כבוד השופט א' גרוניסכבוד השופט א' רובינשטיין , כבוד השופט ס' ג'ובראן ,
תק-על 2006(2), 8149
בשנת 2002 הגישו המשיבים, בעלי מניות במשיבה 3, תביעה בביהמ"ש המחוזי כנגד המשיבה 3, חברה נ.י.א. עבודות מתכת בע"מ (החברה). התביעה, סווגה כתביעה להסרת קיפוח המיעוט, ובגינה שולמה אגרה בהתאם לתקנה 3 לתקנות בית משפט (אגרות) תשמ"ח-1987, קרי, תביעה ששווייה אינו ניתן לביטוי בכסף, ולא שולמה אגרה המתאימה לבקשת סעד כספי. בעוד המבקשים רואים את התביעה כתביעה כספית במהותה, אשר סווגה על-ידי מגישיה כתביעה למתן צו עשה וסעדים להסרת קיפוח לפי סעיף 191 לחוק החברות תשנ"ט-1999, כדי להתחמק מתשלום אגרה, רואים אותה המשיבים כתואמת הלכות שיפוטיות המסווגות אותה כפי שעשו הם. הבקשה למחיקת התובענה על הסף נדחתה בגלגוליה השונים. לימים, תוקן כתב התביעה ושוב הועלתה הטענה כי כלולים בו סעדים כספיים בגינם מתחייב תשלום אגרה. רשם ביהמ"ש קיבל את הבקשה ובערעור על כך ביקש ביהמ"ש את עמדת המדינה אשר סברה כי הסעדים המבוקשים בכתב התביעה המתוקן הם כספיים ויש לשלם בגינם אגרה. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי ההבדל היחיד בין כתב התביעה המקורי למתוקן הוא בעתירה ל"תוספת מחיר" על שוויין המקורי של המניות כפי שיקבע בית המשפט, וזו עשויה להתפרש כסעד כספי, ולכן יש למחוק מרכיב זה מכתב התביעה. משהציגו בפניו המשיבים, כי מרכיב זה היה גם בכתב התביעה המקורי, הוחלט לקבל את הערעור ולבטל החלטת הרשם לחיוב המערערים בתוספת אגרה על אשר שולם. מכאן הבקשה הנוכחית לרשות ערעור * נקבע: כבר נאמר לא אחת, כי בעלי הדין הנכונים בענייני אגרה הם התובע והמדינה, דבר שהוא בחינת פשיטא, שהרי המדינה היא הגובה את האגרה, ואם נגבתה בחסר, תחסר קופתה. אך הגיוני ומובן הוא, כי במקרי ספק, ולא כל שכן, בכאלה המעוררים מאבק משפטי ממושך כבענייננו, יש מקום להזמנתה של המדינה, בעלת הדין בתחום האגרות. כזאת לא נעשה בגלגול הראשון של התיק דנא, ומשנעשה בשלב הערעור בגלגול השני, לא ניתן בפסק הדין ביטוי לכך שביהמ"ש שלערעור שקל את עמדת המדינה. די בכך להביא לקבלת הערעור. ואולם, משהגענו עד הלום יש להידרש לעניין האגרה עצמו. השאלה המהותית היא האם המדובר בתביעה שנתבע בה סעד כספי או אך סעד ששוויו אינו ניתן לביטוי בכסף. אם נקרב מבטנו נראה, כי המדובר בעליל בתביעה שעניינה כספים; השבת כסף שנתקבל בגין עסקאות בלתי חוקיות אינה זהה לצו ההצהרתי (סעיף 68(א) לכתב התביעה המתוקן). בין אם נלך לשיטת המדינה, כי סעד כזה בסכסוכי עבר אינו מתאים לסעיף 191 לחוק החברות, ובין אם נפרש את סעיף 191 בהרחבה, כמצודה הפרושה לכל כיוון בציר הזמן, ודומה כי כך יש לפרש. משעה שבסעד כספי ישיר הנתבע על-ידי המשיבים עסקינן, אין זה עניין הנתון לשומה כספית גרידא, ללא שגלומה בו תביעה כספית המצדיקה אגרה בהתאם. בתיק דנא ביקשו המשיבים לאחד יחד את ההצהרה עם התביעה הכספית. הוא הדין, אף ביתר שאת, לסעיף 68(ד) לכתב התביעה המתוקן, שלפיו נתבע לא רק צו הצהרתי אלא גם "תוספת מחיר שיקבע בית המשפט ואשר ישקף את הנזקים שנגרמו לחברה ו/או למי מהתובעים ..."; לעניין זה נדרש גם ביהמ"ש המחוזי בסברו כי הדבר עשוי להשמיע סעד כספי. זאת, אף ניתן ללמוד מהחלטת הרשם להורות על עיקול לבקשת המשיבים ופירושו של צו מעין זה הוא, שהתביעה היא לסעד כספי, בהיעדר עיקול בתביעה הצהרתית. לפיכך, יש לראות את התביעה ככוללת מרכיבים של סעד כספי, שיש לשומו לפי פרט 3(א) לתקנות האגרות. הערעור התקבל
