א' ברקש' לוין , ת' אור , א' מצא , מ' חשין , ט' שטרסברג-כהן , ד' דורנר , י' טירקל , ד' ביניש ,
תק-על 2002(3), 3371
פסק דינו של ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"צ בשאלת סמכותו של צה"ל להוציא "צו תיחום מקום מגורים" כנגד העותרים, פלשתינאים תושבי יהודה ושומרון. משמעות הצו הנה גירושם של העותרים למשך שנתיים לרצועת עזה. ביהמ"ש בוחן את התנאים להפעלת סמכותו זו של צה"ל תוך סקירת עקרונות מתחום המשפט הבינלאומי הפומבי וניתוח הוראות אמנת ז'נבה הרלוונטיות לעניין. ביהמ"ש קובע, כי צה"ל אינו רשאי, שעה שהוא מחליט על "תיחום המגורים", לשקול שיקולים של הרתעת הרבים בלבד, מבלי שהאדם עצמו, לגביו נשקלת האפשרות של תיחום מגורים, מהווה סכנה ביטחונית. לפיכך, קובע ביהמ"ש, צה"ל אינו רשאי להורות על תיחום מגוריו של אדם תמים שאינו מעורב בכל פעילות הפוגעת בביטחון המדינה ושלא נשקפת ממנו כל סכנה. עוד קובע ביהמ"ש, כי אין צה"ל רשאי להורות על "תיחום המגורים" לגבי אדם המעורב בפעילות הפוגעת בביטחון המדינה, אך שלא נשקפת ממנו כל סכנה שתיחום מקום המגורים נועד למנעה.