העליון קבע כי הלכת השיתוף עניינה שותפות קניינית, שוויונית ומיידית בנכסים במהלך הקשר הזוגי. קביעה בדיעבד, לאחר הפירוד, שהנכס המשותף יחולק בין בני הזוג בחלקים שאינם שווים, פוגעת בקניינו של בן הזוג שנגרע חלקו. פגיעה בזכות קניינית, שהיא זכות חוקתית, אינה יכולה לעמוד בהיעדר הוראה בחוק
השאלה העומדת במרכזה של הבקשה הינה האם ניתן לחלק את הזכויות בדירה בחלקים שאינם שווים, בהינתן שהדירה היא רכוש משותף של הצדדים לפי הלכת השיתוף. משעסקינן בשאלה משפטית עקרונית ניתנת רשות ערעור. המשיבה, חברת קיבוץ, ובעלת מגרש ודירת מגורים שנרשמו על שמה בקיבוץ. הצדדים ניהלו קשר זוגי בין השנים 2002–2017, ובמהלכו נולדו להם שני ילדים. בני הזוג לא נישאו זה לזו, ובשנת 2005 עברו להתגורר יחד בדירת המגורים בקיבוץ שנרשמה על שמה של המשיבה. בשנת 2017 נפרדו בני הזוג, והמשיבה עזבה את הדירה, ובהמשך הגישה תביעה נגד האיש לסילוק יד מהדירה ולתשלום דמי שימוש. בחודש פברואר 2020 הגיש האיש תביעה לפירוק שיתוף בדירה, בה טען כי הוא הבעלים של מחצית מהזכויות בדירה, ובית המשפט למשפחה קיבל את תביעתו. נקבע כי, הדירה היא בבחינת רכוש משותף לצדדים לפי הלכת השיתוף, וניתן צו לפירוק השיתוף בה. המשיבה ערערה למחוזי אשר קיבל באופן חלקי את ערעורה וקבע כי אמנם הדירה נכללת בגדר הרכוש המשותף לצדדים לפי הלכת השיתוף, אך נפסק כי יש להוסיף ולקבוע מהו "היקף השיתוף". נאמר כי במקרים מסוימים השיתוף עשוי להיות חלקי בלבד – בבחינת "שיתופיות מוחלשת" – כך שהרכוש המשותף יחולק בין הצדדים בחלקים שאינם שווים. הודגש, כי הלכת השיתוף נועדה "לבטא תחושת צדק", וצדק אינו בינארי. נקבע כי יש להכיר בשיתוף חלקי בלבד בדירה, כך שרבע מהזכויות בה שייכות לאיש, ושלושה רבעים – למשיבה. מנגד, השופט ג'יוסי סבר, בדעת מיעוט, כי ככלל, שיתוף בין בני זוג הוא שוויוני, ויש לקבוע שיתוף של הדירה בין הצדדים בחלקים שווים.
לטענת האיש, הדירה הינה נכס משותף, וחלוקת רכוש משותף לבני זוג לפי הלכת השיתוף צריכה להיעשות באופן שוויוני.
המשיבה טוענת מנגד, כי שיקולי צדק ושכל ישר עשויים להצדיק חלוקת רכוש משותף לפי הלכת השיתוף ביחס שאינו שוויוני. בני הזוג בחרו שלא להינשא, ושיפוץ הדירה מומן מחשבון הבנק שלה.
