תיק הצעת חוק מס':803-10-2018-000033

סימוכין: 803-99-2018-015337

תזכיר חוק

א.  שם החוק המוצע

תזכיר חוק העונשין (תיקון מס'....) (איסור פרסום ברבים פרטי נפגע עבירת מין או מי שהתלונן כי נפגע בעבירת מין), התשע"ח- 2018

ב.  מטרת החוק המוצע והצורך בו

מטרת תזכיר החוק היא תיקון סעיף 352(ב) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן- "חוק העונשין" או "החוק"), אשר קובע איסור פרסום על פרטיו או זהותו של מתלונן או נפגע בעבירת מין, זולת אם נתן הסכמתו לכך בפני בית המשפט, או שבית המשפט התיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו. להלן יובא נוסח סעיף 352 במלואו.

352. (א)המפרסם ברבים שמו של אדם או של כל דבר שיש בו כדי לזהות אדם כמי שנפגע בעבירה או כמי שהתלונן כי הוא נפגע בעבירה לפי סימן זה, בין על ידי כלל הציבור ובין על ידי סביבתו הקרובה, או לרמוז על זיהויו כאמור, בין באמצעות פרסום של קולו, דמותו, כולה או חלקה, סביבתו או דמויות הקרובות לו, ובין בדרך אחרת, דינו - מאסר שנה.

 

(ב)לא ישא אדם באחריות פלילית לפי סעיף קטן (א) אם האדם ששמו או זהותו פורסמו כאמור נתן את הסכמתו לפרסום, בפני בית משפט או אם בית משפט התיר את הפרסום מטעמים מיוחדים שיירשמו.

 

(ג) המצלם אדם, בשל היותו מי שנפגע בעבירה או מי שהתלונן כי הוא נפגע בעבירה לפי סימן זה, תוך כדי בילוש או התחקות אחריו, העלולים להטרידו, או תוך הטרדה אחרת, לרבות תוך המתנה לאותו אדם בבית המשפט או בתחנת משטרה, והכל בלא הסכמתו שניתנה מראש, דינו – מאסר שישה חודשים או מחצית הקנס האמור בסעיף 61(א)(4); הסכמה כאמור תינתן לעניין בגיר – בכתב, ולעניין קטין – בפני בית המשפט.

 

(ד)הוראות סעיף זה לא יחולו על פרסום או צילום שנעשה על ידי המשטרה או מטעמה לשם חקירת עבירות, חקירת מוות או איתור נעדרים, כשהפרסום או הצילום חיוני לצורך החקירה או האיתור כאמור.

על פי התיקון המוצע, יתוקן סעיף קטן (ב), כך שיתאפשר למתלונן בעבירת מין או לנפגע בעבירה זו, אם הוא בגיר, להביע הסכמתו בכתב, לעניין חשיפת פרטיו או זהותו, מבלי שיידרש כי ההסכמה תינתן בפני בית המשפט. הטעם לכך, הוא בשמירה על הרציונל המנחה בהוראת החוק ולפיו מטרת איסור הפרסום היא למנוע פגיעה בפרטיותו של נפגע עבירת מין באמצעות חשיפת פרטיו כנפגע כאמור, בניגוד לרצונו. ואולם, אם נפגע העבירה מעונין בכך והביע את הסכמתו לכך בכתב, נראה כי אין מניעה לאפשר את פרסום פרטיו. לפיכך, מוצע לתקן את הסעיף ולאפשר פרסום הפרטים על בסיס הסכמת מתלונן או נפגע העבירה, שניתנה בכתב, ללא צורך במתן הסכמה כאמור בפני בית המשפט.

ג. עיקרי החוק המוצע

עיקר 1:

תיקון סעיף 352(ב), כך שמתלונן או נפגע בעבירת מין, אם הוא בגיר, יוכל להסכים לפרסום זהותו או פרטיו בכתב, ללא צורך לעשות זאת בית המשפט. מתלונן או נפגע עבירה קטין יוכל להסכים לפרסום כאמור רק בפני בית המשפט, כפי שקבוע בחוק היום. 

