כבוד השופטת מ' נאורכבוד השופט א' רובינשטיין , כבוד השופט ד' חשין ,
תק-על 2007(4), 7433
המערער 1 הורשע בעבירת רצח והמערער 2 הורשע בעבירה של סיוע לרצח. שתי ההרשעות היו על פי הודאת הנאשמים במסגרת הסדר טיעון. על מערער 1 הוטל עונש של מאסר עולם ועל מערער 2 הוטלו 14 שנות מאסר בפועל.
המערער 1 טוען, כי הודה בבית המשפט קמא בניגוד לרצונו האמיתי, מתוך לחץ נפשי פנימי וחיצוני, מבלי שהבין את משמעות הודייתו. לטענתו, נתון היה בלחץ נפשי קשה עקב הברירה שהוצגה לו, לפיה אם יודה הוא בעבירת הרצח, יסייע בכך לאחיו (המערער 2), אשר יורשע בעקבות זאת אך בסיוע לרצח. המערער 1 מדגיש, כי לא היה מסכים להודות בביצוע העבירה המיוחסת לו, לולא היה אחיו מעורב אף הוא בפרשה ובהסדר הטיעון. כן נטען, כי הוא ואחיו יוצגו בפני בית המשפט קמא בידי אותו סניגור, שניסה לשכנעו כי יודה הוא בביצוע עבירת הרצח, ובכך יוכל למנוע הטלת מאסר עולם גם על אחיו. לגופו של עניין נטען, כי הוא אמנם נכח בזירת האירוע בשעת מעשה, אך לא הייתה לו כוונה לגרום למותו של המנוח, ואף שהוא מאשר כי גם הוא דקר את המנוח, הרי שהוא טוען כי לא דקר אותו לפני מותו. המערער 2, מתנגד לביטולו של הסדר הטיעון ביחס אליו, וערעורו מכוון אך כנגד חומרת עונשו.