א' ברק , י' אנגלרד , מ' אילן
תק-על 1999(3), 2131
חייב נטל הלוואה מבנק דיסקונט ולהבטחת פירעונה עשה שטר חוב לפקודת הבנק * המערערים חתמו כערבים לשטר החוב * ההלוואה לא נפרעה במועד והבנק העניק ארכה לחייב * תשלומים שונים ששילם החייב לבנק יוחסו לזכות חשבון העו"ש שלו, שהיה ביתרת חובה, ולא לפירעון ההלוואה * הבנק הגיש את שטר החוב ללשכת ההוצל"פ. החייב עזב את הארץ והערבים נתבעו לפירעונו * לטענת הערבים, הבנק הפר את חובת תום הלב כלפיהם והתרשל בכך שלא הודיע להם על הארכה שנתן לחייב ומנע מהם לפעול בזמן לפירעון ההלוואה * בימ"ש השלום קיבל את הטענה בדבר התרשלות הבנק אך קבע שלערבים אשם תורם שכן היה עליהם להיות ערים להכנות שעשה החייב לקראת יציאתו לחו"ל * ביהמ"ש קבע שעל הערבים לשלם לבנק את סכום הקרן בצירוף ריבית פיגורים * ערעורם של הערבים לביהמ"ש המחוזי נדחה. מכאן הערעור לעליון * יש להכיר בכך שהדין מטיל על הבנק חובה להודיע לערבים על דבר מתן ארכה לחייב * מקורה של חובה זו בעקרון תום הלב, הקבוע בסעיף 39 לחוק החוזים, החל גם על זכות שטרית * מטרת ההודעה לאפשר לערבים להבטיח את האינטרסים שלהם. אילו ידעו הערבים בזמן על הארכה שניתנה לחייב יכלו לפנות אליו ולנסות להביא לידי כך שהתשלומים שהוא עשה ייוחסו לפירעון ההלוואה ולא לכיסוי הגירעון בחשבון העו"ש * יש לשחרר את הערבים מחבותם, כדי הנזק שאי מתן ההודעה גרם להם. משמעות הדבר, בנסיבות העניין, הינה שחרור מלא של הערבים מחבותם עפ"י השטר * כמו כן, אין לייחס לערבים אשם תורם * הערעור מתקבל *
