העליון מתח ביקורת על חברות "שבירו" לאחר שקבע כי ביקשו מחיקת תביעה מתוך מטרה שקופה ל"forum shopping" ביום שאחרי. קשה להלום כי תובע שמעריך כי סיכויי תביעתו קלושים יבקש לסגת מהזירה בדרך של הודעה לקונית על מחיקת התביעה. זהו ניסיון זדוני להוריד לטמיון הליך שלם תוך זריית חול בעיני ביהמ"ש
עסקינן בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שבמסגרתו הורה על דחיית תביעה. המערערות הן חברות אחיות העוסקות בהקמת מבנים למגורים, ובתביעתן ביקשו להצהיר כי הן היו רשאיות לגבות מרוכשי דירות שעמן התקשרו בפרויקטי "מחיר למשתכן" את עלות חיבור הדירות שבנו לחשמל, וכי החלטת משרד הבינוי והשיכון המורה לחברות להשיב את הכספים שגבו, ניתנה בחוסר סמכות ובטלה. החברות טענו לסתירה בין הוראה ספציפית בנספח לחוזי החכירה והבנייה שנחתמו בינן לבין רשות מקרקעי ישראל לבין הוראה בתנאים הכלליים של המכרזים שבהם זכו, וכי נוסח הסכמי המכר של הדירות אושר על ידי חברת הבקרה מטעם משרד הבינוי והשיכון כך שהמערערות היו רשאיות לגבות את הכספים. יומיים לאחר שנשמעו סיכומים בעל פה בתביעה למחוזי, הגישו החברות הודעה קצרה על מחיקת התביעה. המשיבים הסכימו לדחיית התביעה, וטענו כי בשלב שבו נמצא ההליך, לאחר שמיעת ראיות וסיכומים, לא ניתן להורות על מחיקתו. כמו כן טענו כי יש לפסוק לזכותן הוצאות. בית משפט קמא הורה על דחיית תביעתן של המערערות, ולא הכריע במחלוקת לגופה, אך קבע כי בנסיבות העניין, בשים לב לכך ששלב שמיעת הראיות והסיכומים בתיק הסתיים ונשמעו הערות בית משפט, אין מקום להסתפק במחיקת התביעה אף לא בתנאים. צוין כי סיום ההליך בדרך זו היה מותיר פתח להליכים נוספים באופן הפוגע במשיבים ללא הצדקה ובאופן שלא עולה בקנה אחד עם הערות בית המשפט. אי לכך, התביעה נדחתה תוך חיוב החברות בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.
לטענת החברות, תוצאת פסק הדין חוסמת את דרכן לנהל הליכים אחרים בנדון או להגיש ערעור מהותי על פסק הדין.
לעמדת המשיבים, בקשת החברות למחוק את התביעה נגועה בחוסר תום לב והיא בבחינת אחיזת החבל משני קצותיו, וכי מחיקת התביעה, להבדיל מדחייתה, עלולה להביא לשימוש לרעה בהליכי משפט, בזבוז זמן שיפוטי ומתן יתרון בלתי הוגן לחברות.
כב' השופט י' עמית פסק כי יש לדחות את הערעור. את הודעת החברות על מחיקת תביעתן יש לראות למעשה כבקשה להפסקת תובענה שבה עוסקת תקנה 44 לתקנות סדר הדין האזרחי. התקנות מורות כי הפסקת תובענה תהיה על דרך של מחיקת תביעה, ומחיקת תביעה אינה מהווה מעשה בית דין. בעניין אביזוהר (ע"א 2230/21), נקבע כי: "השאלה המרכזית שתיבחן בעת דיון בבקשת תובע להפסקת תביעתו היא באיזו מידה מהווה הבקשה שימוש לרעה בהליכי משפט ועד כמה תפגע הפסקת ניהול התובענה בנתבע [...] בית המשפט ייתן משקל לשלב הדיוני שבו נמצא ההליך ולאינטרס הציבורי של מניעת השחתת זמן שיפוטי לריק". הוספת ברירת המחדל שבתקנה 41(ג)(1), שלפיה דיון בתביעה חדשה יימשך מהשלב שבו היתה תביעה קודמת שנמחקה, נועדה להתמודד עם התופעה של שימוש לרעה בהליכי משפט ולמנוע מתובע ליהנות מפירות מחדליו.
