כבוד השופט א' רובינשטיין
תק-על 2006(2), 6171
המבקשת היא חברת ביטוח, שביטחה את המשיב בפוליסת ביטוח חיים, בה נכלל ביטוח לאבדן כושר עבודה. המבקש הוא סוכן ביטוח, שפעל כשלוחה של המבקשת בקשר להוצאת הפוליסה. לאחר שהמשיב פוטר מעבודתו מחמת חוסר יכולתו לעבוד, ואף נקבעה לו דרגת נכות רפואית ע"י המוסד לביטוח לאומי, פנה למבקשת בדרישה לקבל את תגמולי הביטוח על פי הפוליסה. פניה זו נדחתה בנימוק, שהמשיב לא גילה פרטים בדבר מצבו הרפואי שעה שחתם על הפוליסה. כן הודיעה המבקשת למשיב על ביטול הביטוח לאבדן כושר עבודה. המשיב הגיש תביעה לבימ"ש השלום בה דרש לאכוף על המבקשים את הפוליסה לפיצוי בגין אבדן כושר עבודה. כנגד תביעה זו הגישו המבקשים כתב הגנה. המשיב עתר לביהמ"ש למחיקת סעיפים מסוימים מכתב ההגנה של המבקשים, אשר לטענתו הינם נימוקים חדשים, אשר לא נטענו מפיהם עת דחתה המבקשת את פניית המשיב. ביהמ"ש קיבל את הבקשה בחלקה בהתבסס על הנחיות המפקח על הביטוח והצדדים הגישו בקשת רשות ערעור. ביהמ"ש המחוזי אימץ את דבריו של בימ"ש קמא ודחה את הבקשות. מכאן בקשת רשות הערעור * נקבע: המפקח על הביטוח מתמנה ופועל עפ"י חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א-1981 (להלן: החוק). חוק זה מסמיך את המפקח להפעיל את סמכויותיו בשני תחומים מרכזיים: שמירה על יציבותן הכספית של חברות הביטוח והגנת המבוטחים והסמכות לברר תלונות הציבור בדבר פעולה של מבטח או של סוכן ביטוח. ההוראות שבחוק הן הוראות צרכנות מובהקות, שנקודת המוצא שלהן היא כי מערכת היחסים בין חברות הביטוח לבין המבוטחים מאופיינת בהיעדר שוויון מובנה, יחסי כוחות בלתי שקולים ופערי מידע לטובת חברות הביטוח ומגמתו היא לשמור על המבוטח מפני כוחו של המבטח ולאזן את חוסר השוויון ביניהם. מדיניות משפטית ראויה צריכה, איפוא, לפרש בהרחבה את סמכות המפקח וליתן להנחיותיו את תוקפן הראוי. ההנחיות דנן, לידתן באירועים אשר הצריכו הנחיות שיאפשרו למבוטח להתמודד עם טענות המבטחת וכן להעריך ולשקול את ההצעה, שקיבל ממנה. כך נקבע, כי "כאשר נדחית תביעתו של תובע, על המבטחת לפרט את כל נימוקי הדחייה לתביעתו בהזדמנות הראשונה שיש לה ואם לא עשתה כן, לא תוכל המבטחת להעלות במועד מאוחר יותר נימוק נוסף לדחייה, אותו יכלה לטעון בהזדמנות הראשונה". ההנחיה תוקנה מעט לעניין העלאת טענות נוספות בהזדמנות הראשונה, רק מקום בו מדובר בעובדות או נסיבות שנוצרו לאחר אותו מועד או אם היה ביכולתה של חברת הביטוח לדעת עליהם, במועד בו דחתה את התביעה. הנחיות אלה משתלבות היטב במגמה של הרחבת חובת הגילוי של המבטח כלפי המבוטח, כחלק מחובת תום הלב, המוטלת על המבטח. כלומר, ההנחיות לא קבעו חובה חדשה, כי אם העלו על הכתב אחד ההיבטים והנגזרות של חובת תום הלב. ככלל, אימצו בתי המשפט את המדיניות בדבר מתן תוקף להנחיות המפקח, ורק בנסיבות מיוחדות יש לסטות מהן. אמנם, אין להקל ראש בטענה בדבר זכות הגישה לערכאות אלא שבאיזון שבין המשאלה ל"שמירת זכויות" לטענות נוספות מצד חברת הביטוח לבין הפרשי הכוחות בין הצדדים שביסוד המדיניות כאמור, ידה של ההנחיה על העליונה. שנית, ייתכנו נסיבות, אם גם חריגות, שיצדיקו העלאתן של טענות נוספות בבית המשפט מעבר לנטען בתשובות המבטחות למבוטחים, והדלת לא תינעל כליל. נסיבות אלה, בסופו של יום, יהיו כאלה שהצדק זועק בהן כנגד יישום ההנחיה, כגון שנטען למרמה של המבוטח-התובע. לחברות הביטוח די משאבי כסף ומשאבי זמן כדי להיערך כך שתשובותיהן למבוטחים לא יהיו חלקיות אלא מבוססות ורציניות, ובכך יינטל עיקר העוקץ מן הטענה. בנסיבות דנן, אין הטענות חוסות תחת כנפי החריג שבהנחיית המפקח. הבקשה נדחית
