המנוח נפטר עת בני הזוג היו בהליכי גירושין ובצוואתו הדיר את בת זוגו וילדיו. נקבע כי סכום הכתובה הינו בבחינת חוב הרובץ על הבעל, ואחרי מותו - על עזבונו, והוא אינו יכול להשתמט מהתחייבותו על-פי שטר כתובה או לעקוף התחייבות זו על ידי עריכת צוואה. בנו של המנוח זכאי לקבלת מזונותיו כסכום חד פעמי מתוך העיזבון
התובעת והמנוח היו בני זוג לשעבר, שהיו בהליכי גירושין. במהלך ההליכים המשפטיים, המנוח הלך לבית עולמו. הנתבעת 2 היא אחות המנוח, גיסתה לשעבר של האישה, והזוכה הבלעדית על פי צוואתו. האישה תובעת לקבל כתובה ומזונות מן העיזבון. בנוסף, ישנה תביעת המנוח לתשלום דמי שימוש אשר הגיש בעודו בחיים, בגין שימוש האישה בחלקו בבית שהיה בבעלותם. תחילתם של ההליכים בהגשת תביעה לפירוק שיתוף בית הצדדים שהוגשה על ידי המנוח כנגד האישה, בה עתר למכור את הבית המשותף של הצדדים ולחלק את תמורתו באופן שווה. בכתב ההגנה ביקשה האישה לדחות את פירוק השיתוף בחמש שנים ממועד הגירושין, אולם גם עתרה להשהיית הדיון בפירוק השיתוף עד לבירור התובענות שהוגשו בבית הדין הרבני -תביעה לשלום בית ומדור ספציפי. פסק הדין בתביעה לפירוק השיתוף קבע כי יש לקבל את התביעה ולפרק את השיתוף בבית במכירה חופשית, ובאי כוח הצדדים מונו ככונסי נכסים ככל ויעלה הצורך. בהמשך, המנוח הגיש תביעה לדמי שימוש. בסיומו של הליך הכינוס, הודיעה אחות המנוח כי הוא הלך לעולמו והשאיר אחריו צוואה, לפיה האחות היא היורשת היחידה לעיזבונו. האישה הגישה תביעת כתובה מהעיזבון ובה עתרה לחייב את העיזבון בתשלום כ-1,800,000 ₪, וכן תביעה למזונות מהעיזבון.
כב' השופטת מ' רום פלאי פסקה כי באשר לתביעה לדמי שימוש, יש לקבלה באופן חלקי. עוד בחייו, הגיש המנוח תביעה כספית לתשלום דמי השימוש בחלקו בבית הצדדים ועשיית עושר שאינו במשפט על ידי האישה. זאת בגין השימוש שעשתה האישה בחלקו בבית בתקופה שבה לא התגורר בו, החל מהיום שעזב את הבית ועד למועד פינויה מהבית. בכתב התביעה נטען כי המנוח נאלץ לעזוב את בית הצדדים עקב איומים חוזרים ונשנים של האישה. דמי השימוש הוערכו על ידו בסך של כ-4,000 ₪ לחודש. בנוסף נטען כי האישה מנהלת עסק של גן ילדים בבית, ללא תשלום חלקו. האישה, טענה כי המנוח עזב את הבית עקב התנהלותו האלימה, והפנתה להליך צו הגנה שהגישה נגדו. לגופו של עניין, טענה כי אינה עושה שימוש בחלקו, אלא בחלקה שלה, לרבות הצהרון הפועל בבית, בהסכמת הצדדים במשך שנים. לטענתה היא לא מנעה ממנו להיכנס לבית בכל רגע נתון. נקבע כי הבסיס לחיוב שותף במקרקעין בתשלום דמי שימוש ליתר השותפים קבוע בסעיפים 31(א) ו- 33 בחוק המקרקעין. בית הדין הרבני הגדול דחה את הערעור שהגישה האישה, ואף קבע כי התביעה לשלום בית שהגישה אינה כנה ואמתית, אלא נועדה לאפשר לה את המשך המגורים בבית המשותף, ולמנוע את פירוק השיתוף על ידי בית המשפט לענייני משפחה. ביחס לתקופה הראשונה מיום עזיבת המנוח את בית המגורים