ד.  השפעת החוק המוצע על החוק הקיים

יתוקן סעיף 352(ב).

 

ה. השפעת החוק המוצע על תקציב המדינה, על תקנים במשרדי הממשלה ועל ההיבט המינהלי

אין השפעה תקציבית.

 

ו.  נוסח החוק המוצע:

להלן נוסח החוק מוצע:

 

תזכיר חוק מטעם משרד המשפטים:

תזכיר חוק העונשין (תיקון מס'....) (איסור פרסום ברבים פרטי נפגע עבירת מין או מי שהתלונן כי נפגע בעבירת מין), התשע"ח- 2018

 

דברי הסבר

בסעיף 352 לחוק העונשין קבועה עבירה פלילית, לפיה המפרסם ברבים את שמו של אדם, או כל דבר שיש בו כדי לזהות אדם כמי שנעברה בו עבירת מין לפי החוק, או כמי שהתלונן כי נפגע כאמור, דינו מאסר שנה. עם זאת, נקבע בסעיף כי אם נפגע העבירה או המתלונן, נתן הסכמתו לפרסום בפני בית המשפט, או שבית המשפט התיר את הפרסום מטעמים מיוחדים שיירשמו, כי אז פרסום שמו של האדם או כל דבר שיש בו כדי לזהותו, לא יהוו עבירה על פי סעיף זה.

מטרת הוראה זו, כפי שעולה מדברי ההסבר להצעת החוק הממשלתית שהובילה לחקיקתו בשנת 1988,[1] כמו גם מהצעות חוק מאוחרות יותר שהביאו לתיקונו ויפורטו להלן, הייתה לאסור פרסום שמו או פרטיו המזהים של נפגע או מתלונן בעבירות מין, נוכח האפקט המצנן שיש לחשיפת הזהות כאמור על הגשת תלונות במשטרה בעבירות אלה. האיסור הפלילי נועד לייצר 'קרקע בטוחה' לנפגעי עבירות מין להגיש תלונות ולשתף פעולה עם הליכים פליליים, מבלי לחשוש כי זהותם תיחשף בניגוד לרצונם. הנחת המחוקק הייתה כי במרבית המקרים נפגע עבירת מין, או מתלונן בעבירה זו, מעוניין לשמור על פרטיותו ולא לאפשר פרסום של פרטים אודותיו ככזה.

בשנת 2005 הורחב האיסור כך שלא יחול עוד רק על מי שפרסם שם או פרטים מזהים של מי שהוא נפגע עבירת מין, אלא גם על פרסום כאמור לגבי מי שהתלונן כי הוא נפגע כאמור.[2] הרקע לתיקון החקיקה היה פסק הדין ברע"פ 5877/99 יאנוס נ' מדינת ישראל[3] שקבע כי אין להסיר צו איסור פרסום על זהותן של מתלוננות בעבירות מין, על אף זיכוי הנאשם מחוסר אשמה. וכך קבע בית המשפט העליון (כבוד הש' מ' חשין):

"גם אם אמרנו כי שיקולי המיקרו מורים אל-עבר פרסום שמה של מתלוננת-השווא – שכן תכלית ההגנה עליה נעלמה לכאורה עם זיכויו של הנאשם – לא נוכל להעלים עין משיקולי המאקרו, אלה שיקולים שייעודם עידודן של נפגעות להתלונן על ביצוען של עבירות מין. ...וזו היא השאלה שלעניין: פרסום שמה של מתלוננת במקום שנאשם יצא זכאי בדינו, מה מֶסֶר שולח הוא אל-עבר נשים שהיו קורבנות לעבירות מין או אל-עבר נשים שבעתיד תהיינה קורבנות לעבירות אלו? דומני שהתשובה לשאלה נדרשת מאליה: המסר הוא מסר שלילי, ובעוצמה ניכרת. והרי המתלוננת-בכוח שהייתה קורבן לעבירת מין לא תדע מראש אם יאמין בית-המשפט לתלונתה. וכך תאמר אישה אל לבה: אני יודעת שהייתי קורבן לעבירת מין, ואולם האם יעלה בידי לשכנע את בית-המשפט בכך? ומה יהא אם בית-המשפט לא יאמין לי, ולסופם של הליכים יסתבר כי לא זו בלבד שסבלתי מעבירת המין, אלא ששמי יתפרסם ברבים כמי שאינה דוברת אמת וכדי ביזיון וקצף? מה לי אפוא שאסתכן ואתלונן. מוטב לי שאשא את כאבי בלבי ולא אשתף בו את רשויות המדינה. שיקולים אלה של נפגעת עבירת מין שיקולים כבדי-משקל הם, ולא נוכל להתעלם מן החשש כי שאיפתה של החברה לחשוף עבירות מין תיפָּגַע אנושות אם יפורסם שמן של מתלוננות ולו מתלוננות-שווא הן."

