תזכיר חוק לתיקון פקודת בתי הסוהר (תיקון) (דיון בעניין הנוגע למעצר) התשע"ג- 2013
א. שם החוק המוצע
פקודת בתי הסוהר(תיקון)(דיון בעניין הנוגע למעצר), התשע"ג - 2013
ב. מטרת החוק המוצע והצורך בו
מטרת הצעת החוק הינה להבהיר מהו המנגנון המתאים להסדרת יציאתו של עצור ממקום המשמורת למטרות שונות במהלך תקופת מעצרו, ומהי המסגרת המשפטית המתאימה לקיום הליך משפטי בנושאים אלה. יובהר כבר בראשית הדברים כי הכוונה, כמובן, לעצור לאחר שהוגש נגדו כתב אישום, להבדיל מעצור לצרכי חקירה- שאינו יוצא כלל את מקום המעצר עד לתום חקירתו, אלא לצורך ההליכים הקשורים במעצר עצמו.
בהצעת החוק מוצעים שני הסדרים משלימים: ראשית, מוצע להבהיר כי דיונים בבקשות שעניינן שינויים עקרוניים בהחלטת המעצר גופה – אין מקומם בפני בית משפט מחוזי הדן בעתירות אסירים, שכן עתירות אלה מהותן היא בתקיפה של החלטת הגורם המינהלי, ואילו החלטת המעצר, על כל משמעויותיה, היא החלטה שיפוטית, אשר הדרך לתקוף אותה היא בפני בית המשפט שדן במעצרו של המבקש, לפי חוק המעצרים, בהתאם להוראות סעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996. שנית, מוצע להבהיר כי במהלך תקופת המעצר, וכל עוד החלטת בית המשפט בעניין מעצרו של החשוד עומדת בעינה – הרי שכל יציאה ממקום המשמורת תהיה רק בהתאם להוראות הקבועות בפקודות נציבות בתי הסוהר לעניין יציאה באבטחה, ולא במסגרת בקשה ל"חופשה מיוחדת" לפי סעיף 36 לפקודת בתי הסוהר.
בסעיף 1 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב – 1971 (להלן – פקודת בתי הסוהר), מוגדר "אסיר" כמי ש"נתון כדין במשמורת בית סוהר". בהתאם להגדרה זו, גם עצורים המוחזקים במתקני הכליאה של שב"ס, בין שהם עצורים לצרכי חקירה ובין שהם עצורים עד תום ההליכים, הם בגדר "אסיר" לעניין הוראות הפקודה. חשיבותה של הגדרה זו התחדדה בשנים האחרונות, לאחר שהושלמה העברתם של כלל העצורים למשמורת שב"ס, לאחר שבעבר הוחזקו במתקני משטרת ישראל.
על פי פקודות נציבות בתי הסוהר, במקרים מיוחדים אשר פורטו בפקודות, ניתן להוציא אסיר או עצור מבית הסוהר, בליווי סוהר, כאשר מתעורר צורך בכך. כך, למשל, ניתן לאשר, בנסיבות מיוחדות, יציאה של אסיר לאירוע משפחתי של בן משפחה מדרגה ראשונה, או להבדיל – לצרכי השתתפות בלוויה או אבלות, הכל בהתאם לתנאים שנקבעו לכך בפקודה, ובכפוף לשיקול דעתם של הגורמים המוסמכים. יציאה זו מבית הסוהר היא יציאה מאובטחת, במהלכה נתון האסיר במשמורת חוקית. הסדרים אלה חלים על אסירים שפוטים ועל עצורים כאחת. על החלטת גורמי שב"ס בעניין אישור יציאה באבטחה של אסיר, כמפורט לעיל, ניתן להגיש "עתירת אסיר" לבית משפט מחוזי, בהתאם להוראות סעיף 62א(א) לפקודת בתי הסוהר, ובית המשפט יבחן את סבירות החלטתו של הגורם המינהלי, בהתאם להוראות הפקודה, כמקובל. הצעת החוק אינה מבקשת לשנות הסדר זה.
