א' ברק , י' טירקל , א' ריבלין
תק-על 2001(4), 1165
עפ"י סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין, אין רואים אדם כמי שגרם לנזק באשמו, אם "אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק" * הגישה המקובלת בפסיקה היא, כי יש לראות מעשה התאבדות כפעולה מכוונת של המתאבד, המנתקת את הקשר הסיבתי בין מעשהו של המזיק לבין הנזק, אלא אם כן היה על המזיק לצפות את מעשה ההתאבדות * בנסיבות המקרה, לא היה על המשיבים לצפות את האפשרות שהמנוח ישלח יד בנפשו בעקבות ההליכים המשמעתיים: נגד המנוח לא ננקטו הליכים משמעתיים קיצוניים, המנוח היה נער חיוני ומלא חיים ובהתנהגותו לאחר האירוע לא היה רמז לאפשרות שישים קץ לחייו * על כן יש לקבוע, כי האסון שאירוע היה מחוץ לטווח הצפייה והיתה כאן פעולה רצונית ומכוונת של המנוח שניתקה את הקשר הסיבתי