקבוע בו מספר מצומצם של עבירות תעבורה שעליהן לא יחול הפטור הקיים מהתייצבות לדיונים במשפט, וזאת על מנת שניתן יהיה להטיל על הנאשם, אם יורשע, עונש מאסר.

 

 

ג. השפעת תזכיר החוק המוצע על התקציב ועל התקן המנהלי של המשרד היוזם, משרדים אחרים ורשויות אחרות.

הצעה זו נועדה להגביר את ההרתעה ולשפר את האכיפה של דיני התעבורה. במסגרת זו, עשויות להיות לה השלכות על פעילות המשטרה ובתי המשפט לתעבורה. המטרה היא שפעילותם תהיה ממוקדת יותר בעבריינות החמורה, ובמקביל זו תפחת עקב ההרתעה. לעת הזו לא מוצעים שינויים בתקינה.

 

 

ד. להלן נוסח תזכיר החוק המוצע ודברי הסבר

תזכיר חוק מטעם משרד התחבורה והבטיחות בדרכים:

 

תזכיר חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 130), התשפ"ב-2021

 

 

 

דברי הסבר

 

 

סעיפים 1, 2,  6 עד 8, 12, 14, 25 עד 27, 33 עד 35  הפקודה מאזכרת את חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 ואת חוק העונשין התשל"ז-1977, כמה פעמים. מוצע להגדירם בסעיף 1 לפקודה כ"חוק סדר הדין הפלילי" וחוק העונשין" בהתאמה, ולתקן בהתאם לכך את הנוסח בשאר הסעיפים.

 

סעיף 1             להגדרה "בעל" - הפקודה קובעת כי במקרים שבהם בעל הרכב הרשום הוא קטין או חסוי, יראו את ההורה או האפוטרופוס, לפי העניין, בעל הרכב. כדי לממש את החובות החוקיות הנובעות מהיותו של ההורה או האפוטרופוס בעל הרכב כאמור, כגון אחריות בעבירות תעבורה לפי סעיף 27ב לפקודה, או אחריות לתשלום אגרת השימוש בכביש אגרה לפי חוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל), התשנ"ה-1995, מוצע לקבוע כי יראו אותם כבעל הרכב רק ככל שהם רשומים ברישיון הרכב, וזאת כדי שעצם קיומם וזהותם יהיו ידועים למי שמבקש להטיל אחריות על בעל הרכב. יצוין כי בפועל הורים נרשמים ברישיונות הרכב של קטינים באופן אוטומטי, ואפוטרופוסים נרשמים ברישיונות הרכב של חסויים באותם מקרים שבהם הצו למינויים דווח לרשות הרישוי.

להגדרה "עבירת תעבורה" - "עבירת תעבורה" מוגדרת בפקודה כ"עבירה על פקודה זו ועל התקנות, לרבות חוקי העזר שהותקנו לפיה". פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן – פקודת הביטוח) קובעת חובת עריכת ביטוח כתנאי לשימוש ברכב. מההגדרה האמורה של "עבירת תעבורה" עולה, כי הפרתה של חובת עריכת הביטוח כאמור אינה מהווה עבירת תעבורה, אף כי היא בסמכותו של בית משפט לתעבורה, לפי סעיף 25 לפקודה. לפיכך, מוצע לקבוע כי גם הפרת חובה זו תיחשב עבירת תעבורה לפי הפקודה ובכך אף יתאפשר לקבוע אותה כעבירת קנס לפי סעיף 30 לפקודה, כפי שנעשה לגבי עבירות דומות של העדר רישיון רכב או רישיון נהיגה.

להגדרה "עובר דרך" – מוצע להעביר לפקודה את ההגדרה המצויה כיום בתקנות; מדובר בהגדרה כוללת את כל סוגי המשתמשים בדרך.

 

סעיף 3             לפסקה (1) המוצעת – לאור התיקון בהגדרה "עבירת תעבורה" בסעיף 1 לפקודה כמפורט לעיל באופן שתכלול עבירה על סעיף 2 לפקודת הביטוח, מתייתר הצורך להסמיך את בית המשפט לתעבורה לדון בה, שכן היא תיכלל בסמכותו לפי סעיף 25(1) לדון בעבירת תעבורה.

לפסקה (2) המוצעת - שירותים מסוימים בתחומי התעבורה כגון מחירי הנסיעה בתחבורה הציבורית, נתונים למשטר של פיקוח על מחירים, לפי חוק הפיקוח על מחירי מצרכים ושירותים, התשנ"ו-1996. הפרתם עשויה להיחשב הפרה גם של תקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן – תקנות התעבורה). כדי ליצור הסדר שלם לעניין סמכות הדיון בהפרות לפי החוק האמור, מוצע לקבוע בסעיף 25 לפקודה, כי בית המשפט לתעבורה מוסמך לדון בעבירות על החוק האמור ועל הצווים שניתנו לפיו.

 

סעיף 4             סעיף 27א לפקודה קובע את התנאים לקבילות של צילומים שנערכו בדרך, והמשמשים להוכחת עבירות תנועה. הוראות אלה מתייחסות בעיקרן לטכנולוגיה ישנה של סרטים שיש להכניסם ולהוציאם מן המצלמה כדי להפיק תמונות. טכנולוגיה זו עוברת מן העולם, ובשנים האחרונות מצלמות האכיפה מבוססות על צילום הנשמר בזיכרון הדיגיטלי המצוי דרך קבע במצלמה ומשודר אל מחשבי גורמי האכיפה, בלי שיש צורך לגשת אל המצלמה. כמו כן, הצילומים הכוללים מידע נוסף על צילום חזותי כגון, מועד הצילום ומיקום המצלמה.

