עובדת שהתפטרה ממקום עבודתה לאחר שהמעסיק הציב שתי מצלמות הצופות עליה, זכאית לפיצויים. הזכות לפרטיות הוכרה בפסיקה כזכות יסוד וכחלק ממערך זכויות המגן במשפט העבודה. גם אם לא הייתה כוונה לפקח באופן נקודתי דווקא על התובעת, עדיין מדובר בפגיעה שיש להכיר בה כעילה להתפטרות בדין מפוטר
עסקינן בתביעתה של עובדת לקבלת זכויות שונות הנובעות מתקופת עבודה אצל הנתבעים ומאופן סיומה. התובעת עבדה בנתבעת במשך 18 שנה ובתפקידה האחרון שימשה כמנהלת משרד. הנתבע הוא בעליה של החברה הנתבעת ובכל הזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה היה מנהלה הישיר של התובעת. התובעת הודיעה על התפטרותה מחמת הרעה מוחשית בתנאי העסקתה, זאת, בין היתר, בשל אי חידוש חוזה ההעסקה ובשל הצבת 2 מצלמות המכוונות אליה.
לטענת התובעת, חוזה העבודה שלה לא חודש במשך למעלה משנה בשל הדרדרות ביחסי העבודה שלה עם המנהל וניסיונותיו להביא להתפטרותה, שהגיעו עד לכדי התעמרות והשפלה, במטרה להימנע מלשלם לה פיצויי פיטורים.
לטענת המעסיק, המצלמות הוצבו בשל תלונת עובדת על הטרדה מינית ע"י אחד העובדים.
כב' השופט א' שגב פסק כי יש לקבל את התביעה באופן חלקי. די בכך שהתובעת התפטרה על רקע הצבת המצלמות – כדי לבסס בנסיבות העניין עילה להתפטרות בדין פיטורים. אכן, הצבת המצלמות מצד המעסיק הייתה כשלעצמה מוצדקת, לגיטימית ונעשתה במסגרת הפררוגטיבה הניהולית. אלא, שיש להבחין בין שאלת לגיטימיות המעשה שהמעסיק נקט בו לבין השאלה האם הדבר מצמיח לעובד עילה לגיטימית להתפטר בדין מפוטר. במקרה דנן, מדובר בהתנגשות זכויות: מחד גיסא, זכותו של המעסיק לנהל את עסקו לפי רצונו ובהתאם לצרכיו, וזכותו של העובד לשמירה על פרטיותו. הזכות לפרטיות הוכרה בפסיקה כזכות יסוד וכחלק ממערך זכויות המגן במשפט העבודה. בפסיקה נקבע כי בנסיבות מסוימות הפגיעה בזכות לפרטיות עשויה לעלות לכדי הרעת תנאים מוחשית המקימה עילה להתפטר בדין מפוטר. כך למשל, במקרה של הצבת מצלמה בחדר עבודה לא קבוע ולא בלעדי של עובד, מבלי ליידע אותו. מדובר במצלמה אחורית המתעדת את גבה של התובעת, את סביבת עבודתה, את המסמכים שלפניה, את חפציה ואת צג המחשב עליו היא עובדת, ובמצלמה קדמית המתעדת את פניה וחלק מפלג גופה העליון. אמנם, המצלמות לא הוצבו בחדר עבודה פרטי של התובעת, אך ניכר שהן הוצבו בסמוך אליה ובסביבת העבודה שלה: מעל דלפק העבודה שלה, מאחוריו ומלפניו. נקבע כי צילום מעין זה עולה כדי פגיעה בפרטיותה של התובעת כאמור בסעיף 2(3) לחוק הגנת הפרטיות.
זאת ועוד, נקבע כי התובעת הועסקה במקום העבודה כ-18 שנה עד לאירוע שהוביל להתפטרותה, והייתה רגילה לעבוד ללא נוכחותן של מצלמות מעקב שנועדו, על סמך גרסת הנתבעים, לפקח על העובדים. הגם שלא נמצאו תימוכין לטענת התובעת, כי המצלמות נועדו להתמקד דווקא עליה, אין בכך כדי לשנות מן המסקנה שהצבת המצלמות באופן ובזווית שהוצבו, אכן הביאה לפגיעה מהותית ומשמעותית בתנאי העסקתה. ההחלטה להציב את המצלמות התקבלה ללא היוועצות עם העובדים וללא מתן הסבר מקדים, ובקשת התבעת לשבת במקום אחר סורבה. אין ספק בדבר הקשר הישיר בין הצבת המצלמות לבין החלטת התובעת להתפטר. גם אם הצבת המצלמות אינה עולה כדי התעמרות, וגם אם לא הייתה כוונה לפקח באופן נקודתי דווקא על התובעת, עדיין מדובר בפגיעה שיש להכיר בה כעילה להתפטרות בדין מפוטר. זאת, בהתאם לסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. נקבע כי על המעסיק לשלם לתובעת פיצויי פיטורים בסך 426,474 ₪. עם זאת, אין מקום לפסוק בנוסף הלנת פיצויי פיטורים משנסיבות סיום העסקתה של התובעת היו שנויים במחלוקת כנה ואמיתית.
למרות האמור, נקבע כי לא הוכח שהמעסיק התעמר בתובעת בהתאם לפסיקה, "לא כל התנהלות מצד המעסיק או ממונה מטעמו הגורמת הלכה למעשה לעגמת נפש לעובד מהווה התעמרות בעבודה...". (ע"ע (ארצי) 54435-12-19 בעניין בני עדני). על מנת שהתנהלות המעסיק או ממונה מטעמו תעלה כדי התעמרות המזכה בפיצויים עליה להתאפיין בקריטריונים מסוימים המעידים על מידה של אינטנסיביות ושיטתיות. הרקע לאי חתימת חוזה חדש היה משא ומתן שנערך עם התובעת שלא בא לכדי סיום. בכלל זאת, התובעת הודתה שהיא דרשה להעלות את שכרה באופן משמעותי. לאור המסקנה שהצבת המצלמות הייתה במסגרת הפררוגטיבה של המעסיק, גם אם היה ראוי שהצבתן תעשה בתיאום מראש עם העובדים, אין מדובר בהתעמרות. מחומר הראיות עלה שמצלמות המעקב הונחו לא רק בקרבת התובעת אלא במרחבי המשרד כולו כך שלא הוכח שמדובר היה במעשה שנועד לפגוע דווקא בה.
לסיכום, התביעה מתקבלת בחלקה.
התובעת יוצגה ע"י: עו"ד דוד בכור; הנתבעים ייוצגו ע"י: עו"ד ירדן פישר
