הצעת תקנות מטעם משרד הבריאות:

תקנות זכויות החולה (תשלום מרבי למסירת העתק רשומה רפואית ועיון בה), התשע"ד-2014

 

בתוקף סמכותי לפי סעיף 32(3) לחוק זכויות החולה, התשנ"ו - 1996 (להלן - החוק), ובאישור ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת, אני מתקינה תקנות אלה:

 

דברי הסבר

כללי    חוק זכויות החולה התשנ"ו-1996 קובע בסעיף 32(3) כי שר הבריאות, באישור ועדת עבודה רווחה ובריאות של הכנסת, רשאי לקבוע  "תשלום מרבי תמורת מסירת העתק של רשומה רפואית לסוגיה או חלקים ממנה, או עיון בה או בחלקים ממנה;"

בתקנות אלה מוצע לקבוע את התשלום המרבי תמורת מסירת העתק של רשומה רפואית לסוגיה, חלקים ממנה או עיון בה.

היום, מערכת הרפואה הממשלתית והציבורית כפופה למחירון משרד הבריאות לשירותים אמבולטוריים ולשירותי אשפוז, הקובע מחיר מרבי למערכת הבריאות הציבורית. עם זאת, בחלוף השנים עלה הצורך בעדכון המחירים, וכן בהחלת סטנדרט אחיד על כלל מערכת הבריאות בישראל, לרבות מוסדות רפואיים שאינם ממשלתיים או ציבוריים.

 

תקנה 1     קיימים מספר סוגים של אמצעים לשמירה של מידע רפואי, המשמשים למטרות שונות, ואשר עלות איתורם ויצירת העתקה שלהם - שונה. בתקנות מוצע לחלק את הרשומות הרפואיות לשני סוגים מבחינת אופן האיתור וההפקה של המידע - 

"רשומה לא ממוחשבת"- מידע רפואי אודות אדם כהגדרתו בחוק זכויות החולה, למעט מידע שנשמר בצורה ממוחשבת. הכוונה היא למידע ששמור בדרך כלל בדפי נייר בתיק שנמצא בארכיון, ושהליך איתורו מורכב יותר מאשר חומר השמור בצורה ממוחשבת. לצורך העתקת המידע ממנו נדרש צילום ידני של הדפים, או סריקה של החומר למחשב.

"רשומה ממוחשבת"- מידע רפואי אודות אדם השמור מלכתחילה או עקב תהליך שבוצע ממילא במוסד רפואי, כקובץ מחשב (תוכנה תיק רפואי או קובץ סרוק וכדומה), וכן בדיקות דימות, השמורות על אמצעי אלקטרוני וניתנות להפקה כקובץ מחשב או בתדפיס ללא צורך בסריקת החומר למחשב. אופן איתור רשומה השמורה במחשב והפקת העתק ממנה הוא פשוט יותר מרשומה לא ממוחשבת.

 

תקנה 2                        מוצע לקבוע מהי יחידת רשומה רפואית אחת בגינה ניתן לגבות את המחיר המרבי הנקוב בתוספת.  מוסדות רפואיים מפצלים לעיתים תיקים משיקולים שונים אך אין הצדקה להטיל את עלויות פיצול המידע על המטופל. לפיכך מוצעות שלוש קטגוריות המגדירות מהי יחידת רשומה רפואית: הראשונה, כלל המידע הרפואי אודות אדם במוסד רפואי אחד (כגון בית חולים או מרפאה פרטית). השנייה, רשומה לא ממוחשבת המצויה במחוז אחד של קופת חולים, כלומר בקשה לקבלת מידע רפואי מקופת החולים תוכל להיעשות בכל סניף באותו מחוז והתשלום המרבי יתייחס לכלל החומר הנמצא בסניפים השונים במחוז. השלישית, רשומה ממוחשבת בקופת חולים אחת - תהיה כלל החומר הממוחשב המצוי בקופת החולים אודות אותו אדם. יחד עם זאת, ביחס לקופת חולים שיש בבעלותה בית חולים – כלל החומר המצוי בקופה אינו כולל את הרשומה המצויה בבית החולים.

כיוון שסוגי מידע שונים נשמרים ומאוחזרים בצורות שונות כאמור, מוצע בתקנת משנה (ב) להגדיר "רשומה לא ממוחשבת" ו "רשומה ממוחשבת" כיחידות רשומה נפרדות כך שניתן יהיה לגבות עבור כל אחת מהן מחיר שלא יעלה על המחיר המרבי לאותו סוג של רשומה.

 

תקנה 3                        התשלום המרבי בגין העתקת הרשומה או חלק ממנה לא יעלה על המחיר הנקוב בתוספת (מוסד רפואי רשאי כמובן לגבות תעריף נמוך יותר מהתשלום המירבי, ורשאי לקבוע הנחות ופטורים לאוכלוסיות שונות). המחירים הנקובים בתוספת תומחרו מחדש בבדיקה שבוצעה באגף לתכנון תקצוב ותמחור במשרד הבריאות, והם תעריפי סבירים המשקפים ממוצע עלויות הלוקח בחשבון איתור מידע מתיקים בהיקפים שונים, ממקורות שונים, ובמורכבות שונה לפי תמהיל שנבדק מול מוסדות רפואיים.

