בעלי מניות בחברת "מעדני מיקי" אשר נכנסה להליכי חדלות פירעון, חויבו בחלק מחוב החברה לספק חומרי גלם. נקבע כי יחסי האמון בין הצדדים, היו מוטיב מרכזי בהחלטת הספק להוסיף ולספק סחורה לחברה. נסיבות אלה מצדיקות הטלת חובת תום לב מוגברת על בעלי המניות עת היה חשש ממשי כי החברה לא תעמוד בחיוביה
בשורשו של ההליך דנן טמונה מחלוקת בין הצדדים, האם מתקיימים התנאים, מכוחם תמצא הצדקה לחיובם של מנהליה של חברה, בחובותיה של החברה המצויה כיום בהליכי חדלות פירעון. עסקינן בתביעה כספית במסגרתה עתרה התובעת כי בית המשפט יורה על חיוב החברה ובעליה, יחד ולחוד, בתשלום הסך של 2,608,354 ₪. התובעת הינה יצרנית של ממרחים, רטבים וטחינה גולמית. הנתבעים הם בעלי המניות והמנהלים של חב' מעדני מיקי תעשיות מזון דגים וסלטים בע"מ. הנתבעת 3 היא חברה בע"מ, בבעלות ובניהול הנתבעים 1 ו- 2, ואשר בבעלותה מקרקעין בראשון לציון אשר הושכרו לחברה משך שנים רבות, לרבות בתקופה הרלוונטית לתביעה. התובעת שימשה במשך מספר שנים לא מבוטל כספק חומרי גלם של החברה, בעיקר של טחינה גולמית. בין הצדדים התקיימה מערכת יחסים עסקית, במסגרתה נהגה החברה לרכוש מהתובעת חומרי גלם בהיקף כספי של מאות אלפי ₪ בחודש. בנובמבר 2011, הוגשה בקשה לכינוס נכסיה של החברה והתובעת הגישה תביעת חוב לתיק חדלות הפירעון, אשר אושרה על סך של 3,437,086 ₪, וכאשר הערכת כונסי הנכסים של החברה הייתה לצפי פירעון של כ- 30% מהחובות לנושים הלא מובטחים.
לטענת התובעת, החברה ומנהליה הטעו אותה, הסתירו מפניה את קשייה הכספיים של החברה, שידרו "עסקים כרגיל" והמשיכו להזמין מוצרים וחומרי גלם בהיקף כספי ניכר, ביודעם כי החברה אינה סולבנטית, ולא תוכל לשאת בתשלום עבור המוצרים המוזמנים.
החברה ובעלי המניות טענו מנגד כי התובעת הייתה מודעת לסיכון העסקי של אספקת הסחורות באשראי, לחברה בע"מ, ובחרה לקחת על עצמה (ולתמחר בהתאם) את הסיכון של חדלות פירעון. התובעת ידעה היטב על קשייה של החברה.
כב' השופטת ה' סילש פסקה כי דין התביעה להידחות בחלק הארי שלה ולהתקבל בחלקה. עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה מבעלי מניותיה, הוא עקרון יסוד בדיני החברות. כשרותה המשפטית של החברה, הופכת אותה לישות עצמאית, בעלת חובות וזכויות, נפרדים מאלו של בעלי מניותיה. רק במקרים חריגים ויוצאי דופן, תישקל סטייה מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת, עת יימצא כי יש להרים את מסך ההתאגדות ולזהות בין החברה לבעלי מניותיה. סעיף 6 לחוק החברות, מעגן בחובו את העיקרון המשפטי של הרמת מסך וקובע כי בית המשפט יפעיל שיקול דעתו, תוך שהוא יכול לייחס חוב של חברה לבעל מניות (או להיפך), במקרים החריגים בהם עולה כי נעשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות, באופן אשר יש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של חברה, או אף במצב בו נעשה שימוש באישיות המשפטית הנפרדת באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה של החברה לפרוע את התחייבויותיה, ובלבד שבעל המניות היה מודע לשימוש כאמור, בשים לב לאחזקותיו וליכולתה של החברה לפרוע את חובותיה. שאלת סבירות הסיכון הנלקח, וקביעת קו הגבול בין סיכון סביר לסיכון שאינו סביר, היא השאלה אותה יש לבחון, בכל מקרה לגופו. בית המשפט העליון קבע כי על הערכאה הדיונית לאתר את נקודת השבר, אשר ממנה והלאה, ניתן וראוי לצפות מבעל עסק, כי יגלה נתונים בפני ספקיו, שאם לא כן יראוהו כמי שהפר את חובותיו באופן המצדיק את הרמת מסך ההתאגדות. עם זאת, אין המדובר בקו הגבול שהוא בהכרח ברור וידוע. מחד גיסא, יש להכיר בכך שבמציאות העסקית, אין לצפות מבעל עסק, כי יפרוס בפני לקוחותיו או ספקיו את קשייו הכלכליים - דבר אשר עלול להרחיקם, לדרדר ולהחמיר את מצבו של העסק, ולטרפד כליל את הניסיון לשקמו ולהשיבו לאיתנו. מאידך גיסא, אי גילוים של קשיים, מונע מהלקוח או הספק, את היכולת לקבל החלטה מושכלת בדבר רצונו בהתקשרות ומעמיד אותו, בעל כורחו, בסיכונים אותם לא בטוח כי הוא היה מוכן ליטול, תחת אותן נסיבות.