בנפרד מהמנגנון המתואר לעיל, הרי שלגבי אסירים שפוטים, קיימות גם הוראות מפורטות בדבר אישור יציאה של אסיר לחופשה מיוחדת, וזאת מכוח סמכות השר לביטחון הפנים (שהואצלה לגורמי שב"ס) לפי סעיף 36 לפקודת בתי הסוהר. הוראות פקודת הנציבות בעניין מתוות את התבחינים והתנאים ליציאה לחופשה על פי מדדים שונים הנוגעים, בין היתר, לטיב העבירה בה הורשע האסיר, למשך תקופת מאסרו, להתנהגותו בבית הסוהר, מידת מסוכנותו, ועוד. חופשה של אסיר משמעותה מתן האפשרות לצאת ממקום המשמורת למשך פרק זמן קצוב, ללא ליווי או השגחה של גורמי שב"ס, ובכפוף לתנאים הנקבעים בהחלטת הגורם המאשר.
בהתאם להוראות הפקודה, לא ניתן לאשר יציאה של עצור לחופשה (להבדיל מיציאה מאובטחת, כאמור לעיל) – שהרי יציאה כזו סותרת מיניה וביה את עצם החלטת המעצר אשר ניתנה על ידי בית המשפט, לאחר שנמצא כי קיימת עילה למעצרו של העצור לפי סעיף 21(א) לחוק המעצרים, וכי אין בנמצא חלופת מעצר מתאימה, אם בשל מסוכנותו של העצור, או בשל חשש משיבוש הליכי המשפט, וכיוצא בזה. מטבע הדברים, הגורם המינהלי בשב"ס אינו מוסמך לאשר לעצור יציאה לחופשה, המנוגדת להחלטת בית המשפט בעניין מעצרו, ואף אין לו את הכלים הנדרשים כדי להכריע בבקשה מסוג זה.
גם בבש"פ 5874/02 אטיה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 865 (להלן- פרשת אטיה) קבע בית המשפט העליון כי חופשה מהמעצר אינה עולה בקנה אחד עם המעצר ועם תכליתו, וכי אין זה סביר שאדם יהיה משוחרר לחופשה אם נקבע על ידי בית המשפט שנשקפת ממנו מסוכנות המחייבת את מעצרו עד לתום ההליכים. יחד עם זאת, נקבע כי ייתכנו נסיבות יוצאות דופן או אירועים יוצאי דופן אשר התקיימותם מצדיקה מתן חופשה לעצור.
במשך השנים השתררה אי-בהירות לגבי הפרוצדורה המתאימה לבירור בקשות של עצורים ליציאה מבית הסוהר. בעוד שברי כי בקשה שעניינה יציאה בליווי סוהר (קרי: יציאה מאובטחת), היא החלטה מינהלית – אשר ניתן להגיש בקשר אליה עתירת אסיר, הרי שמצב הדברים אינו כזה לגבי בקשה של עצור ליציאה ממקום המעצר לכל מטרה שהיא, ללא ליווי. כאמור – מאחר שבקשה של עצור לצאת ל"חופשה" אינה יכולה להיענות על ידי הגורם המינהלי, ממילא אין כל טעם בבירורה במסגרת עתירת אסיר על החלטת הגורם המינהלי, שכן ערוץ זה הוא למעשה "מבוי סתום", כפי שהוגדר על ידי כב' השופטת נאור בהחלטתה ברע"ב 3307/11, מ"י נ' קאיקוב, מיום 28/4/11. בפועל, עצורים פנו לבתי המשפט בנושא זה הן במסגרת עתירות אסיר, לפי סעיף 62א לפקודת בתי הסוהר, והן במסגרת בקשה לעיון חוזר בתנאי מעצרם, לפי סעיף 52 לחוק המעצרים. גם החלטות בתי המשפט בנושא זה לא היו אחידות באשר לאפשרות להיענות לבקשה, למסגרת המתאימה ליציאה המבוקשת, או לפרוצדורה הראויה לדיון בכך. מצב דברים זה גרם לחוסר בהירות ואף לחוסר שוויון בין העצורים, בכל הנוגע למהות הדיון שהתקיים ולחלופות שנבחנו על ידי בית המשפט בהקשר זה. בפסק דינה הנזכר של כב' השופטת נאור, ציינה כי "הנושא של ההליך הנכון לדיון באפשרות להוציא עצורים לחופשות ראוי להבהרה סטטוטורית".
