בית הדין לעבודה קבע כי אירועי גיבוש שערכה שותפות לעובדיה מהווים טובות הנאה שדינם כהכנסת עבודה ולפיכך חייבים בדמי ביטוח. אין לקבל את עמדתה של השותפות כי היא הנהנית העיקרית מאירועי הגיבוש, משלא נכללה בהם פעילות לימודית או מקצועית כלשהי והפעילות התקיימה בסוף השבוע
השאלה הטעונה הכרעה בהליך דנא נוגעת לחיוב התובעת-שותפות של עורכי דין, בדמי ביטוח לאומי, אשר נקבעו לה בגין אירועי גיבוש שערכה לעובדיה בשנים 2012, 2014 ו- 2015. התובעת מנתה כ- 30 עובדים, ובבכל אחת מהשנים שבמחלוקת ערך המשרד אירוע גיבוש לכלל עובדי המשרד, במימונו המלא, וכל אירוע נמשך על פני 3 ימים. ימים אלה, לטענת התובעת, היו מלאים, אינטנסיביים ורווי פעילויות משותפות ומגבשות לכלל המשתתפים. לטענתה, המשרד נהנה ממוניטין ארצי ובינלאומי בתחום דיני המיסים, והעומדים בראשו מייחסים חשיבות גדולה לבחירת ההון האנושי, הכשרתו וגיבושו, וזאת מתוך הבנה והכרה שהצלחת המשרד נשענת בעיקרה על כלל העובדים ועל יכולתם לפעול בשיתוף פעולה ובהרמוניה. המוסד לביטוח לאומי הוציא לתובעת קביעת דמי ביטוח כאשר סכום החיוב עמד על 96,126 ₪, וקבע כי ניתנו לעובדים טובות הנאה בגדר נופש וטיולים שדינם כהכנסת עבודה ולפיכך חייבים בדמי ביטוח.
התובעת טענה כי באירועי גיבוש "טובת המעסיק" היא שגוברת, חרף העובדה שהעובדים מפיקים גם הם הנאה כלשהי. אירועי הגיבוש מהווים "פעולה נלווית לעבודה" ומשכך ברור כי אין מקום לחייבה בדמי ביטוח לאומי בגינם.
לעמדת המוסד לביטוח לאומי, עסקינן בנופש עובדים בחו"ל ועל כן מדובר בטובת הנאה לכל דבר ועניין, היינו, הכנסת עבודה, בהתאם לאמור בסעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה. בהתאם, התובעת חייבת בתשלום דמי ביטוח מלאים מכוח סעיף 344(א) לחוק הביטוח הלאומי.
כב' השופט א' שגב פסק כי יש לדחות את התביעה. השאלה בה ביה"ד נדרש להכריע בתיק דנא היא מיהו הנהנה העיקרי מאירועי הגיבוש שערכה התובעת לעובדיה ב-3 השנים שבמחלוקת, וליתר דיוק, האם התובעת הניחה מסד ראייתי מספק לטענתה, כי היא היתה "הנהנה העיקרי" באירועים אלה. אין מחלוקת שלאירועי גיבוש חשיבות בפיתוח ההון האנושי, בשימורו ובהעמקת יחסי העבודה בין העובדים השונים לבין עצמם, ואף אין חולק כי הדבר תורם להגברת המוטיבציה ולתחושת ההזדהות של עובדים עם מקום עבודתם, בד בבד עם העובדה שהעובדים מפיקים הנאה מפעילויות מסוג זה, פועל הדבר גם לטובת המעסיק. השאלה במקרים אלה היא באיזה שדה נמצאת הנקודה הארכימדית. ב"שדה המעסיק", ב"שדה העובדים", או שמא בשטח חופף ומשותף לשני שדות אלה. פעילות מסוג השתלמות מקצועית, מטיבה ומטבעה, משויכת ללא קושי ל"שדה" המעסיק. המעסיק דואג לשיפור ולעדכון יכולותיהם המקצועיות של עובדיו בתחום הרלוונטי לעיסוקו, והתוצאה הישירה היא שיפור ב"יכולות הייצור" שלו או במתן השירותים שהוא מספק. השתלמויות מקצועיות, מעצם טיבן, אינן נושאות במוצהר אופי חברתי כי אם מקצועי גרידא, הגם שלעיתים מזומנות משולבות בפעילויות אלה פעילויות מסוימות מהתחום החברתי. במקרים אלה מדובר בפעילויות שככל שהן נכללות במסגרת השתלמות מקצועית, הן שוליות מבחינת נפחן והיקפן ביחס לחלק המקצועי של ההשתלמות. בשדה האחר נמצאות פעילויות שבמרכזן רווחתו של העובד וכל כולן מוקדשות לפעילויות פנאי שונות ומהנות. לעיתים, המעסיק אף מאפשר לעובדיו לצרף לפעילויות אלה בני או בנות זוג על מנת להגביר את תחושת הלכידות והשייכות של העובדים במטרה להעניק להם הרגשה שמקום העבודה הוא בבחינת "משפחתו המורחבת" של העובד. מטבע הדברים, מדובר בפעילות שאינה נושאת אופי כופה וקשיח כמו השתלמויות, ולמשתתפים בפעילויות אלה אף ניתנת פעמים רבות אפשרות בחירה בין פעילויות שונות ויד חופשית בניהול זמנם. המודעות לחשיבותם של אירועי גיבוש, קנתה לה זה מכבר שבת בעולם דיני העבודה בכלל, ובמקומות עבודה רווי תחרות כגון: חברות היי-טק, חברות מסחריות, פירמות עורכי דין או פירמות רואי חשבון, בפרט. מכאן, הצורך של מעסיקים לקיים פעילויות שונות כגון אירועי גיבוש, שנועדו, בין היתר, לשמר עובדים איכותיים, למשוך עובדים איכותיים חדשים, ולשמור על רמתו הגבוהה ועל יוקרתו של העסק שהם מפעילים במטרה להשיא את רווחיו.
