אהוד אולמרט חוייב בפיצוי משפחת נתניהו בגין פרסום לשון הרע, בשל ראיון בו טען שהם לוקים במחלת נפש ויש לאשפזם. עם זאת, נקבע כי לא הייתה בדברים "כוונה לפגוע" במובן המצדיק פסיקת כפל פיצוי. ציפייתו המוגנת של מר נתניהו כאיש ציבור להימנע מביקורת, מצומצמת בהיקפה, והפיצוי שהוא זכאי לו הוא הנמוך ביותר
עסקינן בתביעה שהגישו מר נתניהו, גב' נתניהו ויאיר נגד מר אולמרט על סך 837,000 ₪, בעילה של פרסום לשון הרע, בגין שני פרסומים. בעת ראיון באתר האינטרנט "דמוקרט טי.וי", שערך העיתונאי גדי סוקניק ושארך כ-22 דקות, ראש הממשלה לשעבר, מר אהוד אולמרט מתח ביקורת על התנהלותו של מי שכיהן באותה העת כראש הממשלה, מר בנימין נתניהו. לקראת סיומו של הריאיון, ולאחר שסקר את הפגמים שמצא מר אולמרט בהתנהלותו של מר נתניהו, שאל המראיין את מר אולמרט, אם הוא סבור שהמערכות שנפגעו, כך לגישת מר אולמרט, ניתנות עדיין לשיקום. על כך השיב מר אולמרט: "מה שלא בר שיקום זה מחלת הנפש של ראש הממשלה ושל אשתו ושל בנו.". בעקבות הפרסום הראשון נשלח מכתב התראה למר אולמרט, ובו נדרש לפרסם התנצלות והכחשה, וכן לפצות את התובעים בסך 1,000,000 ₪. בראיון בתכנית הטלוויזיה "אופירה וברקוביץ'", שאלו אותו המראיינים, אם הוא אינו סבור שהדברים שאמר בראיון לסוקניק חריפים מדי, ואם הוא אינו מבקש לחזור בו מהדברים, אך הוא סירב והוסיף: " אבד הכבוד... מה שקורה כאן אנו חיים באווירה של טירוף ומי שהנהיג את הטירוף את ניבול הפה את ההשמצות את הסכסכנות את הפלגנות את הנקמנות בצורה שלא הייתה כמוה בתולדות מדינת ישראל...".
לטענת התובעים, האמירות שבפרסומים הם פרסום לשון הרע כהגדרתו בחוק, וכי מר אולמרט פרסם את הדברים "בזדון, מתוך רשעות של ממש ותוך ניסיון להכפיש את שמם של התובעים, להשפילם בעיני הבריות, לבזותם, לעשותם מטרה ללעג או לבוז ולפגוע במשרתם ובמשלח ידם".
אולמרט טען מנגד כי הדברים שפורסמו אינם בבחינת "לשון הרע", הדברים שפורסמו מקימים לנתבע הגנה מכוח סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, היא הגנת "אמת דיברתי", והגנה מכוח סעיף 15 לחוק, היא הגנת "תום לב בפרסום".