ועד להגשת תביעה לדמי שימוש, נקבע כי המנוח לא זכאי לדמי שימוש הואיל והוא עזב את דירת המגורים מרצונו. ככלל, בן זוג העוזב מרצונו את דירת המגורים אינו זכאי לדמי שימוש ראויים, ואין הוא הופך באחת את בן הזוג האחר ל"שוכר בעל כורחו". עם זאת, ההלכה הפסוקה הכירה בכך שגם כאשר אחד מבני הזוג עוזב את הבית המשותף בתקופה הקשה של פירוק הקשר, אין בכך כדי להעיד כי הוא מוותר על זכויותיו "מעתה ועד עולם". ברור כי ממועד הגשת התביעה לדמי שימוש, מגורי האישה בדירה לא היו בהסכמת המנוח ומכאן שקמה לו עילת תביעה לדמי שימוש ראויים. לפיכך נקבע כי משאחות המנוח נכנסה לנעליו, עיזבון המנוח זכאי לדמי שימוש ראויים בגין שימושה של האישה בבית במשך השנתיים שחלפו ממועד הגשת התביעה לקבלת דמי שימוש ועד למועד שפינתה האישה את הבית. סה"כ דמי השימוש המגיעים לעיזבון המנוח הינם בסך של 80,300 ₪.
יתרה מזו, נקבע כי בנוגע לתביעת האישה לכתובה מן העזבון, המנוח חתם על שטר כתובה, במסגרתו נקבע סכום כתובתה של האישה בסך של 1,800,000 ₪. כאמור, המנוח נפטר והותיר אחריו צוואה בה הוריש את כל נכסיו לאחותו, תוך הדרת האישה וילדיהם המשותפים. לטענת האישה, היא זכאית לפרוע את כתובתה במלואה מן העיזבון ע"פ הדין העברי המעוגן בחוק הירושה. לטענת אחות המנוח, האישה אינה זכאית לכתובה, משהיא זו שהחלה את ההליכים המשפטיים כנגד המנוח, ועתרה להרחיק אותו מבית הצדדים בהליך צו הגנה. נקבע כי באמצעות שטר הכתובה מתחייב הבעל כלפי אשתו בחיובים שונים כמו חיובי מדור מזונות ועוד המתייחסים לתקופת הנישואין. חלק אחר - עיקר הכתובה, תוספת כתובה, נדוניא ותוספת נדוניא - מתגבשים רק עם פקיעתם של הנישואין בגירושין או בפטירת הבעל. זכותה של האישה לגבות את כתובתה מוגנת בין היתר בחוק הירושה, וסעיף 11(ג) קובע הוראות בדבר זכות הירושה של בן-זוג: "המגיע לבן-זוג על פי עילה הנובעת מקשר האישות, ובכלל זה מה שאשה מקבלת על פי כתובה, ינוכה מחלקו בעיזבון". הפסיקה מגדירה את סכום הכתובה בבחינת חוב הרובץ על הבעל, ואחרי מותו - על עזבונו, והבעל אינו יכול להשתמט מהתחייבותו על-פי שטר כתובה או לעקוף התחייבות זו על ידי עריכת צוואה או באופן אחר, כפי שאינו יכול להשתמט מתשלום חוב על ידי עריכת צוואה או באופן אחר. המשפט הישראלי הכיר במתן תוקף ממשי לחוב הכתובה, וקבע כי יש להתייחס אליו כיתר החובות, שכן מדובר על חיוב משפטי תקף לכל דבר ועניין. האישה הגישה תביעות לשלום בית ומזונות לבית הדין הרבני, מבלי לעתור לקבלת כתובתה. הצדדים כאמור לא הספיקו להתגרש, ואף בהחלטה שניתנה על ידי בית הדין הרבני לאחר שהסתיים הדיון, ולפיה "הצדדים יתגרשו זמ"ז כהסכמתם", לא הייתה התייחסות לשאלת זכאות האישה לכתובה. בית הדין הרבני הגדול קבע כי התביעה לשלום בית שהגישה האישה אינה כנה ואמתית, ונקבע: " שלא טוב עשתה המערערת, שבמקום להציג את תביעתה האמתית, שעיקרה כלכלית, עטפה אותה בתביעה לשלום בית ...".
