אשה עגונה שסבלה מבעל אלים, סרבן גט, אינה זכאית לקצבת שארים לאחר פטירתו. נקבע כי האשה אכן נפגעה מכך שנותרה נשואה לתובע בשל התנהלותו שעיגנה אותה, אך בכך אין כדי להביא לזכאות לקצבת שארים שכן חיו בנפרד שנים ארוכות, והמנוח מעולם לא שילם את מזונותיה. סרבנות הגט לכשעצמה אין בה כדי להעניק מעמד "אלמנה"
עסקינן בתביעת התובעת לתשלום קצבת שארים מכוח הוראות חוק הביטוח הלאומי לאור פטירת בעלה המנוח. התובעת והמנוח נישאו בשנת 1986 ומנישואיהם נולדו להם חמישה ילדים. התובעת וילדיה סבלו מאלימות קשה מצידו של המנוח, בגינה אף נגזרו עליו שנות מאסר. התובעת פתחה בהליכי גירושין בבית הדין הרבני עוד בשנת 2001. במקביל, הגישה תביעה למזונות ילדים בבית המשפט לענייני משפחה, במסגרתה ניתנה החלטה למזונות זמניים. המנוח התעלם מכך ולא שילם את המזונות שנפסקו, דבר שהוביל את התובעת לפתוח נגדו בהליכי הוצאה לפועל לגביית החוב. בנוסף, ניהלה התובעת כנגד המנוח תביעה רכושית לפירוק שיתוף בדירת המגורים המשותפת ובסופו של יום רכשה את חלקו של המנוח בדירה. המנוח לא נתן גט לתובעת ורק במותו בסוף שנת 2019 שחרר אותה, לבסוף, מעגינותה. בינואר 2020 הגישה התובעת תביעה לקבלת קצבת שארים. המל"ל דחה את התביעה וקבע כי שעה שהתובעת לא עונה להגדרת אלמנה משלא חיה עם המנוח משנת 2002, לא ניתן לזכותה בפסק דין למזונות ולא שולמו בעבורה מזונות על ידי המנוח. מכאן התביעה דנן.
לטענת התובעת, חייה לצד המנוח היו רוויים קשיים רבים וכללו אלימות פיזית ומילולית כלפיה וכלפי הילדים, איומים והטרדות כלכליות על בסיס קבוע. המנוח אף ריצה 4 שנות מאסר לאחר שתקף את התובעת וגרם לה חבלה. לאחר שנות סבל ארוכות, הודיעה התובעת למנוח כי ברצונה להתגרש, אך כהמשך ישיר להתנהגותו האלימה והשתלטנית כלפיה הודיע לה כי לעולם לא תקבל גט וכי הוא מבקש לנקום בה על רצונה לעזוב אותו ולהותיר אותה עגונה כל חייה. הסיבה שמעולם לא תבעה את מזונותיה, היא שחששה כי בכך יפחתו באופן משמעותי סיכוייה להשיג את גיטה.
לעמדת המל"ל, הזכאות לקצבת שארים נבחנת על פי תנאי הזכאות בחוק בלבד. התובעת אינה עונה להגדרת "אלמנה" שבסעיף 238 לחוק, שכן חיה בנפרד מהמנוח החל משנת 2002, לא ניתן לזכותה פסק דין למזונות ולא שולמו מזונות בפועל ע"י המנוח. קצבת השארים אינה מהווה מכשיר לגביית חובות עבר בהוצאה לפועל ולכן טענותיה של התובעת כי קצבת השארים יהא בה משום עשיית צדק להשבת חוב המזונות המגיע לה, דינן דחיה. אף שנסיבות חייה של התובעת מצערות, אין בכך כדי להכשיר תשלום קצבה שלא על פי דין.