כב' השופט ע' יריב פסק כי אין מחלוקת בין הצדדים, כי התקיים "פרסום" כמשמעו בחוק ביחס לשני הפרסומים. הפרסום הראשון כולל דברים שאמר מר אולמרט לעיתונאי גדי סוקניק בראיון שארך כ-22 דקות. אין ספק כי גם היום, ולמרות מאמצים גדולים של גורמי מקצוע לתקן את המצב, ההתמודדות עם מחלת נפש מלווה בתיוג חברתי שלילי. שלא כמו מחלות רבות אחרות, המתמודדים עם מחלות נפש נדרשים להתמודד לא רק עם המחלה עצמה, שהשפעתה על חייהם ועל חיי הקרובים להם היא דרמטית ועלולה להיות קשה, אלא גם עם תפיסה חברתית המטילה על המתמודדים סטיגמה שלילית, לעתים עד כדי בידוד חברתי. סטיגמה כזו אינה מוצדקת ותיוג מתמודדים עם מחלות נפש אינו הוגן. בשונה מהתמודדות עם מחלות אחרות, שבהן הסביבה החברתית הקרובה והרחוקה נרתמת לסייע, התיוג החברתי שנלווה להתמודדות עם מחלות נפש לא זו בלבד שמקשה על הטיפול, אלא שהוא מונע פעמים רבות מהמתמודדים עצמם לפנות לטיפול, שיכול לשפר את מצבם הרפואי ולהקל עליהם. חשש מתיוג כזה מונע טיפול והקלה מרבים, ויש להצר על כך. עם זאת, וגם אם אפשר לקוות כי ביום מן הימים, ייעלם התיוג, וההתייחסות למחלות נפש תהיה כאל התייחסות לכל מחלה אחרת, לא ניתן להתעלם מכך שכאן ועכשיו, בישראל של שנת 2022, התייחסות לאדם כאל "חולה נפש" עלולה "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם", כדרישת הסעיף. לא זו אף זו. גם אילו ניתן היה להתעלם מן התיוג השלילי הכרוך באמירה "חולי נפש", ולקבל את דבריו של מר אולמרט עצמו בפרסום השני, שם אמר: "אין לי שום דבר חס וחלילה על מחלת נפש, זו כמו כל מחלה אחרת ואין בה שום דבר לא מכבד", ודאי יש קושי ממשי להתעלם מן העובדה שמר אולמרט הקפיד להתייחס לא רק ל"מחלת נפש", אלא למחלת נפש המחייבת, כלשונו, "להוציא צו אשפוז גם לו לה וגם לבן וכולי". אמירה זו משמיעה בתוכה לא רק את האמירה בדבר היותם של התובעים לוקים במחלת נפש, אלא גם אמירה כאילו הם מסכנים, או עלולים לסכן, את עצמם או את הציבור. חיזוק לכך שזו הייתה כוונתו של מר אולמרט בדבריו, ניתן למצוא באמירתו, במסגרת הפרסום הראשון, שלפיה "[...] הדרך היחידה לשקם את המדינה זה להכניס אותם...". כאשר הכוונה, כנראה, היא להכניס אותם לאשפוז. כלומר, מר אולמרט הבהיר, כי "שיקום המדינה" לא יוכל להיעשות כל עוד התובעים אינם נתונים באשפוז. בייחוס מסוכנות לתובעים, הנובעת ממצבם הנפשי הנטען, יש משום חומרה מיוחדת, שגם בהתעלם מן התיוג ה"רגיל" שמיוחס למחלות נפש, יש בו כדי להקים את דרישות סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע. משכך, נקבע כי הפרסום הראשון הוא בבחינת "לשון הרע" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע.
זאת ועוד, נקבע כי להוכחת הפרסום השני, צירפו התובעים מקטע מתוך הראיון ששודר בתוכנית "אופירה וברקוביץ'", אשר התובעים תמללו. אלא שהתמלול אינו משקף את המקטע שצורף, ואף אינו מדויק. בית משפט הביא את התמלול עם תיקונים המשקפים את התמלול הנכון והמדויק. וכך נאמר: " אני קורא כל יום מאנשים שהם שותפים איתו, ושהוא מציע להם להקים איתו ממשלה, שאומרים שהוא שקרן שהוא נוכל שהוא רמאי שאי אפשר להאמין לאף מילה שלו שהוא מטורף...". וכן: " שלא תהיה אי הבנה אין לי שום דבר חס וחלילה על מחלת נפש זו כמו כל מחלה אחרת ואין בה שום דבר לא מכובד. ". נקבע כי בחינת מקטע זה מלמדת, כי אין בדברים שנאמרו במסגרת הפרסום השני משום לשון הרע, והם אינם עומדים באמות המידה שנקבעו בחוק. מר אולמרט לא השתמש במלים "חולי נפש" או "מחלת נפש" ביחס לתובעים כלל. למעשה, ההיפך הוא הנכון: הוא התייחס למחלות נפש כאל מחלות "ככל מחלה אחרת", כלומר ניסה לשלול את יסוד הביזוי המתחייב מן ההגדרה. מעבר לכך, הריאיון כולו התייחס לפרסום הראשון, וסירובו של מר אולמרט לחזור בו מן הדברים שנאמרו בפרסום הראשון או להתנצל עליהם - אינו שקול כנגד פרסום נוסף ונפרד של לשון הרע. על כן, נדחית הטענה כי הפרסום השני הוא בבחינת "לשון הרע" המצדיקה פיצוי כלשהו.