בהמשך לאמור, נקבע כי במקרה דנן, ההודעה-בקשה על מחיקת התביעה הוגשה בשלב מתקדם מאוד של ההליך, לאחר שנחקרו מצהירים ונשמעו סיכומים, וכשלמעשה, התיק היה בשל להכרעה. זאת ועוד, בדיונים שהתקיימו בפני בית משפט קמא, נדון פסק דין שהכריע בסוגיה דומה, ואחר הדברים האלה החברות הודיעו כי הן עדיין עומדות על ניהול ההליך. חרף זאת, רק לאחר שהסתיימו ההוכחות ונשמעו סיכומי הצדדים, הוגשה בקשתן למחוק את התביעה. החברות אף אישרו בדיון דנן, כי בקשת המחיקה הוגשה על רקע הבנתן את הלך רוחו של בית המשפט והערכה מחודשת של סיכויי התביעה. נקבע כי ההליך המשפטי אינו מקנה לתובע הזדמנות שניה ל"מקצה שיפורים" מקום שבו כשל מלהוכיח את תביעתו בפעם הראשונה. היענות לבקשה להפסקת תובענה בנסיבות אלה, גם בתנאי שתימשך מהשלב שבו הופסקה, עלולה לייצר תמריץ להתנהגות אסטרטגית שמטרתה להחליף מותב או לשפר עמדות, ומהווה חוסר תום לב הגובל בשימוש לרעה בהליכי משפט. בהינתן כברת הדרך שעברו הצדדים ומיצוי ההליך כמעט עד תום, הותרת האפשרות לחברות לנקוט הליך חדש עלולה להוביל לבזבוז זמן שיפוטי ומשאבים שהושקעו על ידי הצדדים. היענות לבקשה משמעותה מתן יתרון בלתי הוגן לחברות בדמות ניהול הליך חוזר ומיותר, כשהן היו "חומקות" מהתוצאה המשפטית של ההליך שאותו ניהלו. עוד יש לשקול את המשמעויות שיהיו לניהול הליך נוסף על המשיבים ועל צדדים שלישיים המעורבים במחלוקת – רוכשי דירות שעל פי החלטת המשיבים זכאים להחזר הכספים ששילמו לחברות. נקבע כי דרך המלך שהתוו התקנות היא שבמחיקת תובענה המחיקה אינה מהווה מעשה בית דין. ברירת המחדל היא כי הדיון בתביעה החדשה יימשך מהשלב שבו נמחקה התביעה הראשונה, ובית המשפט רשאי להתנות את המחיקה בתנאים. בהפסקת תובענה יחולו אותן הוראות כמו במחיקת תובענה. בפני בית המשפט עומדות שתי אפשרויות – לדחות את הבקשה להפסקת התובענה ולהמשיך בדיון, או לקבל את הבקשה ולהורות על מחיקת התביעה בתנאים האמורים לגבי מחיקת תובענה -המשך מאותו שלב ובתנאים שנקבעו על ידי בית המשפט. תקנה 43 סיפא מאפשרת דחיית התביעה "במקרים מיוחדים" בכל עת גם "מכל נימוק אחר".
נוכח האמור, בית המשפט העיר כי דעתו אינה נוחה כלל וכלל מהתנהלות החברות שאמרו בפה מלא כי ביקשו להפסיק את התובענה מאחר שבית המשפט הביע דעתו כי דינה להידחות. בית המשפט רשאי, ואף צריך, לשקף לצדדים את דעתו על סיכויי התביעה. קשה להלום כי תובע שמעריך כי סיכויי תביעתו קלושים לנוכח הערות בית המשפט או לנוכח הראיות שהובאו או לא הובאו על ידו, יבקש לסגת מהזירה בדרך של הודעה לקונית על מחיקת התביעה, כפי שנעשה על ידי החברות מתוך מטרה שקופה ל"forum shopping" ביום שאחרי מחיקת התובענה. אכן, התובע הוא אדון לתביעתו, אך משעה שהוא נכנס לזירה המשפטית, הוא כפוף ל"כללי המשחק" הקבועים בתקנות סדר הדין האזרחי. עם זאת, משביקשו המערערות למחוק את התביעה בניסיון גלוי ושקוף להתחמק מתוצאת ההליך, רשאי היה בית המשפט לדחות את הבקשה ולהמשיך בהליך, או לקבל את הבקשה ולהורות על הפסקת תובענה בדרך של מחיקת התובענה בתנאים כאמור בתקנה 41(ב) ו-(ג). זו דרך המלך שצריך לילך בה. אולם, בית משפט קמא בחר בדרך שלישית, והורה על דחיית התביעה שלא לגופה של מחלוקת. במצב הדברים הרגיל, היה על בית המשפט לדחות במפורש את ההודעה על מחיקת התביעה, ומאחר שתם פרק ההוכחות וכבר נשמעו סיכומי הצדדים, היה עליו ליתן פסק דין ולדחות את התביעה לגופם של דברים, באופן היוצר מעשה בית דין, חלף דחייה פרוצדורלית כפי שנעשה על ידו. דרך זו מתיישבת עם תקנות 42 ו-44 והסעדים הניתנים בגין שימוש לרעה בהליכי משפט, כמו גם עם השלב הדיוני המתקדם שבו מצוי ההליך.
