רע"א 4484-06 - המבקשת: רינה מור נ' המשיבים: 1. אישי ישיר חברה לביטוח (1996) בע"מ
כבוד השופט א' ריבלין
תק-על 2006(3), 8770
המבקשת הייתה מעורבת בשתי תאונות דרכים בהפרש של חודשיים זו מזו. לענין התאונה הראשונה, קבעה ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי כי לא מתקיים קשר סיבתי בין תלונות המבקשת בנוגע לנזקים שנגרמו לה בעמוד השדרה המותני והצווארי לבין התאונה. לטענתה, עוד קודם לתאונה סבלה המבקשת מנכות בעמוד השדרה המותני והצווארי (זאת בעקבות תאונה שקדמה לתאונה הראשונה). עוד הסתמכה הוועדה על כך שבדו"ח חדר המיון שנרשם לאחר התאונה הראשונה, לא צוינה פגיעה בעמוד השדרה של המבקשת. הוועדה הרפואית לעררים אימצה מסקנה זו, אולם את החלטתה חתמה במשפט "התאונה הנוכחית גרמה להחמרה של המצב הקודם". מספר ימים לאחר שניתנה החלטת הוועדה הרפואית לעררים הנ"ל, חלה החמרה במצבה של המבקשת, זאת לאחר שעברה טיפול באמצעות Radio Frequency. וועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי, שדנה בתביעת המבקשת לקביעת נכות כללית קבעה כי למבקשת נגרמה נכות של 100 אחוזים בגין מצבה לאחר הטיפול האמור. או אז, הועלתה שוב, בפני הוועדה הרפואית לענייני נפגעי עבודה, שאלת הקשר הסיבתי בין התאונה הראשונה לבין נכותה של המבקשת. הוועדה שבה ואשררה את המסקנה לפיה קשר סיבתי כזה אינו מתקיים. במסגרת ההליך בביהמ"ש המחוזי, שעסק בשתי התאונות האמורות, ביקשה המבקשת כי המומחה הרפואי שמונה לצורך מתן חוות דעת ביחס לתאונה השנייה, יחווה דעה גם באשר לנזקים שנגרמו למבקשת בתאונה הראשונה, ובכך נתבקשה למעשה רשות להבאת ראיות לסתור את קביעת הוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי. הבקשה נדחתה. ביהמ"ש קבע כי "הפער" בין החלטת הוועדה שדנה בנכות הכללית לבין הוועדה שדנה בפגיעה בעבודה אינו מצדיק, בנסיבות העניין, מתן רשות להביא ראיות לסתור. כן נפסק, כי אף העובדה שממילא ממונה מומחה לצורך מתן חוות דעת לגבי התאונה השנייה, אין בה, כשלעצמה, כדי להצדיק סטייה מהוראות הדין והפסיקה באשר לנסיבות החריגות שבהן תינתן רשות להביא ראיות לסתור. מכאן ההחלטה לדחות את הבקשה להביא ראיות לסתור. על כך משיגה המבקשת * נקבע: מסקנת ביהמ"ש המחוזי מעוגנת בחומר שהובא בפניו ובכללים הנהוגים בכגון אלה. כפי שהסביר, במקרה זה התברר עניינה של המבקשת בפני הוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי ואף נערך בירור חוזר, לאחר ההחמרה במצבה, שחלה, על-פי הנטען, בעקבות הטיפול שעברה המבקשת. המסקנה של כל הוועדות הייתה אחת, לאמור: כי לא הוכח קשר סיבתי בין התאונה הראשונה לבין מצבה של המבקשת. האמירה שנכללה כאמור בסוף החלטתה של ועדת הערר, אין בה, כך נפסק, כדי לחתור תחת מסקנתן הברורה של הוועדות. סעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, נועד בעיקרו של דבר, לפטור את ביהמ"ש מהליך מתמשך, מסובך ומורכב בקביעת דרגת הנכות של הנפגע. לתכלית הדיונית מצטרף גם רציונאל נוסף של צדק מהותי. החלת אותה דרגת נכות, אשר נקבעה ע"י המוסד לביטוח לאומי, גם בתביעה שמתבררת בבתי המשפט, עשויה לתרום לאחידות ראייתית ועובדתית. בענייננו, התקיים כאמור הליך ממצה במסגרת ועדות המוסד לביטוח לאומי, ומשכך, אין מקום לפתוח מחדש את סוגיית דרגת הנכות בגין התאונה הראשונה. הבקשה נדחית
- לא נצפה
- עמודים: 4
- החלטה
- עליון
- 19/09/2006
- מאזכרים: 229