בנוסף לאמור, נקבע כי באשר להגנת "אמת דיברתי", הנטל להוכיח את אמיתות הפרסום, המוטל על כתפי המפרסם, הוא ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי. אלא שמר אולמרט לא הרים את הנטל להוכחת טענתו כלל. מר אולמרט טען, כי התובעים לוקים במחלות נפש, כי מחלות אלה היו מצדיקות, במצב רגיל, את אשפוזם, וכי עמדה זו משותפת לו ול"כל פסיכיאטר בעל מצפון". כדי להוכיח טענות אלה, הביא מר אולמרט עדויות הנוגעות להתנהגותם של התובעים בנסיבות שונות. כך העידו ד"ר ארד וגב' גנסיה על התנהלותה של גב' נתניהו בנסיבות מסוימות; כך העיד מר חפץ על התנהלותו של יאיר בנסיבות מסוימות. אלא שגם אילו היה נקבע שעדויות אלה הן אמת לאמיתה, עדיין אין בכך כדי להוכיח את האמת בפרסום. כדי שניתן יהיה לראות בעדויות על התנהגותם של התובעים ביסוס - ולו ראשוני - של אמיתות הפרסום, היה על מר אולמרט להראות מהי התנהגות המאפיינת מחלת נפש בכלל, ומחלת נפש המחייבת (או מצדיקה) אשפוז פסיכיאטרי בפרט. רק אז, לאחר שהייתה נקבעת "נקודת המידוד" (benchmark), ניתן היה לבחון אם הגרסאות שנשמעו באולם בית המשפט בדבר התנהגויות כאלה ואחרות של התובעים או מי מהם עומדות ברף, או מתקרבות אליו. מר אולמרט טען, כי משנדחתה בקשתו להורות לתובעים להתייצב לבדיקה פסיכיאטרית לשם עריכתה של חוות דעת רפואית כדין, נשללה יכולתו להוכיח קיומה של מחלת נפש. אלא שלשם עמידה בנטל ההוכחה, לא נדרש כלל להוכיח קיומה של מחלת נפש בפועל. די היה לו הוכח כי התנהגותם של התובעים מתאימה למאפיינים של מחלת נפש כזו או אחרת. שיוכה של התנהגות מסוימת למחלה כזו או אחרת - הוא עניין שבמומחיות רפואית, ואינו נמצא בידיעתו השיפוטית של בית המשפט. משלא הונחה התשתית הרפואית המתאימה, יש לקבוע כי מר אולמרט לא עמד בנטל להוכיח את הגנת "אמת דיברתי", אפילו לא ברמה שהייתה מצדיקה להעביר את הנטל לסתור את הטענות אל כתפי התובעים, הפועל היוצא הוא שמר אולמרט לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את טענת "אמת דיברתי", ולא עומדת לו הגנת סעיף 14 לחוק.
