כבוד השופט א' ריבליןכבוד השופט ס' ג'ובראן , כבוד השופטת א' חיות ,
תק-על 2005(4), 6694
במוסף לשבת של העיתון "ידיעות אחרונות" פורסמה כתבה שכותרתה: "החבר של שריד מהים". הכתבה עסקה בהשתלשלות שהביאה את התובע (להלן: המערער) על סף מינוי כחבר בוועדה מרחבית לתכנון ולבניה בנגב. על-פי האמור בכתבה, נעזר המערער באנשי-ציבור בכירים כדי להשתלב בעבודה, והוא אף "ערק", כלשון הכתבה, מן המפלגה שבה היה חבר למפלגה אחרת. הכתבה מציגה את המערער בין היתר, כ"צדיק קטן, איש אלים מילולית ופיזית, איש ציבור שניצל את מעמדו בעיריית ת"א לקבלת טובות הנאה כספיות." כמו כן, הוא כונה בכתבה: "העריק מתל אביב". בעקבות הכתבה, הגיש התובע תביעת לשון הרע כנגד הנתבעים – עיתון ידיעות אחרונות וגורמים נוספים הקשורים לפרסום הכתבה. בית המשפט המחוזי מצא את המשיבים אחראים כלפי המערער בגין התיבה "עריק" שנכללה בכתבה. הוא השית על המשיבים חובה לפצות את המערער בסכום של 5,000 ש"ח. שני הצדדים מערערים על החלטה זו * נקבע: הדיון בחוק איסור לשון הרע נעשה בשימת לב לערכי היסוד העומדים בבסיסו של החוק, לאמור - הזכות לשם טוב, מזה, וחופש ביטוי, מזה (ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' אילון (לוני) הרציקוביץ'(. חוק איסור לשון הרע תשכ"א-1965, אינו שולל את ההגנה על השם הטוב מאישי ציבור. עם זאת, ביישום הוראות החוק לא ניתן להתעלם ממושא הביטוי ומנושאו. בענייננו, אין מחלוקת על סיווגו של המערער כ"איש ציבור" שאף היה מושא לכתבות רבות בעיתונות. יוצרי הכתבה נשוא ענייננו, ביקשו בעיקרו של דבר, לבקר ולהתריע אל מול מינוי בלתי ראוי לדידם בשירות הציבורי, הכרוך גם בבזבוז כספי ציבור. בכגון דא, נקודת המוצא היא שיש ליתן משקל רב לחירות הביטוי, לחופש העיתונות ולזכות הציבור לדעת. אין מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא המבססות הגנה של אמת בפרסום שיש בו עניין לציבור בנוגע לביטויים: "איש אלים מילולית ופיזית" ו"איש ציבור שניצל את מעמדו בעיריית ת"א לקבלת טובות הנאה כספיות". בנוגע לביטוי "עריקה" פוליטית: עמידה על משמעותו של הפרסום נעשית מבעד לעיניו של הקורא, השומע או הצופה הסביר. אינני סבור כי במילה "עריק", על-פי משמעותה בהקשר הנדון, יש משום "לשון הרע" המקימה אחריות לפי החוק. הביטוי "עריק" משמש לעיתים תכופות, בהקשר הפוליטי, כדי לבטא את נדידתם של אנשי ציבור מרשימה לרשימה, מנאמנות לנאמנות, מ"בית פוליטי" אחד ל"בית פוליטי" אחר. זהו מובנו של הביטוי בעיני האדם הסביר והרגיל. הרי לא תחושת העלבון הסובייקטיבית של מושא הפרסום היא המכריעה, כי אם הפרשנות האובייקטיבית של הפרסום בעיני הבריות (ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל). כלל מושרש הוא, כי "בית המשפט נוהג זהירות יתירה מפני הכתבת סטנדרטים של טעם טוב לאמצעי התקשורת. המשיבים בחרו במילה "עריק" – יכולים היו לבחור במילה אחרת – אך לא לבית המשפט לבחור עבורם את דרך ההתנסחות, ואינני מוצא בדבריהם דבר שהוא מעבר לרף שהמערער, כאיש ציבור (שאכן עבר, נשוב ונזכיר, ממחנה פוליטי אחד לאחר), יכול וצריך לספוג. מסקנתי היא, אם כן, כי השימוש במילה "עריק", במסגרת הכתבה, לא היה בו כדי להצדיק הטלת אחריות על המשיבים בגין פרסום לשון הרע