לצד הרחבת האיסור כאמור, תוקן גם סעיף קטן (ב) ונקבע בו, כי לא רק הסכמתו של האדם לפרסום בפני בית המשפט, תהווה הגנה מפני אחריות פלילית, כי אם גם היתר שניתן לפרסום על ידי בית המשפט, מטעמים מיוחדים שיירשמו. בכך הותיר המחוקק פתח להחלטת בית המשפט להתיר את הפרסום, חרף השיקולים האמורים לעיל, אם מצא לכך הנמקה מיוחדת, במצבים מסוימים, למשל במקרה בו הוחלט להעמיד לדין את המתלוננת בעדות שקר, שאז שמה יתפרסם ממילא (ראו שם).

התיקון האחרון לסעיף חוקק בשנת 2011,[4] ובו הבהיר המחוקק כי פרסום על פי סעיף קטן (א), כולל גם את זיהויו של האדם הנפגע על ידי סביבתו הקרובה או פרסום המרמז על זיהויו כמי שנפגע בעבירה או התלונן כי הוא נפגע עבירה, וכן כי אין נפקא מינה כיצד בוצע הפרסום, אם באמצעות פרסום קול, דמות, כולה או חלקה, סביבת הנפגע, דמויות הקרובות לו או כל דרך אחרת. בתיקון זה, חוקקו סעיפים קטנים (ג) ו-(ד), אשר מתייחסים באופן מיוחד לאיסור על צילום נפגע ללא הסכמתו.

בעת האחרונה נשמעת ביקורת מצד נפגעי עבירות מין על נוסחו של הסעיף ובמיוחד בכל הנוגע למנגנון הקבוע בו להתיר את הפרסום – באמצעות הסכמת הנפגע או המתלונן בפני בית משפט בלבד. נפגעי עבירות מין ומתלוננים, אשר רצו דווקא לחשוף את סיפורם האישי באמצעים שונים (פוסט בפייסבוק, ראיון עיתונאי, דיון פומבי בוועדות הכנסת או בכנס, בלוג וכו') ראו בדרישה להסכמה בפני בית משפט מכשול המגביל את יכולתם לבחור להשמיע את קולם באופן ובצורה בה יבחרו. הגם שהובהר כי איסור הפרסום אינו חל על הנפגע ואינו פוגע ביכולתו לספר את סיפורו, נטען כי ההסדר פטרנליסטי ומגביל את נפגעי העבירה והמתלוננים, שלא בטובתם. כן נטען כי גם בהינתן פרשנות לפיה האיסור אינו חל על נפגע העבירה או על המתלונן, הוא עדיין מונע מגורמים אחרים באמצעותם מבקשים אלה להשמיע את קולם, כדוגמת ועדות הכנסת ועיתונאים – לעשות כן. גופי תקשורת וארגונים אחרים אשר מקיימים דיונים ציבוריים בשיתוף נפגעי עבירות מין, חוששים מפני אחריות פלילית, ונמנעים מחשיפת זהותם של נפגעים, חרף רצונם של האחרונים להיחשף.

