בית המשפט לתעבורה גזר את דינו של נאשם שלא התייצב לדיון כאילו הודה בעובדות כתב האישום. העליון סירב לאפשר לו לערער על ההחלטה בגלגול שלישי ודחה את הטענות לגבי חוקיותו של סעיף 240 לחסד"פ, שנועד לייעל את הדיון בעבירות קלות, משנקבע כי לא נגרם במקרה זה ולו שמץ של עיוות דין
בית המשפט העליון דחה בקשת רשות ערעור של נאשם בבית המשפט לתעבורה שלא התייצב לדיון ועל כן נחשב כמי שהודה בעובדות וניתן לקיים את המשפט בהיעדרו. השופט אורי שהם דחה את הטענות לגבי חוקיותו של סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי, שנועד לדבריו לייעל את הדיון בעבירות קלות, וקבע כי לא נגרם במקרה זה למבקש ולו שמץ של עיוות דין.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של אי ציות לתמרור עצור. המבקש לא התייצב לדיון שנקבע לו בבית המשפט לתעבורה, ומשמצא בית המשפט כי קיים בתיק אישור על המצאת הזמנה עבורו, הוחלט לקיים את הדיון בהיעדרו. כמו כן, נקבע כי המבקש נחשב כמי שהודה בעובדות הנטענות בכתב האישום, ובית המשפט גזר עליו בהיעדרו חודש פסילה על תנאי למשך שנה וקנס בסך של 500 שקל.
המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, אשר דחה את הערעור וקבע כי "אישור המסירה מלמד שהמערער זומן כדין ואף חתם על אישור המסירה", וכי אין מדובר בפגיעה בלתי מידתית, שהרי התאפשר לנאשם להתייצב למשפטו ולנהל את הגנתו. עוד נקבע כי הטלת חובה על התביעה להוכיח כל עבירה קלה באמצעות עדים וראיות, גם כאשר הנאשם בוחר שלא להתייצב למשפטו, תכביד הכבדה של ממש על מערכת אכיפת החוק.
המבקש ביקש לערער על פסק הדין לבית המשפט העליון ותקף את שאלת חוקיותה ופרשנותה של הוראת החוק לפיה נאשם שלא התייצב לדיון בעניינו רואים אותו כמודה בעובדות. הודאה כפויה זו, לטענת המבקש, אינה עומדת בדרישות פסקת ההגבלה, ובייחוד חוטאת לתנאי המידתיות הכלול בה. לפיכך, מציע המבקש כי "אם הנאשם לא מתייצב, מותר לקיים את המשפט בהיעדרו, אבל יש לראותו כאילו הוא התייצב למשפט ושתק כדג".
השופט אורי שהם דחה את בקשת רשות הערעור וציין כי לא מדובר במקרה זה בסוגיה הדורשת ליבון "בגלגול שלישי". השופט ציין כי תכליתה של הוראת החוק הנדונה – סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי – היא ייעול ההליך הפלילי בעבירות קלות. במסגרת הסעיף ניתנת אפשרות לנאשם הבוחר בכך שלא להיות הנוכח בעת הדיון, כך שזה יתנהל בהיעדרו. בית המשפט העליון כבר פסק בעבר כי מרבית עבירות התנועה הן קלות, ואם הנאשם אינו חולק על אשמתו בעבירה המיוחסת לו, הוא יכול להותיר לבית המשפט להרשיעו ולגזור את דינו שלא בנוכחותו, ויראו אותו כמי שמודה בעובדות כתב האישום. בכך יוצאים נשכרים המערכת השיפוטית והציבור, שכן הדיון הוא קצר ואי התייצבות הנאשם אינה מביאה לדחייתו, וכך נחסך זמן שיפוטי. הסדר זה גם מונע מצב שבו נאשם יוכל לסכל את ההליך או לעכבו באמצעות אי התייצבותו בתחילת המשפט או בהמשכו.
השופט שהם הבהיר כי לא נעלמה מעיני המחוקק הפגיעה המסוימת בזכותו של הנאשם לנהל את הגנתו, בעקבות ההסדר הנ"ל, ומשכך מורה החוק על שני מנגנוני איזון, הקובעים כי ההסדר האמור יופעל רק כאשר בית המשפט סבור כי לא יהיה בשפיטתו משום עיוות דין לנאשם, והסייג לפיו בית המשפט לא יטיל עליו עונש מאסר. בנסיבות מקרה זה, קבע השופט שהם, משעניינו הפרטי של המבקש אינו מגלה ולא שמץ של עיוות דין שנגרם לו, אין מקום להידרש לטענותיו החוקתיות מעבר לאמור עד כה.