כב' השופטת מ' קליימן פסקה כי יש לדחות את התביעה. סעיף 252 לחוק קובע מי הם הזכאים לקצבת שארים עם פטירתו של מבוטח ובכלל זאת "אלמנה", וסעיף 238 לחוק מגדיר "אלמנה", וקובע מספר תנאים מצטברים אשר בהתקיימם תוחרג אשתו של מבוטח מהגדרת אלמנה: א. פירוד בין בני הזוג לתקופה של לפחות שלוש מתוך חמש השנים שלפני פטירת המבוטח, ובכלל זאת ב-12 החודשים שלפני הפטירה ב. האישה לא הייתה זכאית למזונות מהמבוטח על פי פסק דין או הסכם בכתב, או שהמבוטח לא נשא למעשה במזונותיה תוך 12 החודשים שלפני פטירתו. התובעת והמנוח היו נשואים 33 שנים. התובעת אינה חולקת על כך כי חיה בנפרד מהמנוח בשלוש השנים שטרם פטירתו ואף למעלה מכך, אלא שלטענתה פרידה זו לא הייתה מבחירה אלא מתוך כורח, לאור התנהגותו האלימה של המנוח כלפיה בגינה הייתה מצויה בסכנת חיים ואיומים ששלח לכיוונה גם מתוך כתלי הכלא. בעניין ליאון) דב"ע נב/0-69 ), הודגש כי מטרת חוק הביטוח הלאומי בענף ביטוח שארים הוא הגנה מפני מחסור כלכלי העלול לבוא עקב מות המפרנס, כאשר המבחן הוא האם עקב מות המבוטח הופסקה הכנסה שקיבלה האלמנה בחייו של המבוטח. עוד נקבע כי: "הסימן העיקרי של קיום מצב של פירוד בין בני זוג הוא שהם אינם גרים במשותף, באופן מלא או חלקי, או באופן זמני ומשתנה או מתמשך.". וכן: "בנוסף לכך, יש להבחין בין נסיבות אוביקטיביות שבעקבותיהן נוצר הפירוד בין בני הזוג, ואשר אלמלא אותן נסיבות לא היה פירוד ביניהם (כגון, אשפוז עקב מחלה ממושכת של אחד מבני הזוג, שהות מאונס של אחד מבני הזוג במקום אחר במשך תקופה ארוכה), לבין נסיבות שבהן הפירוד נעשה על פי רצונו של אחד מבני הזוג, כדי לקבוע האם אכן היה פירוד בין בני הזוג.".
מן הכלל אל הפרט, נקבע כי התובעת העידה בתצהירה כי חייה לצד המנוח היו רוויים באלימות פיזית קשה ביותר הן כלפיה והן כלפי הילדים, בגינה ריצה המנוח עונש מאסר של 4 שנים. עוד העידה כי עוד בשנת 2001 הגישה נגד המנוח תביעת גירושין וכי הותיר אותה לשאת לבדה בעול גידול חמשת ילדיהם המשותפים. התובעת חיה בגפה שנים רבות, גילתה דעתה כי רצונה הוא להיפרד מהמנוח ונשאה במשך שנים רבות בנטל כלכלת הבית, והכל בשל נסיבות החיים המצערות ביותר והעדר רצונו של המנוח ליתן בידה את גיטה. במצב דברים זה נותרה התובעת נשואה למנוח, אך אין חולק כי לא התגוררה עמו משך תקופה ארוכה מאוד. לא ניתן לראות בפירוד זה "נסיבות אובייקטיביות שבעקבותיהן נוצר הפירוד בין בני הזוג, ואשר אלמלא אותן נסיבות לא היה פירוד ביניהם", כלשון הפסיקה לעיל. מדובר בנסיבות בהן הפירוד לא נעשה בשל נסיבה חיצונית שנכפתה על בני הזוג כגון מחלה שהתרגשה ובאה על אחד מבני הזוג ללא יכולת בחירה כזו או אחרת - שאלמלא כן היו נותרים לחיות יחדיו כיחידה אחת. מעשיו של המנוח הם שגרמו לפירוד בפועל למעשה ולא כח עליון. מעשיו של המנוח הם שגרמו לתובעת לרצות ולהיפרד ממנו ובשל כך ביקשה היא את גיטה. התובעת טוענת כי לא סביר כי מצד אחד היא נשארה נשואה למנוח מבחינת רשויות המדינה בשל העובדה שהוא לא שחרר אותה מנישואים רעים ואומללים ומנגד לא תהא זכאית לזכויות כמי שהייתה אשתו. עם זאת, כאשר ברור שהתובעת רצתה להיפרד מהמנוח והפירוד לא נעשה מאונס ובשל נסיבות חיצוניות, אלא בשל נסיבות החיים הקשות שנגרמו בעקבות אלימות שהגיעה מצידו של בן זוגה וכאשר מדובר בחיים בנפרד לתקופה ארוכה במיוחד בהן לא הייתה סמוכה התובעת על שולחן המנוח, המסקנה היא שיש לראות בתובעת ובמנוח כמי שהיו פרודים זמן רב - כמי שלא חיו יחדיו כזוג נשוי וכחטיבה כלכלית אחת. זאת, אף כי התובעת אכן נפגעה מכך כי נותרה נשואה לתובע בשל התנהלותו שעיגנה אותה. אין בכך כדי להביא לזכאות לקצבת שארים לאור הוראות החוק הברורות בעניין זה והרציונאל העומד בבסיס קצבת השארים, זכות סוציאלית הניתנת אך לפי חוק. לא הובאו או פורטו עובדות אשר לקשר שהיה קיים בינה ובין המנוח החל משנת 2001, והפירוד היה ככל הנראה פירוד סופי וקבוע ללא כל קשר.