בחינת נתונים אודות אכיפת הסעיף והפעלתו בחיי המעשה, העלתה כי ככלל, לא מוגשים כתבי אישום בעבירה האמורה, וכן לא מוכרים הליכים למתן היתר שיפוטי לפרסום פרטי נפגע עבירת מין, על פי סעיף זה. התוצאה היא, אם כך, שישנם שני טעמים עיקריים המצדיקים את תיקון החקיקה המוצע – האחד, העובדה כי עצם קיומו של האיסור מביא לפגיעה מסוימת בנפגעי העבירה והמתלוננים בעבירות מין. השני,  נראה שאין צורך במעורבות בית המשפט, שכן הסעיף אינו נאכף בפועל ולא מוכרים הליכים בעניינו.

לצד הנימוקים לתיקון החקיקה, יש מקום לתת את הדעת לשאלה, האם ביטול הדרישה להסכמה בפני בית המשפט, והסתפקות בהסכמה בכתב, עלולים להוביל להפעלת לחצים פסולה ובלתי הוגנת, על מתלוננים ונפגעי עבירה, להסכים לחשיפת פרטים מזהים אודותיהם בציבור. לחץ כאמור עלול להיות מופעל מכיוון כלי תקשורת, החשוד או הנאשם או סביבתו הקרובה ועוד, אשר עשוי להיות להם עניין בקידום פרסום זה או אחר. אין חולק כי תוצאה מסתברת כאמור, אם תיגרם כתוצאה מתיקון החקיקה, תחתור תחת תכלית התיקון, שהרי זה נועד להיטיב את יכולת הבחירה של נפגעי עבירה ומתלוננים ולא לצמצם אותה.

ואולם, נראה כי הטעמים שבבסיס התיקון המוצע, ובראש ובראשונה האוטונומיה של הנפגע לקבל החלטות בעניינו, מצדיקים את התיקון, על אף החשש שהוצג. אמנם התיקון המוצע יבטל את הדרישה לבקרה מראש של בית המשפט בדבר היותה של ההסכמה חופשית, אולם האוטונומיה של אדם בגיר מניחה כי האדם זכאי ויכול להחליט בנוגע לענייניו הפרטים בעצמו, ואין להתערב במניעים להחלטתו לחשוף את פרטיו, גם אם החלטה זו הגיעה לאחר שכנוע. מאידך, לחצים פסולים עשויים במקרים קיצוניים לאיין את ההסכמה של האדם ואולי אף לעלות כדי עבירות פליליות נוספות, כגון הטרדת עד (סעיף 249 לחוק העונשין), איומים (סעיף 192 לחוק) או סחיטה באיומים (סעיף 428 לחוק), הכל לפי העניין.

נוכח כל האמור, מוצע לתקן את הוראת החוק, ולקבוע כי  במקרה בו נפגע העבירה הסכים לפרסום זהותו בהסכמה שבכתב, כי אז לא יחול איסור הפרסום. מוצע, כי הסכמה כאמור תוכל להינתן על ידי בגיר בלבד, ובכל הנוגע לקטינים, יישמר הכלל הקיים, דהיינו- כי תידרש הסכמתו בפני בית המשפט. הטעם לכך, הוא בצורך להביא בחשבון שיקולים הנוגעים לגילו של הקטין, ולהשפעות עתידיות אפשריות של החשיפה עליו ולפיכך נכון שהדברים יישקלו ויוכרעו על ידי בית המשפט. יש לשים לב, כי בכל הנוגע לפרסום פרטיו של קטין, ייחד המחוקק הוראה ספציפית, בסעיף 24(א)(1)(ו) לחוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך- 1960, אשר קובע עבירה פלילית, שהעונש בצדה עומד על שנת מאסר, על מי שפרסם פרטים העשויים לזהות קטין כמי שנעברה בו, בין היתר, עבירת מין. מתווה דומה, ובו הבחנה בין הסכמתו של בגיר לבין זו של קטין, קבוע בסעיף 352(ג) לעניין הסכמתו של נפגע העבירה או המתלונן לצילום.

לצד התיקון האמור, מוצע לאפשר לבית המשפט, בדומה לקיים היום, להתיר את הפרסום מטעמים מיוחדים שיירשמו, אף ללא הסכמה של הנפגע הבגיר, אם מצא כי הדבר נדרש, כפי שהובא לעיל.