מוצע לתקן את הסעיף האמור, כך ש"סרט" יוגדר במפורש באופן רחב דיו כך שיכלול סוגי מדיה מגוונים ואת כל סוגי המידע שאמצעי מדיה כאמור מסוגלים לאחסן, ולבטל את הדרישה שהתמונות יופקו דווקא מסרט אשר יוכנס אל המצלמה והוצא ממנה; הדרישה להבטיח שלא נעשו בסרט שינויים, תועבר לפי המוצע לצילום שנשמר בסרט, מהרגע שצולם.

 

סעיף 5             סעיף 28 לפקודה שכותרתו "סמכות לעצור בלי צו" קובע: "כל שוטר רשאי לתפוס, בלי צו מעצר, נהג של רכב העובר לעיניו עבירה לפי סעיפים 62 ו-63 אם אינו מגיד את שמו ומענו או אינו מציג את רישיונו, כנדרש לכך, או אם אין על הרכב סימן הזיהוי שנקבע".

סעיף זה אינו עולה בקנה אחד עם הוראות חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 ולפיכך מוצע לבטלו, כך שלעניין עיכוב או מעצר של נהגים יחולו הוראות החוק האמור.

 

סעיף 9             סעיפים 37, 38 ו-39 לפקודה קובעים עונש מינימום של פסילה מהחזיק ברישיון נהיגה למשך חודשיים, שלושה חודשים או שנה, בהתאמה, בשל עבירה מהעבירות המנויות בתוספת הראשונה או בשל עבירה מהעבירות המנויות בתוספת השנייה, בתנאים המפורטים בסעיפים האמורים.

מוצע לקבוע מדרגה נוספת של עונש מינימום, פסילה מהחזיק ברישיון נהיגה למשך ששה חודשים, בנסיבות חמורות יותר מן הנסיבות המנויות בסעיפים 37 ו-38 אך קלות מאלה המנויות בסעיף 39, והיא בשל עבירה מן העבירות המנויות בתוספת הראשונה שגרמה לתאונת דרכים שבה נחבל אדם או ניזוק רכוש, או בשל עבירה מן העבירות המנויות בתוספת השנייה, שגרמה לתאונת דרכים שבה נחבל אדם חבלה של ממש. עונש מינימום מוצע זה, בדומה לעונשי המינימום הקבועים בסעיפים 37 38, 39, 39א המוצע ו-40א לפקודה ייווסף לכל עונש אחר ובית המשפט יהיה רשאי להפחיתו בנסיבות מיוחדות שיפרט.

 

סעיף 10           סעיף 39 לפקודה קובע כי נהג שעבר פעם שנייה בתוך שנתיים עבירה שחל עליה עונש מינימום של פסילת רישיון נהיגה לשלושה חודשים לפי סעיף 38 לפקודה, עונש המינימום לגביו יהיה פסילת רישיון נהיגה לשנה. מוצע לקבוע שהוראה זו תחול גם על עבירה חוזרת על העבירות שעליהן יחול סעיף 38א המוצע.

 

סעיף 11           סעיף 39א לפקודה קובע כך: "הורשע אדם על עבירה כאמור בסעיף 62(3), דינו – בנוסף לכל עונש אחר – פסילה מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה לתקופה שלא תפחת משנתיים, ואם כבר הורשע על עבירה זו בשנה שקדמה לאותה עבירה – פסילה לתקופה שלא תפחת מארבע שנים; אולם רשאי בית המשפט, בנסיבות מיוחדות שיפרש בפסק הדין, להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר."

עונש מינימום זה מעורר קושי משני טעמים עיקריים:

1.   קיים הבדל משמעותי בין רמת הסיכון שיוצר נהג שבגופו רק מעט סם מסוכן או אלכוהול בכמות שהיא מעט מעל המותר, לבין רמת הסיכון שיוצר מי שבגופו חומרים אלה בכמויות גדולות או שילוב בין סמים מסוכנים לאלכוהול, ועונש המינימום הקיים אינו מתייחס להבדלים אלה;

2.   חומרת עונש המינימום גורמת לכך שנאשמים אינם מודים באשמה גם כשידוע להם שהיו שיכורים בעת שנהגו, בתקווה שניהול המשפט יחלץ אותם באופן כלשהו מעונש המינימום. התוצאה היא עומס עצום על בתי המשפט לתעבורה, הגורם לפיגורים גדולים מאוד בכלל הדיונים בבתי משפט אלה.

לנוכח אלה, התפתחה פסיקה בחלק מבתי המשפט לתעבורה, המפרשת בצורה מרחיבה את המונח "טעמים מיוחדים שיפרש" שבהתקיימם מוסמך בית המשפט להקל מעונש המינימום, ונכללות בו גם נסיבות שאין בהן משום טעמים מיוחדים של ממש. תופעה זו הביאה לריבוי ערעורים על גזירת העונש בתיקי שכרות, כדי למנוע עיוות של המדיניות העונשית.

אשר על כן מוצע לדרג את עונש המינימום על עבירות נהיגה בשכרות, כדלקמן:

1.   פסילת רישיון נהיגה לתקופה של ששה חודשים – כשקיומה של השכרות נקבע בלא ממצא מבדיקת דגימת נשיפה, דגימת שתן או דגימת דם (להלן – בדיקת דגימות)

2.   פסילת רישיון נהיגה לתקופה של שנה אחת – כשבבדיקת דגימות נמצא בגופו של הנהג אלכוהול בריכוז שעד פי אחד וחצי מריכוז האלכוהול המותר בגוף, ואם מדובר בנהג שחל עליו ריכוז מותר מופחת לפי פסקה (3א) להגדרת "שיכור" שבסעיף 64ב לפקודה, בגופו נמצא עד ריכוז האלכוהול המותר.

3.   פסילת רישיון נהיגה לתקופה של שנתיים – כשבבדיקת דגימות נמצא בגופו של הנהג אלכוהול בריכוז שהוא מעל פי אחד וחצי ועד פי שלושה מריכוז האלכוהול המותר בגוף, ואם הוא נהג שחל עליו הריכוז המופחת כאמור, בגופו נמצא אלכוהול בריכוז שבין ריכוז האלכוהול המותר בגוף ועד פי אחד וחצי מהריכוז האמור.

