י. קדמי , ט. שטרסברג-כהן , ד. דורנר
תק-על 1998(2), 1972
חברת נחושתן, המערערת, התקשרה ע"י מנהליה בשנת 88' בהסכם אי תחרות עם חברת "כוח מעליות". כמו כן ניסתה בשנת 94' להתקשר בהסכם כזה עם חברת "גימא", אך הדבר לא יצא לפועל בעקבות התנגדותו של מנכ"ל המערערת * במהלך המו"מ עם חברת "גימא", הקליט מנהל חברת "גימא" את השיחות שעסקו בניסיון ליצור הסכם כובל * על סמך דברים אלו הורשעו החברה ומנהליה בשני כתבי אישום בגין הפרת סעיפים 4 ו47(א)(2) לחוק ההגבלים העסקיים האוסר יצירת הסכמים כובלים * סעיף 4 לחוק הקובע את הגדרת העבירה אינו דורש כי יהיה ישום בפועל של ההסכם הכובל על מנת שיהיה ניתן להרשיע על פיו. די כי חברה או אדם הם צד להסכם כזה בכדי לענות על דרישות הסעיף * העבירה בסעיף 4 הינה עבירת סטטוס מתמשכת ומכיוון שאין צורך במעשה יישום ההסכם אזי אין לומר שתקופת ההתישנות מתחילה את מרוצה מיום חתימת ההסכם * אומנם הצד הפורמלי להסכם הוא התאגיד ועל כך הוא נושא באחריות, אך אין זה פוטר את האורגן אשר פעל וגרם לתאגיד להתקשר בהסכם זה. אורגן של תאגיד אחראי למעשיו בפלילים גם כאשר הוא פועל "כאדם- תאגיד" * אחריותם של מנהל תאגיד ושל התאגיד עצמו היא אחריות ישירה של "עבריין עיקרי", העבירה נעברה ע"י שניהם במשותף * לפיכך בנסיבות העניין יש להטיל אחריות גם על האורגנים של המערערת אשר יצרו את ההסכם בפועל, על אף שאין הם צד להסכם הפסול
