כבוד השופט א' גרוניס
תק-על 2006(2), 5695
המשיב הגיש לביהמ"ש תביעה אישית נגד המבקשת ויחד עימה בקשה לאישור הגשה של תובענה ייצוגית. התביעה נסמכה על עילות שונות וכללה אף סעד כספי, סעד הצהרתי וסעד של צו מניעה. בסיומו של דיון מקדמי קבע ביהמ"ש, בין השאר, כי "ב"כ התובע יודיע תוך 7 ימים, עם העתק לחברו, האם הוא מצמצם את עילות התביעה להטעיה לפי חוק הגנת הצרכן, ולסעד של פיצוי וצו מניעה. אין צורך בתיקון כתב התביעה והבקשה לאישור תובענה ייצוגית, אם זאת תהיה ההודעה". והמשיב אכן הודיע כי הוא הולך בדרך זו. בעקבות כך הגישה המבקשת בקשה להוצאת הודעה זו של המשיב מהתיק ולחלופין להצהיר כי ניתן יהיה להגיש כתב תביעה מתוקן ובקשה מתוקנת לאישור התובענה כייצוגית רק לאחר שתוגש בקשה לתיקון כתבי הטענות ולאחר שבית המשפט יתיר את התיקון. ביהמ"ש דחה את הבקשה בקובעו כי היא טורדנית וחסרת בסיס. בקשת הערעור דנן הינו על שתי ההחלטות הנ"ל * נקבע: ברי, כי הערכאה הדיונית הייתה רשאית לקבוע כי אין צורך בהגשת בקשה לתיקון כתבי הטענות וכי אף אין צורך בהגשת כתבי טענות מתוקנים. בגדר הסמכויות הדיוניות-ניהוליות הנתונות לביהמ"ש רשאי הוא להתיר תיקון שאינו פועל לרעת בעל דין אחר, אף בלא בקשה פורמלית ובלא שבעל הדין הנוגע בדבר יידרש להגיש כתב טענות מתוקן (ובוודאי שרשאי הוא לעשות כן בגדר קדם-משפט). אין, על כן, להתפלא שבקשתה של המבקשת נדחתה, תוך שנקבע כי היא טורדנית. קל וחומר שהמהלך הנוסף בו נקטה המבקשת, היינו הגשת בקשת רשות ערעור, הינו טורדני וגורם לבזבוז זמן שיפוטי. הואיל והבקשה דנא הינה על פניה חסרת יסוד, אין כל טעם לבקש תשובה מן המשיב, כפי שנאמר בתקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אם החליט ביהמ"ש שאין הבקשה מצריכה תשובה, הרי "ידחנה מיד". כך יש לעשות במקרה זה, אך אין להסתפק בכך. על פי הכללים הנהוגים, כיוון שהמשיב לא התבקש להגיש תשובה, אין הוא זכאי להוצאות ושכר טרחה. אלא שביהמ"ש רשאי לפסוק הוצאות לטובת אוצר המדינה וזאת לפי תקנה 514 לתקסד"א, המאפשרת לביהמ"ש לפסוק הוצאות מקום ש"בעל דין האריך את הדיון בכל הליך שלא לצורך, על ידי טענות סרק או בכל דרך אחרת". האמצעי האמור נותן בידי ביהמ"ש כלי ניהולי, שיש לו אף פן שניתן לכנותו משמעתי. הארכת הדיון שלא לצורך מביאה לכך שביהמ"ש מקדיש זמן להליך מסוים בלא הצדקה והדבר גורם לאובדן זמן שיפוטי ולפגיעה בכלל בעלי הדין, ולאו דווקא באלה שבתיק המסוים. הרציונל שמאחורי הוצאות לטובת אוצר המדינה אף מוביל למסקנה שהביטוי "הארכת דיון" שבתקנה 514, מחייב פרשנות מרחיבה. ביהמ"ש מוסיף, כי השימוש במכשיר של הוצאות לטובת אוצר המדינה צריך להיעשות, הן בערכאות הדיוניות והן בערכאות הערעור, בצורה מושכלת וזהירה. הדבר ייעשה רק כאשר בעל דין חרג בצורה קיצונית מן המקובל וגרם לכך שביהמ"ש נאלץ לבזבז את זמנו לריק. שיעורו של סכום ההוצאות ראוי אף הוא להיקבע במידה ובמתינות. ביהמ"ש קובע, כי המקרה הנוכחי מחייב השתת הוצאות לטובת אוצר המדינה והמבקשת תישא בהוצאות בסך 10,000 ש"ח