4.   פסילת רישיון נהיגה לתקופה של שלוש שנים – כשבבדיקת דגימות נמצא בגופו של הנהג אלכוהול בריכוז שהוא מעל פי שלושה מריכוז האלכוהול המותר בגוף ואם הוא נהג שחל עליו ריכוז אלכוהול מופחת - נמצא בגופו אלכוהול בריכוז שהוא מעל פי אחד וחצי מריכוז האלכוהול המותר בגוף, אם בעת הנהיגה ברכב בהיותו שיכור גרם לתאונת דרכים שכתוצאה ממנה נפגע אדם או ניזוק רכוש, והורשע בשל כך, או כשהנהג מסרב לעבור בדיקת דגימות.

5.   עונש המינימום הקיים, פסילת מינמום של שנתיים, ימשיך לחול כאשר בגוף הנהג נמצא, בבדיקות דגימות, גם סמים מסוכנים או תוצרי חילוף החומרים שלהם, וגם אלכוהול.

לפי המוצע, כפל העונש במקרה של הרשעה שנייה יחול אם ההרשעה השנייה הייתה בתוך שנתיים מן ההרשעה בעבירה הראשונה.

מוצע להותיר את סמכותו של בית המשפט לחרוג מתקופות פסילת המינימום המוצעות בנסיבות מיוחדות שיפורטו בפסק הדין.

 

סעיף 12           סעיף 40א לפקודה קובע עונשי מינימום מחמירים למורשעים באופן חוזר ברשימה מצומצמת של עבירות קשות. יחד עם זאת, הרף הגבוה המוצב לעניין תחולתה של הוראה זו, הרשעה שלישית, גורמת להפחתה בהרתעה הגלומה בה. לפיכך מוצע לערוך בה שינויים כמפורט להלן:

סעיף קטן (א)(1) קובע כי מי שמורשע זו הפעם השלישית בעבירה מן העבירות המנויות בה, רישיונו ייפסל לתקופה שלא תפחת מ-10 שנים. מוצע לקבוע כי הפסילה המזערית האמורה תחול בפעם השנייה שבה אדם מורשע באחת העבירות האמורות. העבירות המנויות בה הן נהיגה בשכרות, גרימת מוות בנהיגה רשלנית, הפקרה אחרי פגיעה, כניסה אסורה למפגש מסילת ברזל בנסיבות בהן המחסום לפני המפגש ירד או כשרכבת נראית או נשמעת מתקרבת, והמתה בקלות דעת תוך שימוש ברכב.

סעיף קטן (ב)(1)  קובע כי מי שמורשע בפעם השלישית בעבירה מן העבירות המפורטות בתוספת העשירית לפקודה, רישיונו ייפסל לתקופה של תפחת משנתיים. סעיף קטן (ב)(2) קובע שאם נפסל כאמור בסעיף קטן (ב)(1), וממועד אותה פסילה ועד 5 השנים שלאחר חידוש רישיונו הורשע שוב בשלוש עבירות מהתוספת העשירית, דינו פסילה שלא תפחת מחמש שנים. נפסל כאמור בסעיף קטן (ב)(2) ושוב הורשע בתקופה שממועד תחילת אותה פסילה ועד לחמש שנים אחרי חידוש רישיונו בשלוש עבירות מהתוספת העשירית,  רישיונו ייפסל לצמיתות. מוצע לקבוע כי כל אחת מן המדרגות המפורטות בסעיף קטן (ב) תחול בהרשעה שנייה בעבירה מהתוספת השלישית בתקופה הנקובה, ולא בהרשעה שלישית.

העבירות המנויות בתוספת העשירית הן אלה: נהיגה על ידי מי שאין לו רישיון נהיגה והוא בגיר; העבירות שפורטו לעיל לעניין סעיף קטן (א); אי ציות לרמזור אדום;  עקיפה בדרך לא פנויה, באין שדה ראיה או ראות או תוך חציית קו הפרדה רצוף; מהירות העולה על 30 קמ"ש מעל המותר בדרך עירונית או מעל 40 קמ"ש מעל המותר בדרך בינעירונית; סיכון הולכי רגל במעבר חציה.

 

סעיף 13           סעיף 42 לפקודה, שכותרתו "פסילה וחישוב תקופתה" קובע בסעיף קטן (ב) שבו כדלקמן:

"(ב) הוטלה פסילה על מי שנדון לפסילה במשפט קודם אשר תקופתה טרם נסתיימה, תהיה הפסילה שהוטלה כאמור מצטברת לקודמתה ותקופתה תחל בתום הפסילה הקודמת".

בפועל בתי המשפט מפרשים סעיף זה בהרחבה וקובעים כי פסילה שהטילו תהיה חופפת לפסילות שהטילו רשויות אחרות – בעיקר מדובר בפסילות של רשות הרישוי לפי שיטת הניקוד, ובכך למעשה מרוקנים מתוכן את הפסילה שהטילה רשות הרישוי, אף כי הם אינם מוסמכים כלל לדון בפסילות אלה והמידע והצדדים הרלוונטיים לפסילה זו, אינם לפניהם. מוצע לתקן את לשון הסעיף באופן שיבהיר כי הסמכות להורות על ריצוי פסילה חדשה בחופף לפסילה קודמת מתייחסת אך ורק לפסילות שהוטלו בידי בית המשפט לפי סעיף 35 לפקודה, דהיינו פסילות שהוטלו כעונש על עבירות תעבורה. יחד עם זאת, לבית המשפט תהיה הסמכות להורות כי תקופת הפסילות שהטיל לפי סעיף 35 או חלק מהן יהיו חופפות.

