העליון דחה את טענת שאמה הכהן כי דבריו בישיבת מועצת העיר בשנת 2013 נהנים מחסינות מוחלטת. אכן יש להבטיח חופש ביטוי בעניינים ציבוריים אולם, ההגנה על חופש הביטוי אינה מחייבת פתיחת הדלת להרחבה משמעותית של תחומי החסינות המוחלטת למי שנוטלים חלק בדיונים ברשויות ציבוריות, ללא עמידה בדרישת סף של תום לב
חבר מועצת העיר נושא דברים בישיבת מועצת העיר שיש בהם משום לשון הרע על אחד מחברי המועצה. האם אמירות אלו חוסות תחת החסינות הקבועה בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע. בשנת 2013 התקיימה מערכת בחירות לרשות המקומית ברמת גן, במסגרתה התמודד שאמה הכהן אך נחל תבוסה. ראש העיר הנבחר החליט למנות את המשיב לסגנו וממלא מקומו. על רקע זה פרסם שאמה הכהן, אשר כיהן באותה העת כחבר מועצת העיר, שורה של אמירות בגנותו של המשיב. כיום שאמה הכהן מכהן כראש עיריית רמת גן, והמשיב משמש כמשנה לראש העיר. בחודש אוקטובר 2013, פרסם שאמה הכהן בתגובה לפרסום ברשת החברתית "פייסבוק" דברים בזו הלשון: "שלמה, זה אותו משה רווח שנפסל ע"י השב"כ בשל רקע פלילי מלהיכנס למשרד ראש הממשלה? זה אותו משה רווח שהוביל את הליכוד לריסוק ושפל היסטורי של מנדטים?" בהמשך, בישיבת מועצת העיר, שאמה הכהן הביע את התנגדותו למינוי המשיב לתפקיד האמור, ולאחר שניתנה לו רשות הדיבור על ידי ראש העיר טען כי המשיב נפסל על ידי שירות הביטחון הכללי מלכהן בתפקיד עוזר של שר; ניסה לקבל במרמה הנחה בארנונה על ביתו ועל בית הוריו בהיותו חבר מועצה; דרש טובות הנאה מקבלן הפועל בעיר כדי לקדם תיק בנייה; עזר לזייף את קורות החיים של אמו על מנת לסייע לה להתקבל לעבודה בעירייה; וכן שלל טענות שנוגעות לעברו הפלילי של אביו של המשיב. בגין אמירות אלו וכן בגין הפרסום בפייסבוק, הגיש המשיב תביעה נגד שאמה הכהן לפי חוק איסור לשון הרע. השלום קיבל את תביעת המשיב, וערעורו של שאמה הכהן למחוזי, נדחה .
לטענת שאמה הכהן, אמירות של חבר רשות מקומית שנאמרות במסגרת ישיבת הרשות חוסות תחת החסינות הקבועה בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע. רשות מקומית היא "רשות מוסמכת" אשר הוראה או היתר שלה עשויים להקנות חסינות מוחלטת לפי הסעיף.
לגישת המשיב, אין להחיל את החסינות שקבועה בסעיף 13(9) לחוק במקרה דנן. לטענתו, המגמה בפסיקה היא לפרש בצמצום את הפרסומים עליהם החסינות תחול. אין לקבל את הטענה שהחסינות שקבועה בסעיף 13(9) היא מוחלטת שכן הדבר לא מתחייב מלשון הסעיף.
