א' ברקת' אור , א' מצא ,
תק-על 2003(4), 2132
דיון מאוחד בחמש בקשות לרשות ערעור שהעובדות ביסודן זהות. בכל המקרים דנו בתי המשפט לתעבורה בעניינם של נאשמים ללא התייצבותם ודחו את בקשותיהם לביטול פס"ד שניתן בהעדרם. בתי המשפט המחוזיים שדנו בהחלטות אלו, דחו את כולן. להלן ברשות רשות הערעור. הכלל הוא, שאין לנהל משפט פלילי בהעדרו של הנאשם, אלא במקרים חריגים הקבועים בחוק (ס' 126 לחסד"פ). אחד החריגים לכלל הנוכחות קבוע בס' 240 (א) לחסד"פ הדן בסדרי דין מיוחדים בעבירות כגון עבירות לפי פקודת התעבורה. הס' קובע, בין השאר, כי בעבירות כאלה, ביהמ"ש רשאי לדון נאשם שלא בפניו, במידה והלה הוזמן ולא התייצב ובלבד שביהמ"ש סבור שלא תהיה בשפיטתו משום עיוות דין או שיוטל על הנאשם עונש מאסר. סעיף 130(ח), הרלבנטי לענייננו, מסמיך את ביהמ"ש לבטל את הכרעת הדין וגזר הדין אם ראה סיבה מוצדקת לכך או כדי למנוע עיוות דין. השאלה העקרונית עליה משיב פס"ד היא האם יש לנאשם זכות להיות נוכח במשפטו, האם הקביעה בס' 240 לחסד"פ חלה גם על על דיון בבקשה לביטול פסק דין, ולפיכך אין בית המשפט מוסמך להכריע בבקשה שלא בנוכחות הצדדים. לשון אחרת, הטענה היא שאין בית המשפט רשאי להכריע בבקשה, מבלי שיקיים תחילה דיון במעמד בעלי הדין.