בנוסף קובע הסעיף בסעיף קטן (א) כי הפסילה שהטיל בית המשפט תחל ביום מתן גזר הדין, אך בחישוב התקופה כאמור, לא תובא בחשבון התקופה שחלפה עד מסירת הרישיון לרשות כאמור בסעיף.

ישנם מצבים שבהם אין לנהג רישיון נהיגה להפקדה, כגון במקרה שבו הופקד הרישיון לצורך פסילה אחרת או במקרה שאבד. לפיכך מוצע לקבוע כי ניתן להפקיד גם מסמך אחר שנקבע בתקנות.

בנוסף קובע סעיף 42 לפקודה, כי בחישוב תקופת פסילת הרישיון לא תובא בחשבון תקופת מאסר בפועל שנשא בעל הרישיון בשל אותה עבירה שבשלה נגזר עליו מאסר. טעמה של הוראה זו היא בכך שאסיר ממילא אינו נוהג, וחפיפה בין מאסר בפועל לפסילת רישיון נהיגה, מרוקנת מתוכן את הפסילה לגבי תקופת המאסר. מאסר בפועל יכול להיות מבוצע בעבודות שירות, ובמקרה זה, לפסילת רישיון הנהיגה יש משמעות מעשית גם בחופף לתקופת המאסר. לפיכך מוצע לקבוע כי לעניין חישוב תקופת פסילת רישיון הנהיגה, לא יובא בחשבון מאסר בפועל שאיננו מבוצע בדרך של עבודות שירות.

 

סעיפים 15, 16 ו-40     סעיפים 46 ו-46ב לפקודה מסדירים פסילת רישיון נהיגה עד גמר בירור הדין של מי שיש יסוד מספיק להאשימו בעבירות מסוימות המנויות בסעיף 46 לפקודה או על נאשמים בגרימת תאונות דרכים קטלניות. נוסח הסעיפים מאפשר הטלת פסילה זו רק על "בעל רישיון נהיגה", כך שלגבי חשודים ונאשמים שעברו את העבירות המיוחסות להם בלא רישיון נהיגה, אין לבית המשפט סמכות למנוע מהם את האפשרות לקבל רישיון נהיגה ולנהוג, במהלך בירור דינם. כך נוצר מצב חסר הגיון, שלפיו מצבם של אלה שעצם נהיגתם במועד אירוע התאונה הייתה אסורה, טוב ממצבם של מי שנהיגתם כשלעצמה הייתה כדין. לפיכך מוצע לתקן את נוסח הסעיפים האמורים כך שתיווסף הסמכות לפסול את הנוהג שמתקיימים בו התנאים שבסעיפים האמורים, מקבלת רישיון נהיגה עד גמר בירור הדיון בעניינו.

בנוסף, דיון לגבי שאלת הטלת פסילה עד תום ההליכים לפי סעיף 46ב לפקודה עשוי להתמשך מספר ימים, כגון במקרה שבו הסנגור ביקש דחייה בדיון כדי לעיין בחומר הראיות. מאחר שבמקרים רבים כתב האישום מוגש בסמוך לתום הפסילה המנהלית שנקבעה לפי סעיפים 47 או 50 לפקודה, התמשכות של הדיון עלולה ליצור מצב שבו יש להחזיר לנאשם את רישיון הנהיגה כשכתב אישום בשל גרימת תאונה קטלנית ובקשה לפסילת רישיון הנהיגה עד גמר ההליכים, תלויים ועומדים נגדו. לפיכך מוצע להוסיף בסעיף 46ב הוראה שלפיה בית המשפט רשאי להורות כי הנאשם יהיה פסול מקבל או מהחזיק ברישיון נהיגה במהלך תקופת הדיון על שאלת הפסילה עד תום ההליכים, ובלבד שתקופה זו לא תעלה על 30 ימים. הוראה מקבילה קיימת בסעיף 21(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, לעניין המשך החזקה במעצר של נאשם, במהלך הדיון בשאלת מעצרו עד תום ההליכים.

עוד מוצע לקבוע עילה חדשה לפסילה מהחזיק ברישיון נהיגה עד גמר הדיון, והיא אי התייצבות לדיון באישומים ברשימת עבירות חמורות במיוחד. רשימה זו תיקבע בתוספת השמינית לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן- חוק סדר הדין הפלילי), כמפורט בפסקה (1) לסעיף 40 להצעה, כחריג לפטור מהתייצבות הקבוע בסעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי. התיקון המוצע נועד להתמודד עם תופעה שלפיה הנאשמים נמנעים מלהתייצב למשפט כדי שלא ניתן יהיה להטיל עליהם עונש מאסר או כדי שיהיה קושי להביא לידיעתם עונשים אחרים, דוגמת פסילה, וממילא יהיה קושי לגרום לכך שירצו עונשים אלה. בעבירות מסוימות וחמורות במיוחד, האינטרס הציבורי בשפיטת הנאשם בפניו גובר על האינטרס של יעילות הדיון, שבשלו ניתן דרך כלל פטור מהתייצבות למשפט בעבירות תעבורה. הסעיפים שמוצע לכלול בתוספת השמינית כאמור הם נהיגה בלי רישיון נהיגה, נהיגה בקלות דעת, נהיגה בשכרות, הפקרה אחרי פגיעה ונהיגה בזמן פסילה.

 

סעיפים 17 ו-37           סעיף 47 לפקודה מעניק לקצין משטרה סמכות להטיל פסילה מהחזיק ברישיון נהיגה, בסמוך לביצוע עבירה המנויה בתוספת הרביעית או בסמוך לאירוע של תאונת דרכים. לפי הנוסח הקיים, קיימת סמכות לפסילה מנהלית בשל עבירה רק אם העבירה בוצעה לעיני השוטר או אם הנהג נחשד בעבירה שגרמה לתאונה. התוצאה היא שלא ניתן להטיל פסילה מנהלית בשל עבירה המנויה בתוספת הרביעית שלא גרמה לתאונה, אם זו לא בוצעה לעיני שוטר, כגון הפקרה אחרי פגיעה, או כאשר העבירה זוהתה באמצעי אכיפה אלקטרוניים, כגון אי ציות לרמזור אדום שתועדה במצלמה.

