- תזכיר חוק לתיקון פקודת הראיות (הודאת נאשם) (תיקון מס'

הצעת חוק מסי:803-10-2015-000035 סימוכין: 803-99-2015-042288

הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות (הודאת נאשם) (תיקון מס׳...), התשע"ה-2015

הצעת החוק היא פרי המלצותיה של הוועדה המייעצת לשר המשפטים לענין סדר דין פלילי וראיות בראשות שופטת בית המשפט העליון בדימוס, השופטת עדנה ארבל, ועדה אשר מונתה בידי שר המשפטים (להלן: הוועדה). הוועדה עסקה כשלוש שנים בנושא של הודאת חוץ של נאשם. המלצותיה ניתנו בחודש מאי 2015.

הרשעת אדם ללא עוול בכפו, ובוודאי כזו הגוררת עמה עונש כבד, היא מן העוולות הנוראיות ביותר שעשויה מדינה לעולל לאזרחיה. על כן, כמאמר הרמב"ם, "יותר טוב ויותר רצוי לפטור אלף חוטאים, מלהרוג נקי אחד ביום מן הימים". תכלית ההליך הפלילי, וכפועל יוצא - תכליתם של סדרי הדין וכללי הראיות, היא לזכות את החפים מפשע ולהרשיע את האשמים. הודאת חוץ של נאשם היא ראיה מרכזית במשפטים פליליים. נוכח מרכזיותה של ההודאה וחשיבותה להליך הפלילי, ומנגד, נוכח החשש מפני הרשעת חפים מפשע על סמך הודאה, קשה להפריז בחשיבותה של הוראת החוק המסדירה את קבלתן של הודאות במשפט פלילי.

הסוגיה של תיקון סעיף 12 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות) נדונה במהלך השנים בוועדות שונות ובהן צוות בראשותו של השופט לנדוי אשר הציע בשנת 1985 סעיף המסדיר את נושא הודאת החוץ במסגרת הצעת חוק ראיות חדש, והוועדה לענין הרשעה על סמך הודאה בלבד ולענין העילות למשפט חוזר, בראשה עמד השופט גולדברג, אשר הגישה את המלצותיה בשנת 1994 (להלן: ועדת השופט גולדברג). במשך השנים גובשו מספר הצעות חוק בנושא, אולם הן לא הבשילו לכלל חקיקה. יחד עם זאת, הצורך בחקיקה בנושא עודנו קיים בין היתר בשל חששות מפני הרשעות שווא ומידע עדכני שנצבר בענין זה, מחויבויותיה של מדינת ישראל לפי האמנה הבינלאומית נגד עינויים ונגד יחס ועונשים אכזריים, בלתי אנושיים או משפילים Convention against Torture and other Cruel, Inhuman and) Degrading Treatment or Punishment), (להלן: האמנה נגד עינויים) והתפתחויות בחקיקה ובפסיקה.

הוועדה סברה כי אין מקום להמליץ על מהלך נרחב לתיקון סעיף 12 לפקודת הראיות, אלא שנכון יותר להתמקד במספר תיקונים חשובים עיקריים. הטעם לכך הוא, בין היתר, התפתחותה של פסיקה שהתבססה במשך שנים בתחום ואשר הניחה סביב סעיף 12 נדבכים של תפישות ופרשנויות, אותם ראוי לשמר. כך למשל, במסגרת הפסיקה שדנה בסעיף 12 קיבל הביטוי "חפשית ומרצון" המופיע בו ושהפך ברבות השנים שגור ומושרש, משמעות רחבה החורגת מפירושו הלשוני הצר ומהתפישה שהיתה שלטת בפסיקה שעניינה פסילת הודאות שנגבו באמצעי חקירה שעיקרם כפיה ואלימות, ומאוחר יותר גם שימוש באמצעי תחבולה. עם השנים הוסט הדגש גם לטענות בדבר הפעלת לחצים נפשיים פסיכולוגיים בלתי הוגנים, וחלה התפתחות חשיבתית בנוגע לטעמים המונחים בבסיס כלל הפסילה במובן זה שלצד התכלית של הבטחת אמינותן של הודאות התגבשה תכלית נוספת של הגנה על זכויות נאשמים בחקירה ועל טוהר ההליך הפלילי, והובעה דעה כי תכלית כלל הפסילה היא גם לחנך את החוקרים ולהרתיע את גורמי החקירה מפני שימוש באמצעי חקירה פסולים. פירוט על כך ראו בע"פ 5121/98 רפאל יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי פ"ד סא(1) 461 (להלן: פרשת יששכרוב), בפסקה 24. הוועדה סברה כי ראוי לשמר משמעויות רחבות ותפישות אלה שניתנו לביטוי "חפשית ומרצון", זאת חרף הביקורות שהושמעו נגדו במשך השנים.

