ת' אור , י' טירקל , מ' אילן
תק-על 2000(1), 1329
המשיבות חתמו על הסכמי ליסינג מימוני עם חברת הפועלים ליסינג בע"מ. עפ"י ההסכמים התחייבה החברה לרכוש ציוד עפ"י הנחיית המשיבות ו"להשכירו" להן לתקופה של 10 שנים, בסופן יוכלו לרכוש את הציוד תמורת 1% מן התמורה הכוללת * המשיבות עותרות להשבת סכומים ששילמו ביתר. לטענתן, ההסכמים במהותם הם הסכמי הלוואה ושיעור הריבית הגלום בהם עולה על השיעור המותר לפי חוק הריבית * ביהמ"ש המחוזי קיבל טענה זו. מכאן הערעור * נקבע: חוק הריבית בא, בין היתר, למנוע ניצול לרעה של מצוקתם הכלכלית של לווים ע"י מלווים. תכלית זו מצדיקה את החלתו על עסקה שמהותה האמיתית היא של עסקת אשראי, גם אם לא כונתה בשם "הלוואה" * ניתן לעצב עסקת ליסינג מימוני שבה ההיבטים המימוניים הם ההיבטים המרכזיים עד כדי כך שהיא תשווה, מבחינה כלכלית, לעסקת מכר ועסקת הלוואה * עם זאת, לאור הגיוון הרחב של עסקאות הליסינג המימוני ולאור המהות הכלכלית השונה שיכולה להיות להן, אין לקבוע כלל קטיגורי שמתייחס לכל עסקה כזו כעסקת אשראי, אלא יש לבחון כל עסקה לגופה * בענייננו, העסקה נולדה על רקע רצונן של המשיבות בציוד מבלי שהיה להן מימון לכך. חלקה של חברת הליסינג בעסקה היה מתן אשראי בלבד והיא שימשה כמעין "איש ביניים" בין המוכר האמיתי של הנכס לבין המשיבות * לפיכך, מדובר בעסקאות אשראי אשר הריבית שנגבתה בגינן גבוהה מזו המותרת. על החברה להשיב למשיבות את סכום הריבית המופרזת ששילמו *