זאת ועוד, נקבע כי על אף שהאישה הופנתה על ידי בית הדין להגיש תביעות רכוש, לרבות בעניין כתובתה, היא לא עשתה זאת, אלא הגישה את התביעה לבית משפט זה רק לאחר פטירתו של המנוח, כאשר לא ניתן לקבל את גרסתו בנוגע לאי זכאותה של האישה לכתובתה על פי העילות הרלוונטיות בדין העברי. כאשר האישה נשאלה בחקירתה הנגדית האם היא זו שהתחילה את הליך הגירושין, השיבה בצורה מתחמקת ומתחכמת. נקבע כי התנהלות האישה לוקה בחוסר ניקיון כפיים, כאשר ניסתה להטעות את בית הדין הרבני ואת בית המשפט באשר למצב היחסים בינה לבין המנוח עובר לפטירתו, אל מול העובדות אשר התבררו הן בהליך בבית הדין הרבני והן בחקירת האישה בבית המשפט. עתירת האישה לגבות את כתובתה מעיזבון המנוח בנסיבות המפורטות לעיל, וכן סירובה להתגרש מהמנוח במשך כל התקופה על מנת ליהנות מיתרונות כלכליים וכספיים בהיותה נשואה פורמאלית ו"על הנייר" למנוח, מטילה צל על תום ליבה. חרף ההתנהלות המתוארת, לא הוכח מטעם המנוח כי מתקיימת עילה בנוגע לאי זכאותה של האישה לכתובתה על פי העילות הרלוונטיות בדין העברי, ומשכך אין גם כל קביעה משפטית רלוונטית בעניין זה. נקבע כי סכום הכתובה בסך 1,800,000 ₪ הוא מוגזם, ואין לו תוקף מחייב. עם זאת, נמצא לפסוק לאישה סכום מתאים כפיצוי ראוי לכל זכויותיה בסך שלא יעלה על 180,000 ₪ מתוך נכסי עזבון המנוח.
יתר על כן, נקבע כי באשר לתביעת מזונות מן העזבון, זכאותם העקרונית של הילדים למזונות מן העיזבון נקבעת על פי הוראות סעיפים 56 ו-57 לחוק הירושה. סעיף 59 לחוק הירושה קובע את הקריטריונים והשיקולים בפסיקת מזונות מן העיזבון. בין היתר יש לבחון את שווי העיזבון, את רמת החיים של הזכאי למזונות כפי שהיתה ערב מות המוריש ואת התשלומים שהקטין זכאי לקבל ממקורות אחרים. הזכאות למזונות נבחנת על פי נזקקותו של התובע, שכן מוסד המזונות מן העיזבון מהווה מעין חקיקה סוציאלית שתכליתה לסייע לנזקק ואף לדאוג לעניינה של הקופה הציבורית לבל ייפול הנזקק לנטל עליה. מבחן הנזקקות זכה בפסיקה לפרשנות מצמצמת, ומזונות מן העיזבון יינתנו אך ורק אם הטוען למזונות אינו יכול לספק את צרכיו ההכרחיים. זאת משמדובר בחריגה מהעיקרון המוביל של "עשיית רצון המת". נקבע כי בתו של המנוח בהיותה בגירה ובהעדר קשר בינו לבינה, לא הייתה זכאית לקבלת מזונות מאביה המנוח. לעומת זאת, בנו של המנוח זכאי לקבלת מזונותיו בסך של 30,400 ₪, כסכום חד פעמי מתוך העיזבון.
לסיכום, התביעות מתקבלות באופן חלקי.
מייצגי הצדדים: לא צויין
