נדחתה טענתו של חולה איידס כי בשל גילוי מאוחר של המחלה נגרמו לו נזקים. נקבע כי הרופאים פעלו במיומנות סבירה ומועד אבחון המחלה לא הושפע מהתנהלות רשלנית, אלא כתוצאה מהמהלך הטבעי של המחלה וקוצר ידה של הרפואה לאבחן ולהושיע בעל עת ובכל מצב. הפרוגנוזה נקבעת על פי התגובה לטיפול ולא לפי מועד האבחנה
תביעה שעניינה בטענה לרשלנות רפואית ונזקים כבדים, עקב איחור באבחון במחלת האיידס בה לקה התובע. התובע אובחן, בשנת 2014 כחולה במחלת האיידס. הנתבעת-1, הינה קופת החולים בה טופל התובע במהלך השנים. הנתבעים 2 ו-3, הינם בית החולים ומדינת ישראל – בעלת בית החולים, שם אושפז התובע פעם אחת בשנת בספטמבר 2012 בשל דלקת ריאות.
התובע טוען שהחל משנת 2011 סבל ממחלות עור רבות ומזיהומים חוזרים של מערכת הנשימה, חום, שיעול, וכאבי ראש – וחרף האמור, רק בשנת 2014 נשלח לבדיקות מעבדה לאבחון מחלת האיידס, שעה שמצבו היה אמור לעורר חשד הרבה קודם לכן.
קופת חולים מאוחדת ובית החולים, מכחישים מכל וכל את טענות התובע וטוענים, שהסימפטומים הרפואיים מהם סבל שכיחים באוכלוסייה, עשויים לנבוע מסיבות רבות ושונות ואינם מאפיינים מחלה כלשהי לרבות איידס.
כב' השופטת א' מור-אל פסקה כי לאחר בחינת מכלול הראיות והעדויות יש לקבוע שהתובע לא הוכיח את תביעתו. בחינת ההשתלשלות הרפואית בעניינו על רקע הידע הרפואי בתקופה הרלוונטית והתנהלות רופאיו מביאה לידי מסקנה שלא הייתה אינדיקציה ברורה שהצריכה לשלוח את התובע לבדיקה לנוכחות נגיף האיידס בטרם המועד בו נשלח לבדיקה כזו. יתירה מזו, אין מחלוקת שהנתבעים אינם אחראים לתוצאות שהיו צפויות ממילא, והתובע לא הוכיח שלאיחור באבחון הייתה השפעה על הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מן המחלה ולא הוכיח את הנזק העצום לו טען, כ- 5,000,0000 ₪. הרשומה הרפואית מעלה, שהתובע שב ופנה לקופת החולים במהלך השנים בתלונות שונות על מצבו הבריאותי ופעם אחת הופנה לבית החולים בשל דלקת ריאות. יחד עם זאת, גם קודם לשנת 2010 סבל התובע במהלך השנים מתופעות שונות של זיהומים עוריים ואחרים ונהג לבקר בתכיפות גבוהה אצל רופאים. בספטמבר 2014 נשלח ע"י רופא הקופה לבדיקת HIV, צויין שבחודשים האחרונים חש לא טוב כולל ירידה של 6-7 ק"ג, ומזה חודשיים שם לב לפטרת בחלל הפה. כחודשיים לאחר מכן, התובע החל טיפול במרכז נווה אור בבית החולים קפלן. בעת גילוי המחלה, המחלה הייתה פעילה. התובע טופל במשך שנים במרפאת נווה אור עד להתייצבות מצבו, חזרה למערכת חיסונית יציבה ותקינה, כיום המחלה במצב לא פעיל והתובע לא מדבק.
