א' ברקת' אור , ד' ביניש ,
תק-על 2002(4), 1389
עתירה כנגד חוקיותו של סעיף 14ה לפקודת התעבורה, המתנה קבלת רשיון להפעלת מונית בתשלום אגרה בשיעור גבוה, העומד כיום על 185 אלף ש"ח. בג"ץ בוחן את חוקתיות הסעיף לאור מבחני פסקת ההגבלה שבחוק יסוד: חופש העיסוק, וקובע כי שיעור האגרה עומד במבחני פסקת ההגבלה בהיותו מידתי ובעל תכלית ראויה. לאור בחינת תכליתו הראויה של הסעיף, קובע בג"ץ כי האגרה באה לאזן באופן סביר והוגן בין פרטים בעלי זכויות ואינטרסים מנוגדים: נהגי המוניות הפעילים בעלי "מספר ירוק" מחד, והעותרים, המבקשים להיכנס לענף מפעילי המוניות, מאידך. בכך מאפשר הסעיף חיים בצוותא במסגרת חברתית המכבדת זכויות אדם, ומונע כניסה גורפת של עוסקים חדשים לענף באופן שיגדיל את עומסי התנועה ואת זיהום האוויר בכבישים ואף יפגע בבעלי "המספרים הירוקים" כיום ובחברות האוטובוסים. באשר למידתיות הסעיף, קובע ביהמ"ש כי הוא מאפשר הרחבה הדרגתית של פתיחת הענף לתחרות חופשית ומאזן בין מכלול הזכויות והאינטרסים בענף המוניות. כמו כן, קובע בג"ץ כי אין בנמצא אמצעי שפגיעתו תהא פחותה וכי שיעור האגרה הנוכחי אינו קפוא אלא משתנה. מכאן למד בג"ץ, כי הסעיף יוצר מכאניזם של בלמים ואיזונים שנועד להפחית את מידת הפגיעה בחופש העיסוק של נהגי מוניות שכירים המבקשים להיכנס לענף מפעילי המוניות.