כב' השופטת ד' ברק-ארז פסקה בדעת רוב (אליה הצטרפה כב' השופטת א' חיות, כנגד דעתו החולקת של כב' השופט ע' פוגלמן) כי יש לקבל את הערעור באופן חלקי. השאלה הדורשת הכרעה במסגרת ההליך דנן הינה האם כל דבר שנאמר בדיוניה של מועצת הרשות המקומית על-ידי עובד הרשות או חבר מועצה, בעניין שעומד על "סדר היום" של הישיבה, הוא בבחינת "פרסום מותר" המקנה חסינות מוחלטת מפני תביעת לשון הרע. אכן, הצבת נושא לדיון על "סדר היום" של מועצת הרשות המקומית מצדיקה שיתקיים ביחס אליו דיון נוקב, פתוח ורציני, וקיים אינטרס ציבורי חשוב בעריכתו של דיון כזה. אף על פי כן, סעיף 13(9) לחוק כלל לא נועד לעסוק ברגיל בפרסומים הנעשים בנסיבות מעין אלו. תחת זאת, במצבים של דיון במועצת רשות מקומית, המענה המשפטי מצוי דווקא בהגנות הניתנות לפרסומים מכוח סעיף 15 לחוק. כך למשל, במקרים המתאימים, ובנסיבות שבהן הדברים נאמרו בתום לב ובהתייחס לנושא הדיון, יוכלו הדובר או הדוברת ליהנות מן ההגנה המוענקת לפרסום שהייתה "חובה חוקית, מוסרית או חברתית" לעשותו (סעיף 15(2)), לפרסום שנעשה "לשם הגנה על ענין אישי כשר" (סעיף 15(3)) או לפרסום שהיה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד ציבורי או בקשר לעניין ציבורי (סעיף 15(4)). למען הסר ספק, הדברים אמורים הן ביחס לחברים במועצת הרשות המקומית והן ביחס לעובדיה. בהמשך לאמור, נקבע כי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, שכותרתו "פרסומים מותרים", מונה שורה של מצבים אשר בהתקיימם נהנה המפרסם מ"חסינות מוחלטת" מפני תביעת לשון הרע. מדובר במצבים מוגדרים שבהם האינטרס הציבורי בהגנה על שיח פתוח הוא בעל משקל סגולי גבוה במיוחד, באופן שמצדיק הימנעות מהטלתן של דרישות בסיס אחרות הנדרשות ככלל לצורך תחולתן של הגנות- כגון הדרישה לאמירת דבר שהוא "אמת" ושיש בו עניין ציבורי בהתאם להוראות סעיף 14 לחוק או התנאי לקיומו של "תום לב" לפי סעיף 15 לחוק. רשימת מצבים זו כוללת, בין השאר, פורומים ציבוריים מיוחדים המנויים בה במפורש, אשר מעמדם ומאפייניהם הייחודיים שימשו בסיס להבטחת חופש ביטוי מלא בהם בכל הנוגע ללשון הרע – ובכלל זה דיוני הכנסת, דיוני הממשלה, דיונים בפני רשות שיפוטית, ודיונים של ועדת חקירה. לעומת זאת, סעיף 13 לחוק אינו מונה במפורש בגדרי החלופות המובאות בו דיונים המתקיימים בגופים ציבוריים אחרים, חשובים ככל שיהיו, כדוגמת ישיבות של מועצת רשות מקומית, וממילא אינו מעניק במישרין חסינות מוחלטת לדוברים בהם.
בהמשך לאמור, נקבע כי טענתו המרכזית של שאמה הכהן, היא שנסיבותיו של המקרה דנן נכנסות לגדרו של סעיף 13(9) לחוק. לגישתו, רשות מקומית היא בגדר "רשות מוסמכת" לצרכיו של סעיף 13(9) לחוק, ועל-כן הדוברים בישיבותיה זוכים לחסינות מוחלטת. זאת, בכפוף לכך שהדברים נאמרו בקשר לנושא שנמצא על סדר היום. שאלה פרשנית זו טרם זכתה לתשובה של ממש. נוסח הסעיף, מצביע על כך שמדובר ברשות המוסמכת לחייב בפרסום או להתירו, ולא ב"רשות מוסמכת" באופן כללי. הדגש בעניין זה צריך להיות גם בקשר שבין תפקידה של הרשות על-פי דין לבין תוכן הפרסום הספציפי שנעשה בפועל. שנית, התנאי שעניינו "הוראה" או "היתר" לפרסום משמיע מניה וביה כי הפרסום הקונקרטי הנדון יהיה על פי היתר או הוראה מסוימים, להבדיל מהתרת רסן כללית לומר ללא מגבלה דברים שיחסו