כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
תק-על 2006(1), 7875
כנגד המבקשת, חברה לבצוע עבודות עפר ובעליה נפתחה חקירה בחשד לביצוע עבירות של כרייה בלתי חוקית, עבירה לפי סעיף 88 לפקודת המכרות 1925. החקירה נסתיימה, אולם כתב אישום טרם הוגש. מחומר הראיות עולה לכאורה, כי המבקשת כרתה חול באתר פי-גלילות בכמויות גדולות במהלך תקופה של כחודש ימים. במסגרת החקירה נתפסו, בין היתר, שופל ומשאית. כלים אלו הינם נשוא בקשה זו. הכלים נתפסו על ידי המשטרה בהתאם לסעיף 32(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט – 1969. העילה לתפיסה הינה כי בכלים אלה נעשה שימוש בביצוע כריית החול הבלתי חוקית. אי לכך, לטענת המדינה, קיים יסוד סביר להניח כי ייעשה בכלים שימוש בעתיד להמשך ביצוע עבירות אם לא תימשך תפיסתם בידי המשטרה. המבקשת הגישה בקשה לבית משפט השלום ברמלה להשבת תפוס, בהתאם לסעיף 34 לפקודת מעצר וחיפוש. בית משפט השלום קבע כי "בשלב זה לא קיימת חלופה אשר תשיג את תכלית "מעצרם" של הנכסים שנתפסו". על החלטה זו הגישה המבקשת ערר לבית המשפט המחוזי בתל אביב. בית המשפט קמא נעתר לבקשת המבקשת, והורה על החזרת התפוסים לחזקתה. ואולם, כנגד החזרתם של התפוסים קבע בית המשפט כי על המבקשת להפקיד ערבות בנקאית של 400,000 ש"ח עבור השופל ו-180,000 ש"ח עבור המשאית. כן, נאסר על המבקשת להכניס את הכלים לאתר פי גלילות ונאסר עליה ביצוע כל עבודת כרייה שלא כדין באמצעות הכלים בכל אתר אחר. ערר זה הינו על גובה סכום ההפקדה * נקבע: המקור הנורמטיבי לתפיסת חפצים בידי המשטרה מצוי בסעיף 32(א) לפקודת סדר הדין הפלילי הקובע כי קיימות שלוש חלופות העשויות לשמש מקור לסמכות לתפיסת חפץ. תפיסה למטרת מניעה עתידית של ביצוע עבירות; תפיסה למטרת חילוט; ותפיסה לצורך הצגת החפץ כראייה בבית המשפט. איתורה של החלופה הרלבנטית, שלשם השגתה נתפס החפץ, חשובה לא רק לצורך בחינת השאלה האם המשטרה השתמשה כראוי בכוח הנתון בידיה, אלא גם לצורך התחקות אחר התנאים הראויים לצורך שחרור החפץ והחזרתו לבעליו בתקופת הביניים שבין מועד התפיסה לבין סיום הליכי החקירה או המשפט. הנושא מעלה את שאלת האיזון הראוי בין מידת הפגיעה ההכרחית בנחקר או בנאשם לצורך השגת תכליות הנעוצות באינטרס הציבורי, לבין זכותו של אדם לממש את זכויות היסוד הנתונות לו בטרם הוכרע דבר אחריותו הפלילית. בגדרן של זכויות יסוד אלו, עומדת בראש וראשונה, הזכות לחירות האישית; בצידן ניצבת גם הזכות לקניין שמצאה את מקומה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לאורך השנים, הבהירה ההלכה הפסוקה כי לא הרי קיומה של עילה לתפיסת חפץ, בהכרח כדין המשך ההחזקה בו בידי המדינה (בש"פ 6689/99 עובדיה נ' מדינת ישראל). גם אם עשוי להתקיים מקור סמכות לתפיסת חפץ מלכתחילה, אין בכל מקרה עילה מתחייבת להמשך החזקתו בידי הרשות בטרם נסתיימו ההליכים המשפטיים. מן הכלל אל הפרט: מנוסחה של החלטת בית המשפט לא ברורים הרקע והטעם לקביעות שנקבעו בה ולמהות התנאים שנכללו במסגרתה. אין זה ברור מהם הטעמים שביסוד תפיסת הכלים מלכתחילה, ומהי העילה שבגינה קם מקור הסמכות לתפיסה; אין זה ברור האם נבחנה שאלת המשך קיומה של עילת תפיסה לגבי הכלים גם כיום, ומהי; ולבסוף, אין זה ברור מה משקפים התנאים הכספיים שנקבעו בידי בית המשפט קמא כתנאי לשחרור הכלים וכו'. מכלול שאלות אלו לא נבחן לעומקו, ולכן יקשה גם להשיב תשובה מושכלת לטענת המבקשת לפיה גובה הערבויות שנקבע חורג מתכלית התפיסה. בנסיבות אלו, אין מנוס מהחזרת העניין לבית המשפט המחוזי, כדי שיחזור וידון בסוגיית שחרור התפוסים ויחליט, לאחר שישמע את טענות הצדדים וישקול את הנתונים הרלבנטיים שיוצגו בפניו. הערר התקבל ללא צו להוצאות