תכלית התיקון המוצע היא קביעה עקרונית-הצהרתית כי הודאה שנגבתה בעינויים, כמפורט בסעיף, אינה קבילה, זאת בהתאם למחויבות ישראל לפי האמנה נגד עינויים; עיגון בחוק של הוראה בענין התוספת הראייתית להודאה, תוך שימת "זרקור" על מצבים מסוימים בהם ככלל תידרש תוספת ראייתית כבדת משקל, המסבכת את הנאשם בביצוע עבירה; ועיגון "הלכת יששכרוב" בכל הנוגע להודאות. בחקיקה המוצעת ניתן משקל רב לפסיקה העשירה בנושא סעיף 12 לפקודת הראיות והיא נועדה בין השאר לעגן פסיקה זו בחוק.

ג. עיקרי החוק המוצע עיקר 1 - תיקון סעיף 12 סעיף הפוסל הודאה שנגבתה בעינויים

האמנה הבינלאומית נגד עינויים אושררה על ידי מדינת ישראל ונכנסה לתוקף בשנת 1991. במסגרת האמנה הכוללת הגדרה רחבה של עינויים, מתחייבות המדינות החברות לנקוט בכל האמצעים הנאותים על מנת לחדול ולמנוע מעשי עינויים בשטחן. האמנה מטילה חובות שונות על המדינות החברות בה. בכל הנוגע להודאת נחקר סעיף 15 לאמנה נגד עינויים קובע כי: "מדינה חברה תבטיח כי הצהרה אשר הוכח כי נעשתה בלחץ עינויים לא תועלה כראיה בהליכים כלשהם, בלתי אם נגד אדם המואשם בגרימת עינוים, בחזקת ראיה כי ההצהרה נעשתה".

"עינויים" מוגדרים בסעיף 1 לאמנה נגד עינויים כך: "מעשה אשר באמצעותו נגרם במכוון לאדם כאב או סבל חמור, בין אם פיזי, בין אם מנטלי, במטרה להוציא ממנו או מאדם שלישי מידע או הודאה, להענישו על מעשה שביצעו, או נחשד בביצועו, הוא או אדם שלישי, או להפחיד או לאנוס אותו או אדם שלישי; או מכל סיבה ששורשיה בהפליה מכל סוג שהוא, מקום שכאב או סבל כאמור נגרמים בידי או באישור או בהסכמה בשתיקה של עובד ציבור או אדם אחר הממלא תפקיד רשמי או בשידולו". ברוח הגדרה זו מוצע להגדיר עינויים בסעיף כ"מעשה אשר באמצעותו נגרם במכוון כאב חמור או סבל חמור, פיסי או נפשי".

בדו"ח ועדת השופט גולדברג הודגש כי התחייבויותיה של ישראל על פי האמנה נגד עינויים הן אחד הטעמים לצורך בתיקון סעיף 12 לפקודת הראיות, וכי על תיקון כאמור להלום את האמנה נגד עינויים.

מעבר להתחייבויות ישראל על פי האמנה נגד עינויים, קיימת חשיבות רבה בקביעה עקרונית וברורה בחוק שהודאה שנגבתה בעינויים - דינה פסלות. יש בכך אמירה הצהרתית ערכית ראויה של המחוקק שאין להכיר בעינויים במסגרת חקירה, וכי פירותיה של חקירה כזו לא יבואו בשערי בית המשפט. על כן, מוצע לקבוע בסעיף 12 לפקודת הראיות, בהתאם למחויבות ישראל לפי האמנה, הוראה לפיה "הודאה לא תהיה קבילה אם ניתנה בעקבות/לאחר שנקט איש מרות או מי מטעמו כלפי נותנה אמצעי חקירה הכוללים עינויים".