לאור העובדה שההחלטה בדבר פסילה מהחזיק ברישיון הנהיגה מתקבלת רק אחרי קיום שימוע לנהג כאמור בסעיף 47(ג) לפקודה, והיא מותנית בכך שלקצין משטרה בדרגת מפקח ומעלה היה יסוד סביר להניח שיוגש כתב אישום נגד אותו נהג, נראה כי הדרישה הקיימת כי העבירה בוצעה לעיני השוטר, היא מחמירה מדי ומגבילה יתר על המידה את סמכות קצין המשטרה להטיל פסילות מנהליות.

לפיכך, מוצע לקבוע מפורשות כי אם התקיים אצל שוטר יסוד סביר להניח, כי נהג ביצע עבירה המנויה בתוספת הרביעית, תקום לקצין משטרה סמכות להטיל עליו פסילה מנהלית, בכפוף לכל ההוראות הקיימות בדבר ביצוע ההליך ולקבלת ההחלטה.

לעניין עבירות שהתגלו באמצעות מכשירי אכיפה אלקטרוניים, מוצע לקבוע כי הסמכות מותנית בכך שהנהג זומן לשימוע בפני קצין משטרה בתוך 14 ימים ממועד ביצוע העבירה.

בנוסף, סעיף 47 לפקודה קובע מדרג פסילות מנהליות בידי קצין משטרה, באופן הבא: עבירות שגרמו לתאונה קטלנית – פסילה מהחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של 90 ימים; עבירות שגרמו לתאונות דרכים שבה נחבל אדם או ניזוק רכוש – פסילה מהחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של 60 ימים; עבירות המנויות בתוספת הרביעית – פסילה מהחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של 30 ימים.

מוצע לשנות מדרג זה, כך שתקום סמכות לפסילה מנהלית לתקופות של 60 או 90 ימים בנסיבות נוספות אף אם לא נגרמה תאונה, וכן על חלק מהעבירות בתוספת הרביעית כפי שמוצע לתקנה בסעיף 54 להצעה, כמפורט להלן:

פסילה מהחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של 90 ימים: הפקרה אחרי פגיעה שנעשתה ביודעין וכן, אם נגרמה תאונה שבה נפגע אדם או ניזוק רכוש – גם נהיגה בשכרות, כניסה למפגש מסילת ברזל לאחר שירד המחסום או כשרכבת נראית או נשמעת מתקרבת, עומס יתר של 25 אחוזים או יותר מהמשקל המותר ועקיפות מסוכנות;

פסילה מהחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של 60 ימים: נהיגה בשכרות בריכוז אלכוהול הגבוה מעל פי 1.5 מהריכוז המותר; חציית מפגש מסילת ברזל כשהמחסום יורד או כשרכבת מתקרבת נראית או נשמעת; מהירות מופרזת קיצונית – מעל 55 קמ"ש מעל המותר בדרך עירונית ומעל 65 קמ"ש מעל המותר בדרך שאינה דרך עירונית; עבירות המנויות בחלק ג' לתוספת הרביעית או לפי התוספת השביעית לצורך סמכות להטיל פסילה מנהלית של 30 ימים, שנעברו בידי נהג חדש.

 

סעיף 18    סעיף 50(א) לפקודה קובע בין השאר כי פסילה עד גמר בירור הדין שנקבעה בטרם הגשת כתב אישום, תבוטל כעבור שלושה חודשים אם לא הוגש בינתיים כתב אישום. לאור התיקון לסעיף 46 לפקודה כנוסחו בסעיף 20 להצעה, מוצע להתאים את נוסח סעיף 50(א) לפקודה, כך שיתייחס רק לפסילות לפי סעיף 46(א).

סעיף 50(ב) לפקודה קובע "עברו ששה חודשים מיום שנפסל בעל רישיון לפי הסעיפים 46 או 47 ולא ניתן פסק דין לגבי המעשה או המחדל שבגללם נפסל – בטלה הפסילה, אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת." מוצע להחליף הוראה זו, ולקבוע כי פסילה עד גמר בירור הדין, לפי סעיף 46(א) או 46ב(א), תהיה לתקופה שקצב בית המשפט. בכך תותאם אורך הפסילה להערכה ריאלית של משך הזמן הנדרש לניהול התיק וייחסכו הליכים מיותרים להארכת תקופת הפסילה. תקופה זו כפופה, כמובן, לזכות לבקש עיון חוזר או להגיש ערר, כאמור בסעיף 49 לפקודה.

 

סעיפים 19, 20 ו-23     בשנת 2008 החלה רשות הרישוי לעשות שימוש בסמכות לפי סעיף 56 לפקודה, לפסול נהגים מהחזיק ברישיון נהיגה, אם שוכנעה שבדרך נהיגתם יש משום סכנה לעוברי דרך. בעקבות רע"פ 3676/98 זנו נ' מדינת ישראל (להלן – רע"פ זנו), הותקנה תקנה 212ב לתקנות, לעיגון אמות המידה לפסילה כאמור. כדי לשפר את העיגון החוקי של הליך הפסילה האמור ולייעלו, מוצעים השינויים הבאים בהסדר החוקי:

1. יושמטו מסעיף 56 לפקודה המילים "פרוע או מופרע" לגבי נהגים שניתן לשקול את פסילת רישיון הנהיגה שלהם, באשר אין במונחים אלה משום אמת מידה ראויה להפעלת סמכות מינהלית. כן תיקבע בסעיף הסמכה מפורשת לעיגון אמות המידה כאמור בתקנות. לפי רע"פ זנו הנזכר, נקבעה תקנה 212ב האמורה מכוח סמכותו הכללית של השר להתקין תקנות לביצוע הפקודה. נראה כי כאשר מדובר בסמכות בעלת השפעה כה משמעותית על יחידים מהציבור – פסילה מנהלית למספר שנים, ראוי כי אמות המידה ייקבעו מכוח הסמכה מפורשת וכי אלו יהיו נתונות לפיקוח פרלמנטרי, אף כי הסמכות המדוברת איננה עונשית.

