העליון דחה ערר על החלטת המחוזי שאין להשיב לעורר רכב תפוס שבו השתמש כדי להגיע למתלונן, לשסף את פניו ולהמלט. נקבע כי יש לפרש את מבחן הזיקה המהותית בין הרכב לבין העבירה באופן רחב, ולקבוע כי בהינתן חומרתה היתרה של העבירה, יש פוטנציאל עתידי לחילוט הרכב, ולמדינה יש סמכות להחזיק בו עד להכרעה בתיק
עסקינן בערר על החלטת בית המשפט המחוזי, שבגדרה נדחתה בקשת העורר להשבת רכב תפוס לפי סעיף 34 לפקודה. השאלה המתעוררת בגדר ההליך דנן, הינה מתי ייחשב חפץ כ"אמצעי אשר שימש לביצוע עבירה", באופן שתקום למשטרה סמכות לתופסו ולהחזיק בו מכוח פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש), לצורך הבטחת חילוט עתידי. לבית המשפט המחוזי הוגש כתב אישום המייחס לעורר עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין. מעובדות כתב האישום עולה כי בין המתלונן למוסעב, אחיו הצעיר של העורר, התגלעה מחלוקת בעניין תשלום שכרו של מוסעב, עליו היה המתלונן אחראי במסגרת עבודתם באותה העת. על רקע מחלוקת זו, הגיעו העורר ומוסעב ברכב למקום עבודתם של המתלונן ומוסעב, נכנסו יחדיו למתחם והגיעו לקרבת משרדו של המתלונן. העורר נכנס למשרדו של המתלונן, ושם שיסף את פניו וצווארו באמצעות להב של סכין כירורגית, שבה הצטייד לשם כך מבעוד מועד. לאחר מכן ברח העורר בריצה אל הרכב, והשניים נמלטו באמצעותו בנסיעה מהמקום, תוך שהעורר משליך את להב הסכין במהלך הנסיעה. עוד ביום האירוע נעצר העורר ועמו נתפס גם הרכב. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה לחלט את הרכב לפי סעיף 39(א) לפקודה, שכן, שימש לביצוע העבירה. לאחר כשלושה שבועות, עתר העורר להשבת הרכב התפוס וטען שתפיסתו והחזקתו על ידי המשטרה נעשו בחוסר סמכות, ובקשתו נדחתה.
העורר שב וטען כי לא מתקיימות אף אחת מהחלופות המנויות בסעיף 32(א) לפקודת סדר הדין הפלילי המקימות סמכות תפיסה כלפי הרכב, לא כל שכן סמכות להמשיך ולהחזיק בו או לחלטו. נטען, בין היתר, כי הרכב אינו חלק מהמארג הראייתי להוכחת עבירת החבלה המיוחסת לעורר, ואינו בגדר אמצעי אשר שימש לביצועה, שכן לא מתקיימים התנאים שנקבעו לשם כך בפסיקה - אין "זיקה מהותית" בין הרכב לעבירת החבלה, במובן זה שניתן היה לבצע את העבירה גם בלעדיו.
לעמדת המדינה, על מנת לקבוע שמדובר בחפץ אשר שימש כאמצעי לביצוע העבירה, די בכך שהרכב היווה חלק מההשתלשלות העובדתית בתיק, ואין צורך להראות שלא ניתן היה לבצע את העבירה בלעדיו.
כב' השופט י' עמית פסק כי הליכי תפיסה, החזקה ושחרור חפצים שנתפסו על ידי המשטרה, הם הליכים שגרתיים המתנהלים מדי יום ביומו בפני בתי משפט השלום והמחוזי. חרף שכיחותם, יש והשאלות המתעוררות במסגרתם אינן פשוטות כלל ועיקר, וכזו היא השאלה - מה ייחשב ככלי ששימש כאמצעי לביצוע עבירה. על כן - ולמרות ששווי השאלה בהליך דנן עומד על כ-15,000 ₪ בלבד (הסכום שהעורר נדרש להפקיד על מנת לשחרר את הרכב), ובמצב הדברים הרגיל ספק אם היה מקום להקדיש זמן שיפוטי יקר לדון בסכומים מעין אלה - נמצא לנכון לבחון את הסוגיה בהרחבה. סמכות המשטרה לתפוס ולהחזיק חפצים הינה מכוח סעיף 32(א) לפקודת סדר הדין הפלילי. סעיף 1 לפקודה מגדיר "חפץ" באופן רחב, כך שגם יתרת זכות בחשבון בנק יכולה להיחשב כ"חפץ". סעיף 32(א) לפקודה מונה חמש חלופות המקימות, כל אחת, מקור סמכות עצמאי לתפיסת