בתוקף סמכותי לפי סעיף 27(ב) לחוק המועצה להשכלה גבוהה, התשי"ח-1958[1] (להלן – החוק), על פי הצעת המועצה להשכלה גבוהה, ובאישור ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת, אני מתקין תקנות אלה:
|
חופש פעולה |
1. |
למוסד מוכר להכשרת עובדי חינוך יהיה חופש פעולה בכל העניינים המנויים בסעיף 15 לחוק.
|
|
תכניות לימודים |
2. |
על אף האמור בתקנה 1, מוסד מוכר להכשרת עובדי חינוך יבטיח כי תכניות הלימודים הנלמדות בו יתאימו לדרישות הרישוי של עובדי החינוך ולצרכי מערכת החינוך, בהתאם להוראות חוק חינוך ממלכתי, התשי"ג- 1953[2] (להלן – חוק חינוך ממלכתי), ותקנות חינוך ממלכתי (בתי מדרש למורים ולגננות), התשי"ח – 1958[3] (להלן – תקנות בתי מדרש).
|
|
שמירה על אורח חיים דתי |
3. |
על אף האמור בתקנה 1, ולשם שמירה על אורח חיים דתי, לרבות נוהג והווי דתי בין כתלי המוסד, למוסד מוכר להכשרת עובדי חינוך שמטרתו הכשרה להוראה במוסדות חינוך ממלכתיים דתיים, כמשמעותם בחוק חינוך ממלכתי, יהיה חופש פעולה בעניינים המנויים בסעיף 15 לחוק, בכפוף להוראות תקנות בתי מדרש. |
דברי הסבר
כללי
במסגרת תהליך המעבר ההדרגתי של המכללות האקדמיות לחינוך מאחריות תקציבית ותכנונית של משרד החינוך לאחריותה של הועדה לתכנון ולתקצוב שליד המועצה להשכלה גבוהה, עלה הצורך לקבוע בתקנות את מידת החופש האקדמי והמנהלי הנתונים להן, בהתאם לסעיף 27(ב) לחוק המועצה להשכלה גבוהה, התשי"ח – 1958 (להלן – חוק המל"ג), ולהבטיח כי המכללות המכשירות עובדי הוראה למוסדות החינוך הממלכתי דתי יוכלו להמשיך לשמור על אורח חיים דתי, לרבות נוהג והווי דתי בין כתלי המכללה.
לצורך הסדרת נושאים אלה מוצע, בהסכמת המועצה להשכלה גבוהה, להתקין את התקנות במקביל לתיקון בתקנות חינוך ממלכתי (בתי מדרש למורים וגננות), התשי"ח-1958 (להלן – תקנות בתי מדרש), החלות על המוסדות להכשרת עובדי הוראה, באופן שיבטיח, לאור ייחודיות מערכת החינוך, את סמכויות משרד החינוך בדרישות הרישוי של עובדי הוראה והבטחת צרכי מערכת החינוך, וכן את סמכויות מועצת החינוך הממלכתי דתי, לעניין השמירה על אורח חיים דתי.
הפיקוח על המכללות האקדמיות לחינוך נתון כיום בידי שני גופים: מחד, כמוסדות להשכלה גבוהה המעניקים תארים אקדמיים הן מצויות תחת סמכותה של המועצה להשכלה גבוהה אשר מכוח חוק המל"ג מפקחת על רמתן האקדמית, ומאידך, כמוסדות להכשרת עובדי הוראה הן מפוקחות גם על ידי משרד החינוך, מכוח חוק חינוך ממלכתי, התשי"ג – 1953 (להלן - חוק חינוך ממלכתי).
לתקנה 1
מוצע לקבוע כי למכללות האקדמיות לחינוך יהיה חופש אקדמי ומנהלי לרבות בקביעת תכנית מחקר והוראה, מינוי רשויות המוסד, מינוי מורים והעלאתם בדרגה, קביעת שיטת הוראה ולימוד, וכל פעולה מדעית, חינוכית או משקית אחרת, במסגרת תקציבן, וזאת בכפוף לשני סייגים המפורטים בתקנות 2 ו-3.
לתקנה 2
מוצע לקבוע סייג לחופש האקדמי והמינהלי שנקבע בתקנה 1 לפיו כלל המכללות יבטיחו כי תכניות הלימודים הנלמדות בהן, יתאימו לדרישות הרישוי של עובדי הוראה ולצרכי מערכת החינוך, בהתאם להוראות חוק חינוך ממלכתי, ולתקנות בתי מדרש. בהתאם לתיקון בתקנות בתי מדרש, שר החינוך או מי שהסמיכו לכך, יאשר למועצה להשכלה גבוהה כי תכניות הלימודים הללו, מתאימות כאמור.
לתקנה 3
מוצע לקבוע סייג נוסף לחופש האקדמי והמינהלי שנקבע בתקנה 1, לפיו לשם שמירה על אורח חיים דתי, לרבות נוהג והווי דתי בין כתלי המכללה, במכללות המכשירות עובדי הוראה למוסדות החינוך הממלכתי דתי, תישמר סמכות מועצת החינוך הממלכתי דתי, לפסול מטעמים דתיים בלבד, מינויו או המשכת שירותו של נשיא או מרצה או מורה במכללה כזו. כמו כן על שר החינוך יהיה להיוועץ במועצה לחינוך ממלכתי דתי, בטרם ישתמש בסמכותו לאשר כי תכנית הלימודים במכללה כזו, מתאימה כאמור לעיל, והכל בהתאם לתקנות בתי מדרש.