חרף האמור, נקבע כי למרות שלכאורה טעה בית משפט קמא בכך שדחה את התביעה חלף מחיקתה, יש לדחות את הערעור. החברות אפילו לא טרחו לבקש מחיקת התובענה או הפסקתה, אלא הסתפקו בהודעה לקונית "על מחיקת התביעה שבנדון". בתגובה לדרישת המשיבים לפסוק הוצאות לזכותן, נטען על ידי החברות כי אין מקום לפסוק הוצאות, שכן ההליך נוהל באופן מזורז, ומאחר ש "הסכימו לחסוך מכלל הגורמים הרלוונטיים בעניין המשך דיון בהליך דנא, הן בערכאה הדיונית והן במסגרת ערעור". במצב דברים זה, יש לראות אותן כמנועות ומושתקות מלהגיש את הערעור דנא. למיצער, יש לראות בהן כמי שהטעו את בית המשפט ואת המשיבים לחשוב כי אין בכוונתן להתמיד בתביעה, לא במסגרת התביעה דנן ולא במסגרת תביעה אחרת. כך הבין בית משפט קמא דברים מפורשים אלה, ובצדק, ולכן דחה את התביעה. במצב דברים מיוחד זה, רשאי היה בית המשפט שלא לילך בדרך המלך המותווית בתקנות, ולנקוט דרך של דחיית התביעה.
בנוסף לאמור, קבע כב' השופט ד' מינץ כי מדובר בנסיבות חריגות וקיצוניות שבהן "ראוי ונכון" היה לדחות את התביעה לפי תקנה 43 לתקנות סדר הדין האזרחי. הניסיון להותיר את האפשרות להביא את ההליך לבירור מחודש לפני בית משפט בעתיד, בלתי מתקבל על הדעת. מדובר לא רק בחוסר תום לב דיוני ושימוש לרעה בהליכי בית משפט, כי אם בניסיון מכוון וזדוני להוריד לטמיון הליך שלם שנוהל תוך זריית חול בעיני בית המשפט באשר להשלכות האפשריות של היענותן להצעתו. החברות גם מושתקות מלהעלות כיום כל טענה בדבר שמירת זכויותיהן לקיום הליך נוסף והגשת ערעור במידת הצורך מקום בו הן ויתרו על כך מפורשות בתשובתן לבית המשפט. מקרה זה נכנס אפוא לגדרם של אותם מקרים בהם מוצדק להורות על דחיית התביעה. כב' השופט ח' כבוב, הוסיף כי מקרה חריג לכל הדעות. דרך פעולתן של החברות היא לא פחות מניסיון פסול להתחמק ממתן פסק דין על-ידי המותב שסיים לשמוע את התיק, לרבות חקירות וסיכומים בעל-פה, רק יומיים עובר למועד הגשת ה'הודעה על מחיקת תביעה'. מדובר בהתנהלות חסרת תום לב באופן חריג וקיצוני, שלבטח באה בגדרי אותם מקרים חריגים בהם 'ראוי ונכון' לדחות את התביעה מכוח תקנה 43 לתקנות סדר הדין האזרחי. מדובר, הלכה למעשה, בהודאת בעל דין לפיה אין לחברות כל עניין לא רק בהליך המשפטי, אלא גם במחלוקת מושא ההליך.
לסיכום, הערעור נדחה. החברות תשאנה בהוצאות המשיבים בסך 20,000 ₪.
המערערות יוצגו ע"י: עו"ד גיא ראשין; עו"ד אורן וינטרויב; המשיבים יוצגו ע"י: עו"ד יעקב הילמן
