ד' דורנרריבלין , מ' נאור ,
תק-על 2003(3), 3153
המערער היה בעל שליטה בחברה ומנהלה במשך כעשור. הוא נטל, במרוצת השנים, הלוואות מהבנק למימון פעילותה ונדרש לערוב באופן אישי לחובותיה * בשנת 96 מכר המערער מניותיו אך ערבויותיו לחובות החברה לא הוסרו. ארבעה חודשים לאחר המכירה נקלעה החברה לקשיים ונכנסה להקפאת הליכים * המערער הגיש תביעת חוב לנאמן בה דרש להכיר בערבות שיידרש בעתיד לשלם לבנק כחוב של החברה כלפיו. הנאמן לא הכיר בחוב. ביהמ"ש המחוזי קיבל התביעה לעניין עצם קיומו של החוב, אולם קבע כי תשלום חובותיו של המערער כנושה ידחה עד לאחר שיפרעו כל חובות הנושים הרגילים האחרים. מכאן הערעור המתבסס על הטענה כי ע"פ פקודת החברות היה בימ"ש משולל כל סמכות ליצור הדחיית נשיה * נקבע: דעת הרוב: חוק החברות מכיר בס' 6 באפשרות לבצע הדחיית נשיה, אולם חוק זה אינו רלוונטי לאירועים כאן * פקודת החברות אינה כוללת סע' ספציפי שמאפשר הדחיית חוב של נושה שבעת ההדחייה אינו בעל מניות בחברה. גם סעיף 248 חל רק על הדחיית חובם של "משתתפים" * עם זאת,המקור לעיגון ההדחייה יכול שימצא בדוקטרינת הרמת המסך. הדחיית הנשיה בנסיבות כאן היא למעשה הרמת מסך חלקית כנגד מי ששימש כמנהל בחברה * שתי עילות מצדיקות במקרה כאן את הרמת המסך החלקית: 1) שליטתו של המערער בחברה עובר למכירתה. 2) המימון הדק שהתבטא בנטילת הלוואות רבות לצורך מימון פעילות החברה * הערבות למעשה לא נועדה אלא לאפשר מימון דק שכזה. משכך יש הצדקה להדחיית חוב הנובעת ממימוש הערבות * דעת המיעוט: אומנם מימון דק יכול שיהיה עילה להרמת מסך, אולם נראה כי עילה זו מכוונת בעיקר למצב בו המימון הדק נעשה באמצעות הלוואת בעלים. דוקטרינת ההדחייה באה, בעיקר, ליתן מענה במקרים בהם מומנה החברה באמצעות הלוואת בעלים ללא כל מקור מימון משמעותי נוסף. בענייננו, חובה של החברה למערער אינו נובע מהלוואת בעלים שהעניק לה אלא מערבות שנתן כלפי צד ג'. אין בעצם נתינתה של ערבותו מצד בעל מניות לחוב של החברה, כדי להצביע על כך שהחברה מומנה במימון דק * על כן, אין הצדקה בנסיבות כאן, להדחיית הנשיה שנעשתה כאן רק על סמך העובדה שחובה של החברה כלפי בעל המניות נובע מערבות אישית שנתן לטובתה. בנסיבות הענין היה צורך להוכיח אלמנטים נוספים, וזה לא נעשה *