בין חברי הוועדה לא הושגה הסכמה בשאלה האם יש לנקוט במונח "בעקבות" או במונח "לאחר" לתיאור היחס בין אמצעי החקירה הכוללים עינויים לבין מתן ההודאה. היו שתמכו במונח "לאחר", המסתפק בכך שההודאה מאוחרת בזמן לעינויים ומצביע בכך על זיקה מסוימת בין העינויים להודאה, זאת בין היתר בשל הקושי של הנאשם להוכיח קשר סיבתי בין העינויים להודאה. עוד טענו התומכים בחלופה זו כי יש בכך מסר הצהרתי הפוסל מכל וכל שימוש בעינויים ומייתר את הצורך לבחון האם ההודאה הושגה עקב העינויים. עצם השימוש בעינויים פוסל את ההודאה שבאה אחריו. מנגד, היו שסברו שיש לנקוט במונח "בעקבות", המשקף גם סיבתיות מסוימת בין העינויים להודאה, שכן ללא קשר סיבתי כאמור ייתכנו מקרים בהם לא יהיה מנוס מפסילת הודאת אמת שנמסרה באופן עצמאי, במנותק וללא כל קשר לאמצעי חקירה שכלל עינויים שננקט לפני כן כלפי הנאשם. שתי החלופות מופיעות בנוסח המוצע.

התוספת הראייתית להודאה

הדרישה לתוספת ראייתית של "דבר מה נוסף" כתנאי להרשעה על סמך הודאה היא יציר הפסיקה. לצורך קביעת משקלה של ההודאה נקבעו בפסיקה שני מבחנים, אשר אינם מופיעים בלשון סעיף 12 לפקודת הראיות: המבחן הפנימי, לפיו נבדקים סימני האמת העולים מתוך ההודאה (ההיגיון או חוסר ההיגיון שבה, הסדר או הבלבול של הפרטים וכן הלאה); והמבחן החיצוני, לפיו נבחנים סימני אמת החיצוניים להודאה המשליכים על אמיתותה, הם ה"דבר מה נוסף" התומך בהודאה. הדרישה לתוספת ראייתית מהווה ביטוי לתפיסה החשדנית כלפי ההודאה. על מנת לתת להודאה משקל ולהרשיע על פיה, אין להסתפק בהודאה עצמה, אלא יש לחפש אחר תוספת ראייתית לה.

מוצע כי ברירת המחדל לתוספת ראייתית תהיה ראיה "מאמתת", ואולם תידרש ראיה "מסבכת" במקרים המנויים בסעיף וכן בכל מקרה אחר בו יסבור בית המשפט כי הדבר נחוץ להסרת ספק בדבר אמיתות ההודאה. יודגש, כי הוויתור על המונח "דבר מה נוסף" ועל המונחים האחרים השגורים בפסיקה כגון "דבר לחיזוק" וראית "סיוע", והשימוש במונחים "ראיה מאמתת" ו"ראיה מסבכת", לא נועד להביא לשינוי במהותן של הדרישות שנקבעו בפסיקה. מוצע לעשות שימוש במונחים "ראיה מאמתת" ו"ראיה מסייעת", אשר אף בהם נעשה שימוש בפסיקה, בהיותם מדויקים ובהירים יותר.

לענין הדרישה המוצעת לראיה מסבכת במקרים מסוימים יצוין, כי מהידע המחקרי ומהניסיון שהצטבר בתחום עולה כי אוכלוסיות מסוימות פגיעות באופן מיוחד בחקירה, וכי הסיכון להודאות שווא ביחס אליהן גבוה באופן יחסי. כך, מספר משתנים זוהו תיאורטית או אמפירית כרלוונטיים למסירת