מן הכלל אל הפרט, נקבע כי בעוד שהנתבעים 1 ו- 2 הם בעלי המניות בחברה, אשר הינה חברה משפחתית, הנתבעת 3 אינה בעלת מניות, והקשר שלה לחברה מתמצה בהיותה בעלת הזכויות של המקרקעין אשר הושכרו לחברה. מקום בו אין המדובר בבעלת מניות בחברה, ממילא אין מקום להרמת מסך, ודין התביעה כנגדה להידחות. התובעת אף לא הרימה את הנטל להוכיח כי היה בהתנהלותם של בעלי המניות כדי התנהלות הנגועה בתרמית או בכוונה להונות, או כי מדובר במצב בו החברה הזמינה סחורה, בידיעה ברורה כי לא יעלה בידה לשלם את תמורתה. לא נמצא כי החברה עצמה התנהלה באופן תרמיתי, ולא נמצא כי בעלי המניות עוולו בעוולת התרמית באופן אישי, כלפי התובעת. בין הצדדים התנהלו קשרים עסקיים רחבי היקף, משך תקופה של כ- 15 שנים. ההתנהלות העסקית השוטפת, בתקופה אשר קדמה להליכי הכינוס של החברה, לא הייתה שונה מזו אשר הייתה נהוגה בשנים שקדמו לה. גובה החוב של החברה כלפי התובעת בשנים האחרונות היה יציב, ולא היה גידול חריג בחוב קודם לקריסתה של החברה, אלא אף צמצום שלו. בעלי המניות העידו על הקשיים הכלכליים עמם התמודדה החברה, בשנים אשר קדמו לפתיחתם של הליכי כינוס הנכסים, ונבעו, לשיטתם, ממכלול סיבות אשר לא היו בשליטתם. נוכח קשיים אלה, פנו עוד בשנת 2016, זמן רב טרם הליכי הכינוס, לקבלת ייעוץ וליווי עסקי, ואף פנו למציאת משקיע בחברה, אשר יזרים הון וישחרר את הלחץ בו היא הייתה נתונה. בהמשך, בשנת 2019 ועד סמוך למועד בקשת הכינוס, נוהל משא ומתן מול חב' וילי-פוד, אלא שגם עסקה זו, לא יצאה בסופו של יום אל הפועל. יתרה מכך, בתקופה הסמוכה למועד בו הוגשה בקשת הכינוס, שולמו לתובעת תשלומים, בסך כולל של כ- 1.5 ₪, דבר המכרסם במידה לא מבוטלת בטענה בדבר כוונת בעלי המניות לנצל את מסך ההתאגדות, ולעשות בו שימוש שלא כדין, לצורך הונאה או קיפוח של התובעת. חיזוק לטענות בעלי המניות נמצא אף בעובדה המאוד חשובה, של הזרמת כספים לחברה, על ידי בעלי המניות, בתקופה הסמוכה למועד הגשת בקשת הכינוס, כאשר כל אחד מהם הזרים סך של 489,000 ₪. משכך נקבע כי לא ניתן לראות בתובעת כמי שהרימה את הנטל להוכיח, כי התנהלותם של בעלי המניות הינה התנהלות תרמיתית.