2. סעיף 57(ב) לפקודה קובע כי "פסילה לפי סעיף 56 תפקע כתום 30 יום מיום החלטת הפסילה, אם לא הוגשה לשופט תעבורה בקשה לאישורה לפני תום מועד זה או אם לא בוטלה על ידי השופט לפני כן". מאחר שחזקת התקינות השלטונית עומדת לרשות הרישוי בהקשר זה כבכל הקשר מינהלי אחר, מוצע לבטל סעיף זה שקובע שיש לאשרר את הפסילה לפי סעיף 56. יובהר, כי אין בכך כדי לפגוע בזכותו של נפגע מהחלטת פסילה של רשות הרישוי, לבקש את ביטולה, בהתאם לתקנות שהותקנו לפי סעיף 58 לפקודה. מוצע לקבוע כי בקשה זו תידון כבעבר בפני בית המשפט לתעבורה, ולא כעתירה מינהלית, בשל המקצועיות הייחודית של בית המשפט לתעבורה בהערכת מסוכנותם של נהגים.

3. סעיף 59 בנוסחו כיום קובע הפסקה אוטומטית של הפסילה בתום 60 יום מיום החלטת רשות הרישוי על הפסילה, אם טרם הסתיים הדיון בבקשות לגביה. בהתאמה להצעה לבטל את הצורך באישרור הפסילות, מוצע לבטל את הכלל של ההפסקה האוטומטית אם לא ניתן אישרור בתוך 60 ימים, ולהחליפו בכלל גמיש של הסמכת בית המשפט לתעבורה, להפסיק את הפסילה עד למתן ההחלטה.

 

סעיף 21    סעיף 57א לפקודה מסמיך קצין משטרה לתת לנהג הודעת איסור שימוש ברכב, בין השאר אם הנהג עבר לעיניו, לכאורה, עבירה מן העבירות המנויות בחלק א' לתוספת השביעית.

לאור העובדה שההחלטה בדבר מתן הודעת איסור שימוש מתקבלת רק אחרי שימוע לנהג כאמור בסעיף 57א(א)(2) לפקודה, והיא מותנית בכך שלקצין משטרה בדרגת מפקח ומעלה היה יסוד סביר להניח שיוגש כתב אישום נגד אותו נהג, נראה כי הדרישה הקיימת שהעבירה בוצעה לעיני השוטר, היא מחמירה מדי ומגבילה יתר על המידה את סמכות השוטר לפתוח בהליכים לקראת השבתת הרכב, שכן סמכות זו לא תחול על עבירות-לכאורה מהמנויות בתוספת השביעית שנודע עליהן בדיעבד, כגון בחקירת תאונת דרכים או כאשר העבירה זוהתה באמצעי אכיפה אלקטרוניים, כגון אי ציות לרמזור אדום שתועדה במצלמה.

לפיכך, מוצע לקבוע מפורשות כי אם התקיים אצל שוטר יסוד סביר להניח, כי נהג ביצע עבירה המנויה בתוספת השביעית, תקום לקצין משטרה סמכות למסור לו הודעת איסור שימוש ברכב, בכפוף לכל ההוראות הקיימות בדבר ביצוע ההליך וקבלת ההחלטה. לעניין עבירות שהתגלו באמצעות מכשירי אכיפה אלקטרוניים, מוצע לקבוע כי הסמכות מותנית בכך שהנהג זומן לשימוע בפני קצין משטרה בתוך 14 ימים ממועד ביצוע העבירה.

 

סעיף 22    סעיף 57ב קובע כי בקשות לביטול הודעת איסור שימוש יוגשו לבית המשפט המוסמך לדון בעבירות תעבורה. מאחר שכל בית משפט המוסמך לדון בפלילים מוסמך לדון בעבירות תעבורה, מוצע להבהיר כי הסמכות לכך מסורה לבית המשפט הייעודי לעבירות תעבורה, בית המשפט לתעבורה.

 

סעיף 24    סעיף 61 לפקודה קובע כי מי שרישיונו נפסל חייב להמציאו לרשות שנקבעה בתקנות. ישנם מצבים שבהם מי שנפסל אינו יכול להפקיד את רישיון הנהיגה שלו, בין אם משום שהוא אבד או נגנב, ובין אם משום שהוא הופקד כבר לשם ריצוי פסילה אחרת. לפיכך, מוצע לקבוע הסמכה מפורשת להסדיר בתקנות אפשרות הפקדה של מסמכים חלופיים.

 

סעיף 26    סעיף 62 לפקודה קובע רשימת עבירות תעבורה, ואת העונש החל עליהן, שהוא מאסר שנתיים או קנס לפי סעיף 61(א)(3) לחוק העונשין.

ברשימת העבירות המנויה בסעיף זה, קיימת העבירה של "נוהג ברכב בדרך בקלות ראש, או ברשלנות, או במהירות שיש בה בנסיבות המקרה סכנה לציבור, אף אם היא פחותה מן המהירות המקסימלית שנקבעה" (פסקה (2)). במקביל קיימת תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, שבה נקבע כי "לא ינהג אדם רכב בקלות ראש או בלא זהירות, או ללא תשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות ובכלל ובין השאר בסוג הרכב, במטענו, בשיטת בלמיו ומצבם, באפשרות של עצירה נוחה ובטוחה והבחנה בתמרורים, באותות שוטרים, בתנועת עוברי דרך ובכל עצם הנמצא על פני הדרך או בסמוך לה ובמצב הדרך".