בהתאם לכך, הצעת חוק זו מבקשת להסדיר את הנושא, ולקבוע שתי הוראות משלימות להבהרת הנושא בכללותו:
ראשית, מוצע לקבוע כי כל בקשה של עצור הנוגעת לעצם החלטת המעצר, לא תידון במסגרת עתירת אסיר. הליכים בעניין זה – ובכלל זה בקשה של עצור לשינוי תנאי המעצר - יתקיימו במסגרת הליכי עיון חוזר או ערר על החלטת המעצר גופה, בהתאם למהות הסעד המתבקש, שיש בו כדי לשנות את החלטת המעצר שניתנה על ידי בית המשפט. באופן זה יובטח כי השאלה המהותית בדבר משמעות מעצרו של החשוד והשלכותיו, וכן כל עניין אחר הנוגע למעצרו של אדם או לשחרור בערובה, ייבחנו על ידי אותה ערכאה שיפוטית אשר דנה במעצרו מלכתחילה, בהסתמכה על מכלול הראיות והעובדות שהוצגו בפניה, ואשר באפשרותה להכריע, בהתאם לכך, בשאלה מסוכנותו של העצור, קיומו של חשש מפני בריחה או שיבוש מהלי המשפט, וכיו"ב, ולשנות, אם מצאה שיש מקום לכך, את החלטתה הראשונית בנוגע למעצרו.
שנית, מוצע להבהיר בסעיף 9 לחוק המעצרים, כי כל יציאה של עצור ממקום המשמורת (בדומה ליציאה של אסיר), לפי בקשתו, תהיה בהתאם לפקודות הנציבות המסדירות יציאה באבטחה ממקום המשמורת, ולא במסגרת בקשת "חופשה מיוחדת" לפי סעיף 36 לפקודת בתי הסוהר. המקרה השכיח של בקשות אלה הוא לצורך השתתפות באירוע משפחתי (כגון ברית, חתונה או להבדיל – לוויה ואזכרה), ונושא זה אכן מוסדר באופן מפורט בפקודת הנציבות האמורה, לרבות פירוט סוג האירועים בהם ניתן לאפשר לאסיר/לעצור להשתתף, ובאילו תנאים. כל זאת – במטרה להבטיח כי יציאתו של העצור לא תביא לפגיעה במטרות המעצר, והכל בכפוף לשיקול דעת הגורם המוסמך בשב"ס ולהיתכנות הקצאת ליווי לאסיר למטרה זו. מטבע הדברים, כל החלטה של גורמי שב"ס לפי פקודות אלה, ניתנת לתקיפה, כאמור, באמצעות הגשת עתירת אסיר לפי סעיף 62א לפקודת בתי הסוהר.
ג. השפעת החוק המוצע על החוק הקיים
יתוקן סעיף 62א לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971, וכן יתוקן סעיף 9 לחוק המעצרים.
ד. השפעת החוק המוצע על תקציב המדינה, על תקנים במשרדי הממשלה ועל ההיבט המנהלי
אין
ה. להלן נוסח החוק המוצע
|
תיקון סעיף 62א לפקודת בתי הסוהר |
1. |
בפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש), התשל"ב - 1971[1] (להלן – הפקודה), בסעיף 62א (א), אחרי המלים "(להלן בסימן זה – עתירה)", יבוא "למעט בעניין החלטה בדבר מעצר או שחרור בערובה או ללא ערובה, בהתאם לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ"ו-1996[2]. |
|
תיקון סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) |
2. |
בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996, בסעיף 9, בסופו יבוא: |
|
|
|
"(ה) לא יצא עצור ממקום משמורת לפי בקשתו, לרבות לצורך השתתפות באירוע משפחתי מכל סוג שהוא, אלא מטעמים חריגים, ובהתאם להוראות שקבע נציב בתי הסוהר בפקודות נציבות בתי הסוהר כהגדרתן בסעיף 80א(ב) לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב – 1971, לעניין יציאה באבטחה, וסעיף 36 לפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש), התשל"ב – 1971 לא יחול לעניין זה.". |
שב 35 - 03212913