חפץ: בהתקיים יסוד סביר להניח שבאותו חפץ נעברה עבירה; שבאותו חפץ עומדים לעבור עבירה; שהחפץ עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה; שהחפץ ניתן כשכר בעד ביצוע עבירה; או שהחפץ שימש אמצעי לביצועה. הפסיקה הוסיפה עילת תפיסה נוספת, בדמות תפיסת רכוש בשווי, מכוח סעיף 26(א) לחוק איסור הלבנת הון. תפיסת חפץ במסגרת הליך פלילי היא "צעד דרסטי השולל מבעל הרכוש את האפשרות לעשות שימוש בקניינו, לעיתים למשך תקופה ארוכה", ובטרם הורשע בדין (בש"פ 6817/07 בעניין סיטבון). ככל סמכות שלטונית, ודאי "דרסטית" שכזו, אין לעשות בה שימוש "סתם", באופן שרירותי, אלא לשם מימוש התכליות העומדות ביסודה. כך מתחייב גם מחובת ההגינות של השלטון כלפי האזרח. הפסיקה עמדה על שלוש תכליות עיקריות שלשמן נעשית התפיסה: תכלית מניעתית - בהתקיים חשש שהחפץ ישמש לביצוע עבירה עתידית; תכלית ראייתית - אם החפץ עשוי לשמש כראיה במשפט; ותכלית של הבטחת חילוט עתידי - על מנת להבטיח את האפשרות לחלט את החפץ בסיום המשפט. שתי התכליות הראשונות, המניעתית והראייתית, חופפות במלואן לשתיים מעילות התפיסה שבסעיף 32(א) לפקודה. לעומתן, התכלית של הבטחת חילוט עתידי, נלמדת מסעיף 39(א) לפקודה ונקשרת לעילות התפיסה האחרות, במובן זה שהיא חלה כלפי חפץ שדבק בו "כתם" בשל היותו קשור בעבירה עצמה, על פי הזיקות המוכרות: אם בחפץ נעברה עבירה, או שזה ניתן כשכר בעד ביצוע עבירה או שימש כאמצעי לביצועה.
זאת ועוד, נקבע כי פקודת סדר הדין הפלילי מוסיפה וקובעת כיצד יש לנהוג בחפץ לאחר שנתפס. חפץ ששוטר הוסמך לתפוס, רשאית המשטרה להחזיק ברשותה עד אשר יוגש כראיה לבית המשפט. זאת, בתנאי שאם לא הוגש כתב אישום בתוך שישה חודשים מיום התפיסה, או אם הוגש כתב אישום והחפץ לא הוגש כראיה במשפט - עליה להחזירו לאדם שמידיו נלקח. יחד עם זאת, מרגע שנתפס, לבית המשפט סמכות רחבה ליתן צווים לגבי התפוס, ובכלל זה להאריך את משך החזקתו מעבר לתקופה האמורה, להורות על שחרורו מידי המשטרה או לנהוג בו בדרך אחרת. בתוך כך, הן במהלך ששת החודשים הראשונים והן בתקופת ההארכה, אם ניתנה, רשאים המשטרה ואדם הטוען לזכות בחפץ לפנות לבית המשפט בבקשה ליתן צו לגבי התפוס. ככל שבחלוף הזמן העילה לתפיסת החפץ או התכלית שלשמה נתפס יחדלו מלהתקיים, תפקע גם סמכות המשטרה להחזיק בו. לפיכך, על המשטרה - ועל בית המשפט בבואו להפעיל ביקורת שיפוטית מכוח הפקודה - לשוב ולבחון אם המשך החזקת התפוס נעשית כדין. תחילה, יש לבחון אם בנקודת הזמן הנוכחית קיים מקור סמכות המשולב עם תכלית, המאפשר להוסיף ולהחזיק בתפוס. ככל שהתשובה לכך חיובית, יש להוסיף ולבחון את מידתיות ההחזקה בנסיבות העניין, קרי, אם ניתן להשיג את התכלית שלשמה מוחזק התפוס בדרך אחרת, של "חלופת תפיסה" שפגיעתה בחשוד או הנאשם פחותה. במקרה הנדון אין מחלוקת שהוצעה לעורר "חלופת תפיסה" בדמות שחרור הרכב בתנאים. על כן, עומדת שאלת הסמכות בלבד, ואין נדרשים כלל למידתיות ההחזקה. בעניין דנן, הצדדים מיקדו את עיקר טענותיהם בכך שהרכב מוחזק בידי המשטרה לשם הבטחת האפשרות לחלטו בסיום המשפט. ניתן לחלט חפץ מכוח סעיף זה בהתקיים שלושה תנאים מצטברים: העבריין הורשע בדין והוא בעל החפץ הנדון; לגבי החפץ מתקיימת אחת החלופות המנויות בסעיף 32(א) לפקודה; וההרשעה מתייחסת למעשה עבירה שנעשה בחפץ או לגביו.
