א' רובינשטיין
תק-על 2004(4), 5411
* בין המבקשים, בעלי דירה בבית משותף בחדרה, למשיבה, נציגות הבית המשותף, מתנהל סכסוך ארוך שנים. לאחר שהובא הסכסוך בפני המפקחת על רישום מקרקעין, החליטה זו, בפסק דין מנומק, לקבל את תביעת המשיבה, וחייבה את המבקשים בתשלום בעבור השתתפות בהוצאות אחזקה של הרכוש המשותף. ערעור שהגישו המבקשים על פסק הדין לבית המשפט המחוזי נדחה בפסק דין קצר, שפסקתו העיקרית קבעה כי "פסק דינה של המפקחת מנומק כדבעי, ומכוח סמכותנו לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אנו דוחים הערעור". מכאן בקשת רשות הערעור נשוא הדיון בה קובלים המבקשים על כך שבית המשפט המחוזי לא נימק כדבעי את פסק דינו, תוך שעשה שימוש בתקנה 460(ב) המאפשרת דחייה ללא הנמקה מפורטת* נקבע: אכן ניתן להבין לעתים ציפיה של בעלי דין, ואולי יותר מזה של באי כוחם עורכי הדין, כאשר טרחו והגישו הודעות ערעור ולאחר מכן - במקרים המתאימים - טענו והגישו סיכומים, פעמים תוך השקעת זמן ומחשבה מרובים, להחלטה מפורטת. ואכן, והדבר תלוי בנסיבות התיק ובתוכנו, ככל יעשה בית המשפט של הערעור כמיטב יכולתו לנמק משלו. אולם, יש שמגלה העיון בתיק ובנספחיו, כי אין מקום להוסיף על נימוקי הערכאה הקודמת או לגרוע מהם, ודי באימוצם. בעולם של עומס לעייפה, שבוודאי אינו אידיאלי, וכאשר נתקיימו כל תנאי תקנה 460(ב) כפי שהסיק בית המשפט בענייננו לאחר שעיין בתיק, אין דופי משפטי בשימוש בתקנה. הבקשה נדחית *