תחת חסינות מוחלטת. בנוסף, נוסחו של סעיף 13(9) לחוק אינו מגביל את תחולתו לבעלי תפקידים ברשות המוסמכת. לשון הסעיף נוגעת לכל מי שפרסם דבר מכוח היתר או הוראה שניתנו על-ידי הרשות המוסמכת לכך כדין, גם כאשר מדובר בצד שלישי החיצוני לרשות. הכוונה שביסוד הסעיף היא לתת מענה למצבים הרבים שבהם רשות מוסמכת מתירה, או אף מחייבת, לפרסם דבר מה שאלמלא ההיתר או ההוראה שניתנו היה יכול להיחשב לשון הרע. מדובר במידע המצוי בזיקה ממשית לתפקידיה של הרשות ואשר יש אינטרס קונקרטי לפרסמו, אך עולה צורך להתגבר על חשש אפשרי הן מצד עובדי הרשות עצמה והן של "גורמי הביניים" – כגון כלי תקשורת, ארגונים אזרחיים או אנשים פרטיים – מפני הגשה של תביעת לשון הרע נגדם. אותם "הוראה" או "היתר" שבהם עוסק סעיף 13(9) לחוק מקנים למפרסם חסינות מוחלטת, במטרה לאיין את החשש האמור ולאפשר את הפצת המידע, הגם שבפני עצמו הוא עלול לכלול לשון הרע. אלו הם, ככלל, מקרים שבהם הרשות המוסמכת עצמה היא "הפה שהתיר", והמפרסם מהדהד או מעביר את המידע שנמסר לו בעניין מסוים בהתאם להוראה או להיתר לעשות כן. אלו יינתנו אפוא על-ידי הרשות המוסמכת לכך, ביחס לפרסום שהיא עומדת מאחורי התוכן הכלול בו, למשל מתוקף תפקידה כרגולטור או כמופקדת על האינטרס הציבורי, כאשר המפרסם הוא בבחינת "האומר דבר בשם אומרו".
מן הכלל אל הפרט, נקבע כי במקרה דנן, לא ניתן לראות בפרסומים שנעשו במסגרת דיוניה של מועצת הרשות המקומית כפרסומים שהרשות המקומית עצמה הורתה עליהם או התירה אותם כדין. על ההיתר להתייחס בצורה ברורה לפרסום קונקרטי מסוג כזה או אחר – מאפיין שאינו מתקיים במקרה של העלאת נושא לסדר היום. הנסיבות המתוארות חורגות מהמקרה הטיפוסי שאליו מכוון סעיף 13(9) לחוק. זהו מצב שבו לכאורה הרשות המקומית מאפשרת למפרסם להתבטא ביחס לנושא מסוים מבלי לדעת מראש מה הוא צפוי לומר, אף לא בקווים כלליים, כאשר היא אינה מקור הסמכות לתוכן הדברים או הגורם שעומד מאחוריהם. על-כן, אין מדובר במצב שבו המפרסם פועל כנציג הרשות או מהדהד או חוזר על מידע שהרשות הורתה או התירה להפיצו בתוקף סמכותה כדין. החוק מעניק חסינות מוחלטת רק ביחס לפורומים מסוימים, כדוגמת דיוני הכנסת, דיוני הממשלה או דיונים בבית משפט, המנויים במסגרת חלופות משנה ספציפיות. מתן חסינות מוחלטת לכל דובר ודוברת בישיבות המועצה מהווה אם כן הרחבה יתרה של ההסדרים הקבועים בחוק איסור לשון הרע, באופן שאינו מוצא עיגון בסעיפיו, ובפרט לא בסעיף 13(9) לו, ועלול להביא לפגיעה נרחבת בזכות לשם טוב. הדבר כרוך בפגיעה קשה במי שדיבתם הוצאה במסגרת דיוני מועצת הרשות המקומית, בהתחשב בכך שדיוניהן של רשויות מקומיות הם פומביים, והפרוטוקולים שלהם מתפרסמים באופן יזום. יש לנקוט פרשנות מצמצמת באשר לפרסום שנעשה מכוח היתר, להבדיל מכזה שנעשה על-פי חובה. ההצדקה הנורמטיבית למתן חסינות מוחלטת לפרסום מקבלת משנה תוקף ביחס לפרסום שהמפרסם היה חייב לעשותו, לעומת זאת, רציונל זה נחלש, כאשר עסקינן בפרסום שקיימת לגביו הרשאה בלבד, קרי, ישנו שיקול דעת ביחס לפרסומו. הגם שסעיף 13(9) לחוק לכאורה "כורך" ביחד מצבים אלו וקובע בעניינם דין זהה, ובשים לב לפער העקרוני שבין "הוראה" לבין "היתר", יש מקום לדבוק בפרשנות מצמצמת, המתחמת את גדרי ההגנה המוחלטת שסעיף 13(9) מעניק לדברים שנאמרו מכוח היתר.