החלוקה בין סעיף 62(2) לפקודה ותקנה 21(ג) לתקנות התעבורה אינה ברורה לחלוטין כמו גם השיקולים שהנחו את האבחנה בין ההוראה בפקודה להוראה בתקנות כאמור. לפיכך, מוצע להוסיף לסעיף 62(2) לפקודה את הנהיגה בחוסר תשומת לב לתנאי הדרך, שמוצדק כי תיכלל בהסדר בפקודה, כן מוצע להוסיף לפסקה זו נהיגה "בקלות דעת" במקום "בקלות ראש", שכן המונח האחרון איננו ברור ולהשמיט ממנה את הנהיגה במהירות שיש בה כדי לסכן עוברי דרך. בהמשך תתוקן בהתאם תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה.

 

סעיפים 28 עד 30         לפי הדין הקיים ניתן לקבוע שכרות של נהג לפי הוכחות חיצוניות של השפעת אלכוהול או סמים, כגון באמצעות ממצאי "בדיקת מאפיינים" משטרתית. הסמכות לקבוע שכרות של נהג כאמור מסויגת למצב שבו אין ממצא של בדיקת דגימות שהוכיחה שריכוז האלכוהול נמוך מהסף החוקי. נוסח הסייג משאיר חוסר בהירות לעניין הסמכות להסתמך על ראיות חיצוניות לשכרות מקום שבו לא נערכה בדיקת דגימות בכלל כגון כשלא הייתה אפשרות ליטול דגימה או שהייתה תקלה בבדיקת הדגימות ולא ניתנה בה תוצאה. לפיכך, מוצע להבהיר בהגדרה "שיכור" שבסעיף 64ב לפקודה, את האפשרות להסתמך על ראיות חיוניות גם במקרה שבו לא בוצעה כלל בדיקת דגימות.

בנוסף, בחוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 125), התשע"ט-2018 (ס"ח התשע"ט, עמ' 40), הוסדרה בדיקת דגימת רוק לשם בדיקה אם יש בגופו של נהג סם מסוכן. בתאמה, מוצע לתקן את סעיפים 64ב(ב2), (ב3), (ב5) ו-(ו), 64ג(א) ו-64ד(ב) הקובעים הוראות פרוצדורליות לגבי בדיקות דגימות, ולהחיל אותן גם על דגימות רוק.

סעיף 64ד קובע חזקה כי נהג המסרב להיבדק בבדיקת דגימות ביצע עבירה של נהיגה בשכרות. מאחר ולפי סעיף 64ב(א3) בדיקת רוק איננה בעלת תוקף ראייתי אלא רק מקימה חשד סביר לנהיגה עם סם מסוכן בגוף, מוצע להוסיף חזקה כי סירוב להיבדק בבדיקת רוק מבססת חשד סביר כאמור, שמקימה סמכות ליטול דגימת דם או שתן.

 

סעיפים 31  ו-39          סעיף 39 לפקודת מסילות הברזל [נוסח חדש], התשל"ב-1972 (להלן – פקודת מסילות הברזל), קובע כי "מי שבמזיד רוכב על בהמה, אופניים, עגלה או רכב אחר, או נוהג בהם, על מסילה, או חוצה מסילה כאמור במקום שלא נועד לחציה, דינו – הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין."

בשנים האחרונות, עם התרחבות התשתית המסילתית ברחבי הארץ, סגירת חלק ממעברי המסילות שהיה בהם סיכון בטיחותי ותפוצה מתרחבת של כלי רכב בעלי יכולת עבירות גבוהה בתנאי שטח, התגלתה תופעה של חציית מסילות שלא במפגשים המיועדים לכך. חציה זו היא מסוכנת ביותר באשר היא מתרחשת במקומות בלתי צפויים ובקטעי מסילה המיועדים לתנועת רכבות במהירות גבוהה שבהם לעיתים גם הראות של נהג הקטר מוגבלת. לא זו אף זו, לעיתים כלי הרכב מצליחים לעלות על תשתית המסילה אך לא מצליחים להשלים את החצייה ונתקעים עליה. רכב החוצה או המנסה לחצות מסילה בעת שרכבת מתקרבת, עלול לגרום לתאונה, תוך גרימת נזק ונפגעים הן ברכב החוצה והן ברכבת, ובכל מקרה מחייב בלימה עד כדי עצירה מוחלטת של הרכבת, דבר שיש בו כדי לשבש את תפקודה התקין של הרכבת ולפגוע בשירות שעליה לתת ללקוחותיה.

לאור האמור מוצע לשנות את ההסדר כדלקמן:

1. מוצע לבטל את סעיף 39 לפקודת מסילות הברזל ולהעביר את ההסדר האמור בו להסדר המקביל לעניין חציית מסילות במפגשים הייעודיים שבפקודה. שינוי זה יש בו כדי ליצור הסדר אחיד ועקבי לעניין עבירות דומות, ולאחד את השפיטה וסדרי הדין כעבירות תעבורה. מאחר שהעבריין בהקשר זה הוא עובר דרך מתאים לראות את עבירת חציית מסילת הרכבת כעבירת תעבורה.

2. מוצע לקבוע בפקודה איסור על הימצאות של עובר דרך כפי שהוגדר בסעיף 1 לפקודה על מסילת ברזל אלא במפגש המתאים לאותו סוג עובר דרך.

3. מוצע לקבוע כי הקנס על חצייה אסורה של מסילה על ידי עובר דרך שאיננו נוהג ברכב, קרי, הולך רגל, רוכב אופניים או רוכב על בהמה, יהיה כאמור בסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין כפי שקבוע היום, כיוון שהסיכון וההפרעה שהם יוצרים הוא נמוך יחסית. לעומת זאת, עבירה כאמור שבוצעה על ידי נוהג רכב, דינה קנס גבוה יותר, כאמור בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין, ואם העבירה גרמה לעצירת רכבת – מאסר חמש שנים וקנס כאמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין.