כב' השופטת י' וילנר פסקה כי יש לקבל את הערעור. בבסיס הלכת השיתוף, כפי שהשתרשה בפסיקה ענפה, עומדת ההנחה כי חיי הזוגיות יוצרים שותפות רכושית-קניינית, שוויונית ומיידית, כבר במהלך חיי הזוגיות. זאת, לנוכח טיב הזכויות שנוצרות מכוחה של השותפות כאמור והיסודות שעליהם היא מושתתת. חריגה מחלוקה שוויונית, יכולה להתבצע רק מכוח הוראה מפורשת בחקיקה, שאינה קיימת בעניין דנן. הלכת השיתוף מוכרת במשפט מזה עשרות שנים, והיא מבוססת על המאפיינים המיוחדים של מערכת יחסים זוגית. תחולתה של הלכה זו אינה מותנית בנישואין, והיא חלה גם על בני זוג אשר חיים יחד כ"ידועים בציבור". הלכת השיתוף קובעת חזקה בנוגע לבני זוג אשר חיים יחד ומקיימים משק בית משותף, שלפיה הרכוש שנצבר במהלך חייהם המשותפים הוא רכושם המשותף, אשר שייך לשניהם בחלקים שווים, זאת בהיעדר ראיות ברורות לכך שהתגבשה ביניהם כוונה אחרת. בנסיבות מסוימות, גם נכסים שלא נצברו במלואם במהלך החיים הזוגיים עשויים להיכלל בגדר הרכוש המשותף לצדדים לפי הלכת השיתוף. בעניין זה נפסק כי "חזקת השיתוף היא ביטוי לאורח החיים הבין-אישי הנוצר לפי תפיסותינו ביחסים בין בני-זוג המקיימים משק בית משותף ומשלבים מאמציהם לכדי מערכת מאוחדת [...] ברבות השנים נעלמים תחומי ההפרדה, והנכסים – יהא מקורם אשר יהא – הופכים 'לבשר אחד'" (ע"א 806/93 בעניין הדרי). במרוצת השנים נפסק כי הלכת השיתוף מבוססת בעיקרה על רציונל של "מאמץ משותף", שביסודו תפיסה שלפיה בני זוג תורמים באופן שוויוני לרווחת המשפחה, באופן שמצדיק להחיל על רכושם משטר של שיתוף ולחלקו "שווה בשווה". הלכת השיתוף אינה מבוססת על ניסיונות לאמוד בערכים כספיים את תרומתו של כל אחד מבני הזוג לתא המשפחתי, ובכלל זה, לרכישת הנכסים. מעבר לקושי המעשי לעשות כן בנוגע להתנהלות בני הזוג במערכת המשפחתית – דוגמת גידול ילדים, ביצוע מטלות הבית ודאגה לרווחת המשפחה – הדבר נעוץ בשאיפה למנוע פנקסנות והתחשבנויות בין בני זוג, שיש בהן כדי לפגוע במרקם המשפחתי. לצד זאת, הלכת השיתוף מעניקה גם משקל לאוטונומיה של כל אחד מבני הזוג, ואינה שוללת את יכולתם לקבוע תנאים בהסכם ממון באשר למשטר הרכושי שיחול בעניינם.
זאת ועוד, נקבע כי החלת הלכת השיתוף מותנית בקיומם של אורח חיים זוגי ומאמץ משותף של בני הזוג. לצד זאת, גם כאשר חלה הלכת השיתוף, ניתן לסתור את חזקת השיתוף ביחס לנכס מסוים, ועל בן הזוג שטוען להיעדר שיתוף להוכיח כי בנסיבות העניין, מדובר בנכס שנמצא בבעלותו הבלעדית. עם זאת, דירת המגורים היא "גולת הכותרת" של השיתוף, בהיותה הנכס המשפחתי המובהק ביותר. לפיכך, נדרשת עמידה ברף ראייתי נמוך יחסית לצורך הכללת דירת מגורים ברכוש המשותף של הצדדים לפי הלכת השיתוף. זאת, במיוחד כשמדובר בנכס העיקרי של המשפחה, ואף אם הדירה הייתה בבעלות אחד מבני הזוג טרם תחילת היחסים הזוגיים. הלכת השיתוף עניינה שותפות קניינית, שוויונית ומיידית בנכסים הנדונים, ומשמעותה היא שזכות, אשר נתונה לפי הדין הכללי לאחד מבני הזוג, מועברת במחציתה לבן הזוג השני, כבר