בהמשך לאמור, נקבע כי במקרה דנן מתקיימת "זיקת הנאה משותפת". בה בשעה שפעילויות מסוג האירועים שהתובעת ערכה תורמות לתחושת הלכידות של העובדים, ליצירת "גאוות יחידה" ובאופן כללי להגברת ההזדהות של העובדים עם המשרד בו הם עובדים, בפעילויות אלה, לא נכללה פעילות לימודית או מקצועית כלשהי. אופיו המעורב של אירוע הגיבוש ותרומתו המשולבת הן למעסיק והן לעובדים מצדיק את סיווגו כ"אירוע מעורב", ובתור שכזה, לא ניתן להחיל עליו את הכללים שהמחוקק קבע ביחס לאירועים בהם הנהנה העיקרי הוא המעסיק. גישה זו עולה בקנה אחד עם הפסיקה שקבעה כי הסיווג הנו בינארי. משכך, אין לקבל את עמדתה של התובעת כי היא הנהנית העיקרית מאירועי הגיבוש. התובעת לא נתנה הסבר מספק לשאלה מדוע לא שילמה שכר עבודה לעובדיה עבור 2 מתוך 3 ימי הנופש, חרף הטענה בדבר נחיצות הפעילות למהלך העבודה, ובאותו הקשר, לא ניתן הסבר מדוע היה צורך לקיים את הפעילות בסוף שבוע ולא בימים א' עד ה'. מנגד, יש לדחות את טענת המל"ל כי אם האירוע מתקיים בחו"ל, חזקה שהעובד הוא הנהנה העיקרי, ולהיפך. בניגוד למצב שרווח בעבר, נסיעה ושהות בחו"ל אינם בהכרח יקרים יותר מאשר קיום אותה פעילות בארץ. המבחן צריך להתייחס אפוא למהות הפעילות, תוך התחשבות בכך שבמקרים מסוימים התשובה לשאלה מי נהנה יותר, אינה מובהקת, בהינתן שלכל אחד מהצדדים יש אינטרס משלו לקיים או להשתתף בפעילות. עם זאת, מקובלת עמדתה העקרונית של התובעת, כי עלות האירוע כשלעצמה, אינה יכולה ואינה צריכה להיות המדד שעל פיו בית הדין יפסוק מיהו הנהנה העיקרי. אין להוציא מכלל אפשרות שפעילות מסוג השתלמות מקצועית שנכנסת לגדר לשון הפקודה ולשון החוק, תיערך במלון פאר, ולהיפך. פעילות שלגביה נקבע כי במהותה היא נופש לעובדים, ולכן "טובת הנאה", תהייה צנועה. כל מעסיק וטעמו וכל מעסיק וצרכיו ויכולותיו הכלכליות.
לאור כל האמור, נקבע כי לא הוכח שבשלושת האירועים התובעת היא זו שהפיקה את מירב ההנאה בהשוואה לעובדיה. החלטת התובעת לקיים את האירועים הנ"ל ואירועים נוספים בעתיד, מסורה לשיקול דעתה הבלעדי וחזקה עליה שהיא מכלכלת את צעדיה בהתאם. יתרה מכך, לעובדים שעתה יצטרכו לשאת בחלקם היחסי בדמי הביטוח, אין ולא היה אינטרס הסתמכות או ציפייה לכך שלא ייפסק בעתיד, בניגוד לדעת התובעת, כי מדובר בטובות הנאה. מדובר בסיכון מחושב שהתובעת לקחה או היתה צריכה לקחת במכלול שיקוליה.
לסיכום, התביעה נדחית.
התובעת יוצגה ע"י: בעצמה ; הנתבע יוצג ע"י: עו"ד שירלי וינגרטן-צ'רניקר