לאור האמור, נקבע כי שאלה נפרדת משאלת ההונאה או התרמית, המצריכות "יסוד נפשי" של כוונה לעשות שימוש שלא כדין במסך ההתאגדות, היא השאלה האם יש בכלל הנתונים העובדתיים, כדי ללמד על כי בעלי המניות, נטלו סיכון בלתי סביר באופן התנהלותם מול התובעת, ועד כדי שיהא באותה התנהלות כדי להצדיק את חיובם, באופן אישי. ביחס לחלק הארי של התקופה אשר קדמה להליכי הכינוס, לא ניתן להורות כי אמונתם של בעלי המניות כי יצליחו להמשיך בפעילות החברה תוך שיקומה, לא הייתה סבירה או כי היה בהתנהלותם כדי נטילת סיכון בלתי סביר. אכן מצבה הכלכלי של החברה לא היה שפיר, עם זאת, לא היה במכלול הנתונים העובדתיים כדי ללמד, בהכרח, או בסבירות גבוהה, כי היא צועדת אל סוף דרכה הכלכלית. למעשה, אלמלא החלטתם המשותפת של הבנקים המממנים, בלוח זמנים קצר מאוד, לעצור את המשך מתן האשראי לחברה, יכולה הייתה להוסיף ולהמשיך "להתגלגל", ולא ניתן לאיין את סבירות הנחתם של בעלי המניות כי היא יכולה הייתה להתגבר על הקושי הכלכלי. במהלך התקופה אשר קדמה להליכי כינוס הנכסים, נקטו בעלי המניות בנסיונות התייעלות והקטינו את משכורתם ואת דמי השכירות אשר נגבו מהחברה. על אף המצב הכלכלי הלא מיטבי של החברה, לא ניתן היה ללמוד ממנו, ביחס לחלק הארי של ההזמנות, על חוסר סבירות של ההתנהלות העסקית, עד כדי הצדקה לחיובם של בעלי המניות באופן אישי. עד הרגע האחרון, המשיכו בעלי המניות וחיפשו משקיעים רלוונטיים לחברה וכן בחנו אפשרות למיזוג החברה עם חב' סלטי שמיר.
יתרה מזו, נקבע כי הגורם אשר סביר כי תרם, בסופו של יום, במידה לא מבוטלת, לפנייתה של החברה להליכי חדלות פירעון, היה החלטתם המשותפת של הבנקים המממנים, לעצור את מתן האשראי לחברה בלוח זמנים מוגדר. תחילתו של התהליך בהפחתת מסגרת האשראי 'הפתאומית' על ידי בנק הפועלים, בעקבות השבת קרקע למנהל מקרקעי ישראל ע"י החברה, וזאת לשיטת הבנק, בניגוד לתנאי השעבוד. ניתן היה לצפות, ולא הייתה מניעה, כי בעלי המניות ינחו את הגורמים השונים בחברה באשר לעצם ואופן המשך קבלתן/ביצוען של הזמנות, או לכל הפחות יידעו את מנהל התובעת אודות מצבה של החברה. מקל וחומר, שעה שהם עצמם טענו כי התובעת הייתה מודעת למצבה של החברה. התובעת "רדפה" אחר בעלי המניות, בבקשות חוזרות ונשנות לקבלת ערבויות, משך תקופה של כשנה וחצי לפחות. בעלי המניות מצדם, לא אמרו, ולו פעם אחת, כי הם אינם מוכנים לתת ערבות אישית, ובפועל, כפי שהגדירה זאת התובעת "מסמסו" את הסוגיה. נקבע כי דווקא יחסי האמון והידידות בין הצדדים, היו מוטיב מרכזי בהחלטת התובעת להוסיף ולספק סחורה לחברה. נסיבות אלה בדיוק הן מסוג הנסיבות אשר מצדיקות הטלת חובת תום לב מוגברת, ויש בהתנהלותם זו של בעלי המניות, כדי לאושש את המסקנה על פיה בשלבים המתקדמים של ההתנהלות מול המוסדות הפיננסיים היה עליהם לעדכן את התובעת במצב החברה, וודאי עת היה חשש ממשי כי החברה לא תוכל לעמוד בחיוביה, ואף בטרם נחרץ גורלה. נפסק כי התביעה כנגד בעלי המניות מתקבלת באופן חלקי, תוך שבית המשפט הורה על הרמת מסך ההתאגדות וייחוס חובותיה של החברה לבעלי המניות, החל מאוקטובר 2019.
לסיכום, התביעה מתקבלת בחלקה.
התובעת יוצגה ע"י: עוה"ד ספרן, שרף, יפה ושות' ; הנתבעים יוצגו ע"י: עוה"ד גולדבלט, גינדס, יריב ושות'