יתרה מזו, נקבע כי לא היה מקום להקנות לשאמה הכהן חסינות מוחלטת בגין דברי הדיבה שהשמיע במועצת הרשות המקומית. אכן חשוב להבטיח את חופש הביטוי בישיבותיה של המועצה, ויש חשיבות גדולה מבחינת האינטרס הציבורי בשמירה על שיח חופשי, פתוח ומעמיק בקרב מקבלי ההחלטות, אך לא באופן מוחלט, כי אם באופן מסויג, הכפוף לדרישת תום לב לצורך הגנה מפני תביעת דיבה. משכך, אין כל הצדקה עניינית לראות במועצת הרשות המקומית פורום מיוחד במידה המצדיקה הענקת פטור למשתתפים בישיבותיו אף כאשר אינם עומדים בדרישת תום הלב. עם זאת, חרף דחיית הטענה העיקרית, יש מקום לקבל את הערעור באופן חלקי, כדי למנוע עיוות דין. זאת, לנוכח העובדה שהמחוזי נמנע מלבחון אם עומדות לזכות שאמה הכהן טענות הגנה אחרות שהעלה, ובכלל זה הגנה לפי סעיף 15 לחוק. הפתרון הראוי הוא קבלת הערעור באופן חלקי בלבד, במובן זה שהדיון יוחזר למחוזי כדי שיבחן האם בנסיבות העניין הפרסום נעשה בתום לב בגדרן של אחת ההגנות הרלוונטיות לפי סעיף 15 לחוק-הגנת תום הלב. אכן, יש לפרש את חוק איסור לשון הרע באופן שמבטיח חופש ביטוי בעניינים ציבוריים. אולם, ההגנה על חופש הביטוי אינה מחייבת פתיחת הדלת להרחבה משמעותית של תחומי החסינות המוחלטת למי שנוטלים חלק בדיונים ברשויות ציבוריות, ללא עמידה בדרישת סף של תום לב. כב' השופטת א' חיות הוסיפה כי סעיף 13 לחוק מעניק חסינות מוחלטת מפני תביעות לשון הרע בשורה של מצבים, בהם הזכות לחופש ביטוי והאינטרס הציבורי החשוב באשר לקיומו של שיח פתוח בפורומים אלה, מצדיקים חסינות כזו. עם זאת, בהינתן חשיבות הזכות לשם טוב ובשים לב לכך שהסעיף מעניק חסינות מוחלטת – שאיננה מסויגת בדרישות של אמיתות הפרסום או תום-הלב בפרסום – יש לפרשו באופן מצמצם ודווקני. ישיבות של מועצת רשות מקומית אינן נזכרות מפורשות באיזו מן החלופות שבסעיף. כדי לחסות תחת החסינות הקבועה בסעיף 13(9) יש להצביע על חובה על פי דין; או חובה על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין; או היתר של רשות כאמור. חסינות מוחלטת חלה ללא כל קשר לנחיצות הפרסום, אמיתותו או כוונתו של המפרסם (בתום לב או בזדון). לפיכך, החלת מבחן "סדר היום" עשויה להוביל להפרה של האיזון בין הצורך להגן על חופש הביטוי ולהבטיח שיח ציבורי פתוח ובין הפגיעה בזכות לשם טוב.
לסיכום, הערעור מתקבל בחלקו.
המבקש יוצג ע"י: עו"ד בעז בן צור; עו"ד כרמל בן צור; עו"ד הדר גולדשטיין
המשיב יוצג ע"י: עו"ד יוסי כהן; עו"ד אוהד מחרז; עו"ד נעמה בנימין