הודאות שווא, בין היתר משתנים כמו גיל צעיר, אינטליגנציה נמוכה, מוגבלות שכלית והפרעות נפשיות^{^[1]}. למשל, ביחס לקטינים נמצא כי שיעור בני הנוער בתיקים בהם הוכח כי נמסרה הודאת שווא הוא גבוה באופן ניכר. במחקרים הוכח כי בני נוער הם בעלי סיכון גבוה יותר למסירת הודאות שווא משום שהם מגלים "כושר שיפוט לא בשל" בקבלת החלטות, דפוס התנהגות המאופיין באימפולסיביות, התמקדות בסיפוקים מידיים ויכולת פחותה להעריך סיכונים עתידיים. למתבגרים בעלי ראייה קצרת טווח מסירת הודאת שווא עלולה לשמש כאמצעי מפלט כדי להימלט מסיטואציה מלחיצה. יתר על כן, בני נוער רבים המוכרים למערכת המשפט אובחנו כבעלי הפרעות פסיכולוגיות שונות, כך שלמעשה הם נמצאים בסיכון

כפול למסירת הודאת שווא בחקירה.^{^[2]}

כאמור, מוצע שברירת המחדל תהיה ראיה "מאמתת", אולם כאשר הנאשם משתייך לאחת מהאוכלוסיות של חולי נפש, בעלי פיגור שכלי וקטינים, כמפורט בנוסח, וכן כאשר ננקטו כלפי הנאשם אמצעי לחץ פסולים שאינם עולים כדי עינויים או כאשר תיעוד ההודאה היה לקוי במידה המשפיעה על יכולת בית המשפט להתרשם מהודאת הנאשם ולהעריכה, תידרש תוספת ראייתית מחמירה יותר, המסבכת את הנאשם בביצוע העבירה. אולם, לבית המשפט יהיה שיקול דעת להסתפק בכל זאת בראיה מאמתת בשל נסיבות גביית ההודאה או תוכנה, לדוגמא - הודאה בעלת משקל פנימי רב של קטין על סף הבגירות.

בשני עניינים מוצגים שני נוסחים חלופיים: האם יש לכתוב בנוסח שהראיה המאמתת תהיה "חיצונית" או שתהיה "חיצונית להודאה"; ומתי בית המשפט יסתפק בראיה מאמתת במקום בראיה מסבכת במקרים בהם ככלל נדרשת ראיה מסבכת - האם יהיה זה "מטעמים מיוחדים שיירשמו", או "אם מצא בית המשפט שאין בגורם מהגורמים המנויים בסעיף כדי להשפיע על אמיתות ההודאה"? כיוון שחברי הוועדה לא הגיעו להסכמה בעניינים אלה, הוחלט לתת ביטוי בנוסח לשתי החלופות בכל אחת משתי הסוגיות, בהיותן חלופות המשקפות עמדות מרכזיות בוועדה.

עיקר 2 - הוספת סעיף 12א - פסילת הודאה מחמת פגיעה בהוגנות ההליך

בפרשת יששכרוב נקבעה עילת הפסילה הפסיקתית שנועדה למנוע פגיעה בזכות להליך הוגן. בפרשה זו נקבע כי לבית המשפט סמכות שבשיקול דעת לפסול ראיות מסוגים שונים ובכלל זה הודאות, אשר הושגו שלא כדין על-ידי גורמי אכיפת החוק. עילת הפסילה מתבססת על התפישה כי קבלתה במשפט של ראיה שהושגה שלא כדין עלולה להכתים את ההרשעה ולפגוע בלגיטימיות שלה, גם אם אין חשש לאמיתותה. קבלת הראיה עלולה להביא לכך שבית המשפט ייתפש כמי שמכשיר את הפגם ונותן ידו לאחר מעשה לאי החוקיות שבהתנהגות החוקרים, והיא עלולה לפגוע בטוהר ההליך השיפוטי, באמון הציבור בו ובהגנה על כבוד הנאשם וחירותו. כמו כן, עולה חשש כי השתתת הרשעה על ראיה מסוג זה עלולה ליצור תמריץ לפעולות חקירה עתידיות בלתי כשרות.