בנוסף לאמור, נקבע כי על מנת להוכיח כי אין מקום להחריגה מהגדרת "אלמנה", על התובעת להוכיח כי הייתה זכאית למזונות מהמנוח מכוח פסק דין או הסכם, או כי נשא במזונותיה בפועל. אין חולק כי התובעת לא הגישה תביעה למזונות אישה כנגד המנוח, אלא שלטענתה סעיף 238(2) אינו קובע כי המזונות בהם מדובר הינם מזונות אישה. אין לקבל פרשנות זו. עיון בסעיף 238(2) מעלה כי לשון הסעיף מקשר בין המזונות הנזכרים בו לבין האלמנה ("לא הייתה זכאית למזונות ממנו", "לא נשא למעשה במזונותיה"). בנוסף, בפסיקה נקבע כי תכליתה של קצבת השארים היא "לשמר את רמת חייה של האלמנה פחות או יותר כפי שהיו לפני פטירת בן הזוג" (עב"ל 1169/01 בעניין אביטל). יתרה מכך, אף אם ניתן היה לקבל את פרשנות התובעת ולקבוע כי המזונות הנזכרים בסעיף אינם בהכרח מזונות אישה, הרי שהמסמך אותו צירפה התובעת הוא החלטה למזונות זמניים בבית המשפט לענייני משפחה - כך שלא מדובר בפסק דין למזונות, כדרישת הסעיף. כמו כן, עיון בהחלטה מעלה כי התובעת לא נמנתה ברשימת התובעים אלא מדובר היה בחמשת הילדים בלבד. בנוסף, אף לגרסת התובעת המנוח בשום שלב לא נשא בתשלומי המזונות ואלו שולמו לה ע"י המל"ל, כך שמתקיים גם התנאי המחריג החלופי "לא נשא למעשה במזונותיה תוך 12 החודשים שלפני פטירתו". אשר על כן, נקבע כי מתקיימים שני התנאים המצטברים להחרגתה של התובעת מהגדרת "אלמנה": פירוד מהמבוטח לתקופה המנויה בסעיף 238 וכן אי זכאות למזונות מכוח פסק דין/הסכם או אי נשיאה במזונות בפועל. נוכח האמור, משמתקיימים שני התנאים המחריגים הקבועים בסעיף 238(2) לחוק, קרי תנאי הפירוד ותנאי הזכאות למזונות או תשלום המזונות בפועל, אין מנוס מהמסקנה כי התובעת אינה יכולה להיחשב כ"אלמנה" בהתאם להוראות הסעיף וכפועל יוצא אינה זכאית לתשלום קצבת שארים מכוח החוק.
יתרה מזאת נקבע כי מספר פסקי דין ניתנו לאורך השנים אשר עסקו בסיטואציה קשה דומה של בחינת זכאות לגמלה על רקע סרבנות גט ואלימות במשפחה. בעניין דנן, המנוח שוחרר מן הכלא עוד בשלהי שנת 2006, כאשר אין כל מידע אשר לתקופה שלאחר מכן ולקשר בינו לבין התובעת, וכאשר יש לזכור כי פטירתו אירעה למעלה מעשור לאחר מכן, בסוף שנת 2019. קרי - אין מידע בנוגע לאלימות שנקט כלפי התובעת בתקופה זו והאם הייתה נתונה בפחד או סכנה ממנו והתובעת אף לא העידה על כך בתצהירה. עוד אין מידע בנוגע לצו הרחקה כלשהו שהוציאה התובעת כנגד המנוח, באופן שהיה ניתן לראות בו כ"נסיבה חיצונית" שהובילה לפירוד כפוי. משכך, הסיבה הראשונית לפרידה הייתה אמנם האלימות בה נקט המנוח כלפי התובעת אולם הנתק בין הצדדים היה כה ממושך ונמשך עד יום מותו, כאשר קיים חסר עובדתי לגבי כל אותן שנים שלאחר הפירוד, האם הייתה התובעת בקשר עם המנוח, מה היה אופיו של הקשר וכיוב'. אין להקל ראש בתופעת סרבנות הגט, שהיא תופעה פסולה וקשה המשקפת מצוקה אנושית עמוקה שלא אחת לא ניתן להתמודד עמה בכלים המשפטיים וההלכתיים הקיימים. עם זאת, סרבנות הגט לכשעצמה אין בה כדי להעניק מעמד "אלמנה" בהתאם לחוק הביטוח הלאומי מקום בו נמצא כי מתקיימים התנאים המחריגים שבחוק, כפי שהוכח בנסיבות המקרה דנן.
לסיכום, התביעה נדחית.
התובעת יוצגה ע"י: עו"ד יוסף גביזון; עו"ד יעל פישר ; הנתבע יוצג ע"י: עו"ד ארז בוקאי; עו"ד הילה דמרי