מהלכה למעשה, נקבע כי ענייננו בבקשה במסגרת הליך ביניים, בשלב זה בית המשפט אינו נדרש להכריע ביחס לחילוט עצמו, ועניין זה ידון בסיום ההליך בתיק העיקרי, אם וכאשר יורשע העורר-הנאשם. בשלב זה נדרש אך לקבוע אם תפיסת החפץ (הרכב) והחזקתו עד לתום המשפט היא כדין, בשים לב למקור הסמכות ולתכלית שלשמה נעשתה. כאשר התפיסה נעשית לצורך הבטחת חילוט עתידי, יש לבחון קיומו של "פוטנציאל חילוט", משמע תשתית ראייתית לכאורית המצביעה על סיכוי סביר שניתן יהיה להורות על חילוט התפוס בתום ההליך. מדובר בנטל הוכחה מקל ביחס לזה שנדרש לצורך מתן צו חילוט בסוף ההליך, לאחר הרשעה. ועד להגשת כתב אישום, על בית המשפט להשתכנע תחילה בקיומן של ראיות לכאורה המצביעות על יסוד סביר להניח שנעברה עבירה, ולאחר מכן - להשתכנע בקיומן של ראיות לכאורה לכך שמתקיימת ביחס לחפץ שנקשר באותה עבירה אחת מעילות התפיסה שבסעיף 32(א) לפקודה, שתאפשר את חילוטו בסיום ההליך, אם יורשע. לאחר שהוגש כתב אישום נדרש רף מחמיר יותר, במובן זה שבשלב הראשון על בית המשפט להשתכנע בדבר קיומו של יסוד סביר להרשעה בעבירה. האם מתקיימת בעניין דנן עילת התפיסה לפיה הרכב שימש כאמצעי לביצוע העבירה- עסקינן במידת ובעוצמת הקירבה שבין החפץ לעבירות המיוחסות לנאשם, ועד כמה החפץ שימש באופן מהותי לביצוען. המבחן הוא של "מהותה ועוצמתה של הזיקה", כך שרק חפץ אשר ימצא בעל זיקה של ממש למעשה העברייני שבוצע, יחשב כאמצעי אשר שימש לביצועה. קביעה זו חייבת להתבסס, כאמור, על תשתית ראייתית לכאורית, אולם היא אינה עובדתית גרידא, אלא מערבת שאלות של עובדה ומשפט, ומושפעת, במידה רבה, גם מטעמים של מדיניות משפטית.
יתרה מזו, נקבע כי כעמדת המדינה אין הכרח להראות כי לא ניתן היה לבצע את העבירה אלמלא השימוש בחפץ. השאלה אינה של קשר סיבתי בין האמצעי לעבירה, אלא של מידת ועוצמת הקשר. בשורה התחתונה, מבחן הזיקה המהותית צריך להתפרש באופן רחב. בהתחשב במסד העובדתי שהיה בידי המשטרה, נדמה כי קשה לחלוק על כך שבמועד התפיסה, מיד בסמוך לאירוע, קם לכל הפחות יסוד סביר להניח כי הרכב ישמש כראיה במשפט. כאמור בכתב האישום, העורר הגיע למקום באמצעות הרכב; חנה בסמוך; וברח לרכב מיד לאחר שחבל במתלונן וגרם לו לדימום רב, בעודו נושא את כלי התקיפה בידיו. די בכך כדי לדחות את טענותיו של העורר ביחס להעדר סמכות תפיסה מלכתחילה, בנוסף קיים פוטנציאל לחילוט הרכב בסיום ההליך. מאחר וכבר הוגש כתב אישום, יש לבחון תחילה אם קיים סיכוי סביר כי העורר יורשע בעבירה המיוחסת לו. לעניין זה אין חולק כי ישנן ראיות לכאורה לחובת העורר, שהסכים לקיומן במסגרת הליכי המעצר. באשר לרכב, במקרה דנן, הרכב נכלל בהשתלשלות העובדתית, במובן זה ששימש את העורר להגעה אל המקום וממנו כך ש"נכח" בזירה בעת העבירה. הרכב סייע לעורר במעשה העבירה ונוכחותו בזירה לא הייתה מקרית ואגבית בלבד. בכתב האישום נכללו מספר התייחסויות מפורשות לרכב, ובידי המדינה ראיות הנוגעות לכך, לרבות הודעתו של מוסעב ותיעוד ממצלמות האבטחה במקום, שברכב נעשה שימוש לצורך הגעה למקום ולצורך מילוט; שהשימוש ברכב נעשה מתוך תכנון, לכל הפחות בסמוך לביצוע עבירת החבלה, שכן העורר הורה למוסעב להכין את הרכב לקראת מילוט; שהעורר ברח לרכב בריצה לאחר שחבל במתלונן; ושהעורר ומוסעב נמלטו באמצעות הרכב, תוך שהעורר משליך את להב הסכין במהלך הנסיעה. נקבע כי כל אלה מקימים זיקה מהותית בין הרכב לבין העבירה ובהינתן חומרתה היתרה של העבירה, יש במקרה דנן פוטנציאל לחילוט הרכב, וקמה למדינה סמכות להמשיך ולהחזיק בו עד להכרעה בתיק העיקרי.
לסיכום, הערר נדחה.
העורר יוצג ע"י: עו"ד ב. רותם ישעיהו; עו"ד מאיר נבון ; המשיבה יוצגה ע"י: עו"ד מורן פולמן; עו"ד שני פוגודה