 

סעיף 32    סעיף 67 לפקודה קובע כי נהיגה בזמן פסילת רישיון נהיגה או נהיגה בניגוד לתנאי הרישיון הן עבירות שעונשן מאסר שלוש שנים וקנס של 100,000 לירות. מוצע להשמיט את ההתייחסות לעונש בלירות, להשאיר את עונש המאסר של שלוש שנים ולקבוע לעניין עבירות אלה, שאם הן נמצאו ראויות למאסר, המאסר יהיה מאסר בפועל ולא על תנאי ולא יומר בצו מבחן, שכן רק בהיווצר צירוף נתונים לא שכיח עומדת בפני הנהג הבחירה אם לציית לחוק או להפר אותו. לפיכך, עונש מאסר על תנאי או צו מבחן יהיה ברובם הגדול של המקרים, חסר משמעות.

 

סעיפים 35 ו-36           סעיף 38 לפקודה קובע פסילת מינימום של שלושה חודשים בהתקיים אחד מאלה: נעברה עבירה המנויה בתוספת הראשונה לפקודה, עבירה המנויה בתוספת השנייה לפקודה שגרמה לתאונת דרכים עם נפגעים או נזק לרכוש, או כל עבירת תעבורה שגרמה לתאונת דרכים שבה נחבל אדם חבלה של ממש.

מוצע לכלול עבירות חמורות נוספות בתוספת הראשונה, כעבירות שתחול עליהן פסילת המינימום גם אם לא גרמו תאונה, והן: הפקרה אחרי פגיעה; כניסה למפגש מסילת ברזל כשאמצעי האזהרה מתריעים על התקרבות רכבת, כשהמחסום מורד או נע או כשהרכבת נראית או נשמעת מתקרבת; כשהנהג או הרכב במצב השולל את השליטה ברכב; נסיעה במהירות גבוהה באופן קיצוני – 55 קמ"ש מעל המותר בדרך עירונית ו-65 קמ"ש מעל המותר בדרך שאינה דרך עירונית.

כל העבירות שמוצע להוסיף לתוספת הראשונה הן עבירות שכלולות היום בתוספת השנייה ומוצע לתקן את התוספת השנייה בהתאם.

סעיף 38    התוספת השביעית מונה את העבירות שבשלן מוסמך קצין משטרה לתת הודעת איסור שימוש ברכב ובית המשפט מוסמך לצוות על איסור שימוש ברכב, לפי סעיפים 57א ו-57ג לפקודה, בהתאמה. בין עבירות אלה מצויה העבירה של נהיגה בידי מי שלא ניתן לו רישיון נהיגה. מוצע להוסיף לעבירה זו גם מי שרישיון הנהיגה שהיה ברשותו פקע ולא חודש במשך שנתיים לפחות, שכן אי החידוש במשך תקופה ארוכה מהווה זילות של עצם חובת הרישוי, וכן שוללת מאת רשות הרישוי מעין "נקודת ביקורת" שבמסגרתה נאכפות חובות הנהג ככל שהן קיימות במקרה המסוים כגון תשלום קנסות תעבורה, ביצוע אמצעי תיקון לפי שיטת הניקוד, בדיקות רפואיות ועוד. פסילת רישיון נהיגה אינה כלי אפקטיבי במצב זה, כי מדובר במי שאין לו ממילא רישיון נהיגה בר תוקף. כן מוצע להוסיף את העבירה של עקיפה כשהראות לקויה או כששדה הראייה חסום או מוגבל, בגלל המסוכנות הגבוהה במיוחד של עבירה זו.

 

סעיף 40    תקנות מסילות הברזל (החלת תקנות התעבורה לעניין רכבת מקומית), התשע"א-2011 מחילות את תקנות התעבורה, בשינויים מתאימים, לעניין עבירות הקשורות לרכבת מקומית. ואולם, אף שהן דומות במהותן, מכיוון שמדובר בעבירות מכוח פקודת המסילות, הרי שאינן נחשבות ל"עבירות תעבורה" לפי פקודת התעבורה, שם מוגדרת עבירת תעבורה (בסעיף 1) כ" עבירה על פקודה זו ועל התקנות, לרבות חוקי העזר שהותקנו לפיה;".

חוק סדר הדין הפלילי כולל מספר הוראות לעניין עבירות תעבורה, הרלבנטיות גם לעבירות לפי פקודת המסילות, שעבירות התעבורה הוחלו עליהן כאמור. מדובר בעיקר בסדרי הדין המיוחדים ובהוראות השונות כאמור בפרקים ז', ח' לאותו חוק: סעיף 225א הקובע מועדי המצאה; סעיף 228 הקובע שעבירת קנס שהיא עבירת תעבורה תהיה ברירת משפט; סעיף 239 המתייחס לסדרי הזמנה בעבירות קלות; סעיף 238א – מסירת הודעה בעבירות תעבורה וסעיף 240 – סדרי דין מיוחדים בעבירות קלות.

לפיכך, מוצע לקבוע שעבירת תעבורה לפי חוק סדר הדין הפלילי תכלול גם עבירות תעבורה כמשמעותן בפקודת מסילות הברזל. 

 

סעיף 41    אגרת הנסיעה בכביש חוצה ישראל על שם יצחק רבין, מוטלת על בעל הרכב הרשום לפי סעיף 6א לחוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל), התשנ"ה-1995 ואין אפשרות להסב את החיוב למחזיק הרכב בפועל בעת הנסיעה בכביש. מקום שרכב רשום על שם קטין מתעורר קושי שכן אין כלי גביה מתאימים כלפיהם, ממילא לרוב לא הם בחרו בנסיעה בכביש האגרה, והדבר עלול לשמש פתח להשתמטות מתשלום האגרות.

מוצע לתקן את החוק האמור ולקבוע בו כי מקום שהרכב רשום על שם קטין או על שם חסוי, יראו את האפוטרופוס כבעל הרכב לעניין זה והחיוב באגרה יחול עליו.