 

בתקנת משנה (ב) מוצע כי התשלום עבור עיון ברשומה ללא הפקתו, יעמוד על מחצית המחיר שנקבע במוסד הרפואי, זאת כיוון שעלויות איתור המידע זהות גם אם נדרש עיון בלבד. כמו כן, באם לאחר העיון תתבקש העתקה, ייגבה מחיר רק עבור ההעתקה ולא עבור העיון.

 

בתקנת משנה (ג) מוסדר מצב בו התבקש מידע שאינו מצוי ואינו אמור להיות מצוי במוסד הרפואי, שאז על מי שביקש לאתרו לשלם סכום המשקף את עלויות איתור המידע. מטרת גביה זו לשאת בעלויות שבוצעו לשם איתור החומר, ולצמצם פניות סרק לבקשת מידע ממוסדות שהאדם לא טופל בהם כלל..

 

תקנת משנה (ד) קובעת כי אם המטופל מבקש להעתיק מידע רפואי אודותיו תוך כדי הטיפול בו, במצב בו המידע ממילא נמצא בידי הצוות הרפואי ואין צורך לבצע פעולות על מנת לאתרו, המחיר המרבי שניתן יהיה לגבות ממנו יעמוד על רבע מהמחיר המרבי שנקבע בתקנות.

 

תקנת משנה (ה) מסדירה את התשלום במצב שבו מידע אמור היה להישמר במוסד הרפואי, אך מסיבה כל שהיא הוא אינו מאותר. במצב זה, אף שהושקעו פעולות לאיתור - לא ייגבה כל תשלום מהמבקש וכל סכום שנגבה ממנו - יוחזר לו.

 

תקנה 4            מוצע לקבוע כי לא ניתן יהיה לגבות תשלום עבור עיון ברשומה הרפואית תוך כדי הטיפול ביחס לאותו הטיפול.

סעיף משנה (ב) מפרט את סוגי המסמכים הרפואיים שאדם זכאי לקבל בכל מקרה ללא כל תשלום בגמר הטיפול בו.  מובהר כי אין המדובר ברשימה סגורה, וככל שעומדת למטופל זכות ממקור חוקי נוסף, הוא זכאי לקבל את המידע ללא תשלום.

 

תקנה 5                       על מנהל מוסד רפואי לקבוע את המחיר לתשלום עבור העתק רשומה רפואית במוסד, ובלבד שלא יעלה על המחיר המרבי שנקבע בתוספת. כמו כן, קובעת התקנה כי לא ייקבע מחיר שונה עבור נציג או שלוח, כגון עורך דין, מהמחיר שהיה נגבה מהמטופל עצמו, וזאת בשים לב לכך שהוצאות אלה יוצאות בסופו של דבר מכיסו של המטופל.

 

התוספת           מבירור שנערך עם מספר מוסדות רפואיים עולה כי קיימת שונות גבוהה בבקשות לקבלת העתק רשומה רפואית ברמת המורכבות, היקף המידע המבוקש, זמן העבודה הנדרש, מיקום התיקים וכדומה. על כן, הוחלט על מחיר שיפצה על עלויות איתור והפקת המידע לפי הערכה של מקרה ממוצע במוסד רפואי המנהל את הארכיון ברמה סבירה.

 

מסלול הפקת המידע ושמירתו בבתי חולים מתחיל במחלקות השונות בבית החולים. עד לפני מספר שנים, כמעט כל המידע הרפואי היה נשמר כעותק קשיח- אם בהדפסה על דפים, ואם בהפקה של צילומים שונים. כיום, לרוב בדיקות הדימות וסיכומי הרופא נשמרים בצורה ממוחשבת, ומעבר לכך שאר המידע נשמר בעותק קשיח בתיק הרפואי של המטופל. לאחר הפקת המידע במחלקות, המידע מרוכז בארכיון בית החולים. בבתי חולים ממשלתיים, לאחר תקופה של כשנתיים^[1] בית החולים בדרך כלל יאחסן את המידע הרפואי בארכיונים חיצוניים כאשר מחירים וכללי ההתחשבנות נקבעים בהתאם למכרז של החשב הכללי^[2]. קיימת אפשרות לרכז את המידע בצורה ממוחשבת אך ורק לאחר תהליך מורכב הדורש את אישור ארכיון המדינה^[3]. בפועל הרוב המוחלט של בתי החולים לא עברו לשיטת שימור מידע דיגיטלי. בתקנות אלו נלקח בחשבון כי על המוסדות הרפואיים להתקדם לקראת מחשוב המידע הנשמר בהם.