מוצע לעגן במסגרת סעיף 12 לפקודת הראיות, ביחס להודאות, את עילת הפסילה של פגיעה בזכות להליך הוגן אשר נפסקה בפרשת יששכרוב, זאת על מנת שסעיף 12 לאחר תיקונו יהווה הסדר חוקי כולל לענין קבילות הודאת חוץ של נאשם. יתר על כן, ראוי לתת ביטוי בספר החוקים להלכה משמעותית כל כך. האפשרות לעגן בפקודת הראיות הוראה אשר תסדיר את עילת הפסילה הפסיקתית ביחס לכל סוגי הראיות ולא רק ביחס להודאות נשקלה בוועדה ונחלקו בענין זה הדעות. לבסוף הוחלט שלא להמליץ על

עיגון כאמור בשלב זה בין היתר כיוון שעיקר התמקדותה של הוועדה היה בהודאות וכיוון שהסדרה כאמור מעלה שאלות המצריכות בחינה רחבה ומורכבת, אשר טרם נערכה. יתר על כן, עלה ספק אם בשלה העת לעיגון כאמור על רקע הפסיקה המועטה והניסיון שאינו רב יחסית בנוגע לפסילת ראיות שאינן הודאות. יודגש כי אין בעיגון הלכת יששכרוב לגבי הודאות משום הסדר שלילי ביחס לראיות אחרות.

עוד שקלו חברי הוועדה את האפשרות לעגן בחוק הוראה המבנה את שיקול הדעת של בית המשפט בהחליטו האם לפסול ראיה שהושגה שלא כדין, במסגרתה יפורטו השיקולים השונים שעל בית המשפט לבחון כגון חומרת אי החוקיות בהשגת ההודאה, תום ליבו של החוקר, האם להודאה קיום עצמאי ונפרד מההפרה ועוד, בדומה למודל הקיים בחקיקה האוסטרלית^{^[3]}. אולם, לבסוף, הן בשל הקושי של חברי הוועדה להגיע להסכמה על רשימת השיקולים שיש לקבוע בחוק והן מטעמים מהותיים של העדפת חקיקה "פתוחה", הוחלט לתמוך בעיגון של עילת הפסילה ושל שיקול הדעת של בית המשפט באופן כללי ורחב, ולהשאיר את פיתוח השיקולים הקונקרטיים השונים לפסיקה המתפתחת בנושא ועל פי המקרים שיובאו בפני בית המשפט.

הסעיף המוצע מסמיך את בית המשפט לפסול הודאה אם שוכנע שהיא הושגה שלא כדין וכי קבלתה במשפט תפגע באופן מהותי בזכותו של הנאשם להליך הוגן, וזאת בשים לב לאינטרס הציבורי בקבלת ההודאה. סעיף זה מבטא איזון אשר בא לידי ביטוי בפרשת יששכרוב ובפסיקה שבאה בעקבותיה, בין הצורך בהגנה על זכותו של הנאשם להליך הוגן, המגלם בחובו בין היתר ערכים ושיקולים של עשיית צדק, הגנה על כבוד הנאשם, טוהר ההליך הפלילי, הרתעה מפני פעולות חקירה פסולות בעתיד ומניעת פגיעה באמון הציבור במערכת השיפוטית, ובין האינטרס הציבורי בקבלת ההודאה, בגדרו נכללים בין היתר ערכים ושיקולים של גילוי האמת, מניעת עבריינות, הגנה על שלום הציבור והגנה על זכויות נפגעי העבירה. יודגש כי החלוקה האמורה אינה דיכוטומית וכי בגדר האינטרס הציבורי באים גם שיקולים הנוגעים לזכותו של הנאשם להליך הוגן. היו בוועדה שסברו שיש לפרט שיקולים אלה או מקצתם בחוק, אולם לבסוף הוסכם שאין מקום לכך.

ד. השפעת החוק המוצע על תקציב המדינה, על תקנים במשרדי ממשלה ועל ההיבט המינהלי

אין

ה. השפעת החוק המוצע על החוק הקיים

יתוקן סעיף 12 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 להלן: פקודת הראיות) ויתווסף סעיף 12א לפקודת הראיות.

^{^[1]} J.R. Klaver, Z. Lee and V. Gordon Rose, Effects of Personality, Interrogaton Techniques and Plausibility in an Experimental False Confession Paradigm, Legal and Criminological Psychology (2008) 13, pp.71-88.

^{^[2]} Saul M. Kassin, False Confessions - Causes, Consequences, and Implications for Reform, Current Directions in

Psychological Sciense, (2008) 17(4), pp.249-253.