בהמשך נקבע כי המומחה מטעם התובע פירט כי סימן ההיכר של המחלה הוא חסר חיסוני משמעותי, והסימפטומים של הוירוס מתבטאים בצורות שונות במהלך תקופת הנשאות ובין היתר במחלות זיהומיות שונות ומחלות נשימה שונות המצביעות על דיכוי חיסוני. לטענת המומחה החל משנת 2011 התייצג התובע עם מגוון סימפטומיים זיהומיים האופייניים לחולה בעל דיכוי חיסוני אשר צריכים להדליק נורה אדומה לכל העוסק במקצוע הרפואה במיוחד לאור העובדה שמדובר היה באדם צעיר בן 32 בלבד ללא מחלות רקע. מומחה קופת החולים פרט בחוות דעתו את מצבו הרפואי של התובע, ועמד על כך שהתובע ביקר במרפאת עור במשך שנים רבות, החל משנת 2000 כשסבל מבעיות בעור. המומחה עמד על כך שלמחלה מספר שלבים, לאחר השלב החריף, הנגיף נכנס למצב רדום שנמשך בממוצע עשר שנים מאז ההדבקה. מצב זה נקרא נשאות. כלומר, הנגיף נמצא בגוף ואינו מראה סימני מחלה שניתן לזהותם עם איידס דווקא ועל כן המחלה לעיתים מאובחנת בשלבים מאוחרים. המומחה קבוצות הסיכון המוגדרות במדינת ישראל, על פי משרד הבריאות הן: גברים שמקיימים יחסים עם גברים, ומזריקי סמים. אשר לדלקת ריאות. המומחה אינו חולק על כך שדלקת ריאות חיידקית שכיחה במטופלים חולי איידס, אך היא גם מחלה שכיחה באנשים ללא איידס. עוד קבע המומחה, כי שעה שמדובר באדם נשוי, לא ידוע כמקיים יחסים מין עם גברים, אינו ממוצא עם שכיחות גבוהה של HIV ואינו מזריק סמים, ברור שאינו שייך לאף קבוצת סיכון ושעה שלא הייתה מחלה המוגדרת כ- AIDS defining ובהעדר גורמי סיכון להדבקה לנגיף במדינת ישראל עם שכיחות נמוכה של חולי HIV לא ניתן לצפות שהרופא הסביר יחשוב על הדבקה בנגיף. כיום ידוע היטב שהפרוגנוזה נקבעת על פי התגובה לטיפול נגד הנגיף ולא לפי מועד האבחנה. המומחית מטעם בית החולים פירטה שהתובע ביקר במשך שנים אצל רופאי משפחה עם תלונות שכיחות המאפיינות את האוכלוסייה הכללית ואינן אופייניות לנשאי HIV. בשנת 2012 אושפז בבית החולים עם דלקת ריאות. כל אלה לא היוו טריגר לביצוע בדיקת HIV, בחולה השולל קיום יחסי מין עם גברים או שימוש בסמים. משכך, מסקנתה היא שרופאי בית החולים נהגו באופן מקצועי לחלוטין ולא אמורים היו לבצע בדיקת HIV.