במהלך הקשר הזוגי. קביעה בדיעבד, לאחר הפירוד, שלפיה הנכס המשותף יחולק בין בני הזוג בחלקים שאינם שווים, לאחר שהזכויות בנכס כבר הוקנו להם, פוגעת בקניינו של בן הזוג שנגרע חלקו. פגיעה בזכות קניינית – שהיא זכות חוקתית – אינה יכולה לעמוד בהיעדר הוראה בחוק המאפשרת לעשות כן, והוראה כזו איננה קיימת בדין הישראלי. גישה שלפיה בית המשפט מחלק את הזכויות בנכס משותף מ"שיקולי צדק" שונים, בהתאם לנסיבות המקרה, תוביל לחוסר ודאות של בני הזוג, ביחס לשאלה מה ייקבע בדיעבד ביחס לזכויותיהם ברכוש המשותף. הדבר צפוי לתמרץ את הצדדים להתחשבן ביניהם, כבר במהלך מערכת היחסים הזוגית, בנוגע למידת השקעתם ותרומתם לתא המשפחתי ולנכסיו. גישה שלפיה ניתן לחלק רכוש משותף בין בני זוג לפי הלכת השיתוף בחלקים שאינם שווים, אינה מתיישבת עם מהות הזכויות מכוח הלכת השיתוף ועם התפיסה שבבסיס הלכה זו, שלפיה בני זוג הפועלים במאמץ משותף תורמים באופן שוויוני לתא המשפחתי. המשיבה טוענת, כי חלוקת רכוש משותף לבני זוג לפי הלכת השיתוף בחלקים שאינם שווים עשויה להיות מוצדקת, וזאת בהיקש מסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, שמסמיך את בית המשפט לקבוע, בנסיבות מיוחדות, כי איזון שווי הנכסים של בני הזוג לפי החוק לא יהיה "מחצה על מחצה". אלא שהחוק חל רק על מי שנישאו, והוא מאפשר לזוגות נשואים כאמור להתנות בהסכם ממון על ההסדר הקבוע בחוק. בעוד זכויות מכוח הלכת השיתוף הן בעלות אופי קנייני, ולכן, ככלל, אין לפגוע בהן בהיעדר הסמכה בחקיקה; הרי שהזכות לאיזון משאבים לפי החוק היא אובליגטורית. כמו כן, סעיף 8(2) לחוק מהווה מקור הסמכה לבית המשפט לסטות מאיזון שוויוני כאמור.
מהלכה למעשה, נקבע כי דירת המגורים משותפת לבני הזוג מכוח הלכת השיתוף. בני הזוג קיימו מערכת יחסים זוגית במשך כ-15 שנים, ובמהלכה נולדו להם שני ילדים. הצדדים קיימו אורח חיים זוגי תקין ופעלו במאמץ משותף מתוך קופה משותפת. בני הזוג גרו יחד בדירה במשך כ-12 שנים. הם עברו להתגורר בה לאחר שיפוצה בהיקף לא מבוטל, כאשר חלק משמעותי מהשיפוץ בוצע על-ידי האיש, במו-ידיו. בני הזוג מימנו יחד את העלויות הכרוכות בשיפוץ. אמנם המשיבה היא שקיבלה את הזכות לשיוך המגרש והדירה על-שמה, בהיותה חברת קיבוץ, אך זכות זו ניתנה לה בסמוך לתחילת הקשר הזוגי. ללא התרומה הכספית של האיש למשק הבית המשותף, לא היה באפשרות המשיבה לעמוד בתשלומים שהיו כרוכים במימוש הזכות האמורה, ואין לקבל את הטענה, כי הכספים שהפקיד בחשבון הבנק של המשיבה לא שימשו לתשלום עלויות אלו. נקבע כי בנסיבות אלו, יש לראות בדירה נכס משותף לצדדים מכוח הלכת השיתוף, ומשכך, שייכת הן לאיש הן למשיבה בחלקים שווים. הערעור מתקבל, קביעתו של בית המשפט המחוזי, שלפיה האיש הוא בעל רבע מהזכויות בדירה תבוטל. חלף קביעה זו, תעמוד על כנה קביעתו של בית המשפט לענייני משפחה, שלפיה האיש הוא בעל מחצית מהזכויות בדירה.
לסיכום, הערעור מתקבל.
המבקש יוצג ע"י: עו"ד גבי מיכאלי; עו"ד עמית גולדברג; המשיבה יוצגה ע"י: עו"ד יורם ירקוני