יתרה מזו, נקבע כי באשר לטענת ההגנה של "הבעת דעה בתום לב", הפסיקה הכירה בכך, שביטוין של דעות מצדיק הגנה רחבה יותר מאשר הצגתן של עובדות. בעניין ידיעות אחרונות נאמר כי : " הבעות דעה חשובות לטעם נוסף העומד ביסוד ההגנה על חופש הביטוי, והוא תרומתו של חופש הביטוי להגשמתו העצמית של האדם." וכן: "גם אם למפרסם יש יסוד להטיל דופי באופיו של אדם, אין בכך כדי להצדיק העלאת טענה עובדתית כוזבת, המייחסת לו דבר שאותו לא עשה. ביטוי כזה גם אינו יכול לעגן את עצמו בזכותו של האדם להגשמה עצמית [...] זכות זו להגשמה עצמית אינה כוללת את הזכות לפרסם ברבים עובדות אשר אינן נכונות.". (דנ"א 7325/95). נקבע כי דבריו של מר אולמרט במסגרת הפרסום הראשון אינם מהווים "הבעת דעה בתום לב", המקימה לו את הגנת סעיף 15 (4) לחוק איסור לשון הרע. לא בכל מקרה שבו מיוחסת לפלוני מחלה פסיכיאטרית, יצדיק הדבר חיוב באחריות לפי חוק איסור לשון הרע. הדברים תלויים, במידה רבה, באופן הניסוח. ככל שאופי הביטוי הוא אמורפי יותר, ונוטה יותר לביטוי העממי של ייחוס מחלה פסיכיאטרית, נכון יותר לראות בו הבעת דעה; ככל שהביטוי הוא מדויק וקליני יותר - יש לראות בו קביעת עובדה. מר אולמרט עשה מאמץ ניכר כדי להבהיר כי אין מדובר בדעתו-הוא, אלא בעובדה מבוססת. ניסוחם של הדברים מתיימר לתת להם משקל מקצועי, בדמות ההפניה ל"כל פסיכיאטר בעל מצפון" בבחינת תנא דמסייע. הדברים נאמרו באופן כזה, שישוו להם רצינות ומקצועיות, ודאי כשהם באים מפיו של מי שכיהן כראש ממשלת ישראל, נקבע כי לאור ניסוחם של הדברים שנאמרו בגדרי הפרסום הראשון, לא ניתן לראותם כהבעת דעה בתום-לב.
עוד נקבע כי באשר לפיצוי, סעיף 7א (ב) לחוק איסור לשון הרע: קובע: "במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.". וסעיף 7א (ג) לחוק מוסיף: "במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק.". נקבע כי התובעים לא הוכיחו כי לשון הרע פורסמה "בכוונה לפגוע". מר נתניהו טען בעדותו ביחס לפרסום הראשון כי "הייתה כאן כוונה ברורה לפגוע, לפגוע בי, לפגוע בבחירות, לפגוע בסיכויים שלנו להיבחר..". אלא שהדברים נאמרו אחרי הבחירות, וככלל, אין לראות בניסיון של דמות ציבורית להשפיע על תוצאה פוליטית של הליך דמוקרטי "כוונה לפגוע" במובן המצדיק פסיקת כפל פיצוי. ההיפך הוא הנכון: הקשרו הפוליטי של הפרסום יש בו כדי להצדיק התייחסות מקלה יותר בעת פסיקת הפיצוי, וזאת לאור החשיבות הרבה שיש לחופש הביטוי בהקשר הפוליטי, ולחשש מאפקט מצנן על חופש הביטוי הפוליטי. יתרה מכך, הגם שאיש ציבור זכאי לפיצוי על פגיעה בשמו הטוב, לעובדת היותו של הנפגע איש ציבור יש לתת משקל בקביעת היקף הפיצוי. ציפייתו המוגנת של מר נתניהו להימנע מביקורת - מצומצמת בהיקפה, ובהתאם - הפיצוי שזכאי לו מר נתניהו הוא, כעיקרון, הנמוך ביותר. רעייתו של איש הציבור זכאית, על פי עיקרון זה של "מעגלי הציבוריות", לפיצוי גבוה יותר, וילדיו שנפגעו מלשון הרע זכאים לפיצוי הגבוה מבין השלושה. אלא שבעניין דנן, העובדה שיאיר פרסם כלפי אחרים דברים דומים לאלה שמהווים בסיס לתביעה שהגיש הוא עצמו, מצדיקה את הפחתת הפיצוי שייפסק לטובתו לסכום נמוך במיוחד. נפסק כי מר נתניהו יקבל פיצוי בסך 20,000 ₪, גב' נתניהו - פיצוי בסך 35,000 ₪, ויאיר - פיצוי בסך 7,500 ₪. לקראת סיום העיר בית המשפט כי מוטב היה לו ההליך לא התנהל כלל. ההליך והעדויות שנשמעו במהלכו לא הוסיפו כבוד לא לצדדים, אף לא למוסד ראש הממשלה, תפקיד שבו כיהנו הן מר נתניהו הן מר אולמרט.
לסיכום, התביעה התקבלה בחלקה, נפסק פיצוי לתובעים בסך של 62,500 ₪.
התובעים יוצגו ע"י: עו"ד ד"ר יוסי כהן; עו"ד רינה מיוחס ; הנתבע יוצג ע"י: עו"ד אמיר טיטונוביץ'
