ת' אור , א' ריבלין , א' גרוניס
תק-על 2003(3), 3970
בין המערער, עורך דין במקצועו, למשיב, בנק מרכנתיל דיסקונט, נחתם, בנובמבר 1996 הסכם התקשרות פרטני * במסגרת ההסכם נשכר המערער לטפל בגביית חוב בסך 1,600,000 ש"ח מהחברה המאוחדת למסחר (להלן: "החברה"). בתמורה לפעולותיו לצורך גביית החוב, סוכם כי שכר טרחתו של המערער יעמוד על כל סכום שייגבה מעל 1,100,000 ש"ח. עוד סוכם, כי עם הגשת הליך (תביעה או פתיחת תיק הוצל"פ) יזכה המערער למקדמה על חשבון שכ"ט בשיעור של 3% משווי ההליך * הסכם ההתקשרות אף כלל הוראה מפורשת (בסע' 9 להסכם) לפיה רשאי הבנק להתפשר בכל עת עם החברה * בעקבות זאת, הגיש המערער תביעה בשם הבנק * בדצמבר 1997, עדכן המערער את הבנק כי נתקבלה הצעה מן החברה לתשלום סכום כולל של 1,100,000 ש"ח בתמורה לסילוק התביעה. המערער הוסיף כי ייתכן שגובה הסכום המוצע יגדל לכדי 1,200,000 ש"ח * הבנק הודיע למערער כי הוא מוכן לראות בסכום של 1,200,000 ש"ח כסילוק מלא וסופי של החוב * על אף הוראה זו, הודיע המערער לבנק כי הוא ממשיך בהליכים נגד החברה עד לתשלום מלא של החוב * כשבוע לאחר הודעת המערער, חתם הבנק ישירות מול החייבים על הסכם פשרה, לפיו ישולם לבנק סכום של 1,175,000 ש"ח לצורך סילוקו של החוב * המערער טוען לחוסר תו"ל מצד הבנק * נקבע: זכות התביעה שייכת ללקוח. טעם זה כמו גם שיקולי מדיניות בדמות עידוד פתרון סכסוכים מחוץ לכותלי ביהמ"ש, מובילים למסקנה שרק במקרים חריגים תיחשב התפשרות של לקוח עם חייב בלא הסכמת עורך דינו, משום הפרה של הסכם הייצוג. ישנם מקרים חריגים בהם עשויה פשרה בין לקוחו של פרקליט לבין חייב, לעלות כדי חוסר תו"ל. כך למשל, אילו היה הבנק מתפשר עם החייבים על סכום הנמוך מזה שהציעו הם עצמם לשלם במסגרת המגעים עם המערער * המקרה הנדון איננו נמנה על מקרים חריגים אלו *