בנוסף לאמור, נקבע כי בפסיקה עניפה ועקבית קבע בית המשפט העליון שקיימת חובת זהירות מושגית של רופא ומוסד רפואי כלפי חולה המצוי בטיפולו. יחד עם זאת האחריות המוטלת על רופא, אינה אחריות מוחלטת הנבחנת על פי התוצאה. על הרופא מוטלת חובה לנהוג במקצועיות ובמיומנות, תוך שקילת כל השיקולים הרלבנטיים בהתאם לידע הרפואי המקובל בעת הרלבנטית. המבחן אשר על פיו על בית המשפט לבחון בו מעשה או מחדל פלוני של רופא, תוך כדי טיפולו המקצועי, אם יש בו או אין בו רשלנות אינו מבחן של "חכמים לאחר המעשה" אלא של הרופא הממוצע בשעת המעשה. החובה המוטלת על-פי דיני הרשלנות, איננה לתוצאה אלא למאמץ, שכן דיני הרשלנות מבוססים על עקרון האשמה ולא על עקרון האחריות המוחלטת. עוד נפסק שרופא שפעולותיו סבירות ומבוססות על הנורמות המקובלות בעולם הרפואה אינו יכול לחוב בגין פעולות אלו על יסוד דיני הרשלנות. אמנם, חולה רשאי לצפות שהרופא יביא בחשבון גם אפשרות של מחלה נדירה ואולם זאת במקרה בו היו בפני הרופא ממצאים ונתונים שהיו גורמים לרופא סביר לאבחן או לחשוד שהחולה סובל מאותה מחלה או תופעה נדירה. ההלכה היא שאין מקום להציב בפני הרופא המטפל רף גבוה מדי לפיו בכל מקרה יש לחשוד בתהליך האבחון במחלות נדירות וזאת בהתחשב במכלול התלונות והממצאים הקליניים שעמדו בפניו. התובע טוען, שסעיף 17 לחוק זכויות החולה, קובע את חובת ניהול הרשומה הרפואית ולפיו על המטפל לתעד את מהלך הטיפול הרפואה ברשומה הרפואית וקיימת חשיבות רבה לשלמות ותקינות הרשומות הרפואיות. לטענתו, במקרה דנן הרשומה הרפואית לקויה באופן שאין כל ספק שמנע מן התובע קבלת טיפול יעיל ומלא ולאור חוסרים אלה עובר הנטל אל הנתבעים. בנוסף נטען שהנטל עובר שעה שהתובע לא נשלח לבדיקת דם פשוטה. עוד טוען התובע שמתקיים הכלל של הדבר מדבר בעדו, שכן לא היה בידו לדעת מהן הנסיבות שהביאו לאירוע והארוע מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעים התרשלו. בית המשפט דחה טענה זו, תוך שקבע כי התנאי הראשון להפעלת הכלל הדבר מדבר בעדו, הוא כי לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה הן הנסיבות שהביאו לאירוע בו ניזוק. בעניין דנן, פרטי ההתרחשות ברורים וידועים, נטענו הן על ידי התובע כמו גם על ידי המומחה מטעמו ועולים מן החומר הרפואי הרב המצוי בתיק. בידי התובע מצויות כל העובדות הנדרשות על מנת להוכיח את תביעתו.
יתרה מזו, נקבע כי הלכה למעשה, התובע לא הוכיח כל חוסר משמעותי ברישומים ואפילו המומחה מטעמו לא העלה את הטענה בחוות דעתו. בנוסף, אין המדובר במקרה המתיישב יותר עם המסקנה של התרשלות. ומשכך, הנטל נותר על כתפיו של התובע והוא לא עמד בו. לא קיימים נהלים כתובים מחייבים בקופת החולים, בבית החולים או במדינת ישראל בנוגע לקריטריונים המחייבים ביצוע בדיקת איידס למטופלים ואולם לא יכול להיות ספק שעל הצוות הרפואי לפעול בסבירות בהתאם לידע העדכני בארץ ובעולם. הדרך בה הילכו מומחי הנתבעים סבירה ומבוססת מחקרית. העובדה שסימפטומים מסויימים נפוצים אצל חולי איידס אינה מביאה לידי מסקנה שבכל פעם שמטופל סובל מן הסימפטום האמור או אפילו מהצטברות של סימפטומים יש לחשוד בקיומה של מחלת האיידס במיוחד כאשר מדובר במחלות נפוצות כמו המחלות מהן סבל התובע. אפילו מומחה התובע עצמו מודע לכשל, והוא עמד על כך שמדובר במחלות נפוצות בכלל ולגבי דלקת ריאות הסכים שאין לשלוח כל מי שלוקה במחלה לבדיקת איידס. בהתאם להנחיות הבריטיות וכן הנחיות ה- CDC, (הנחיות המרכזים לבקרת מחלות ומניעתן, מחלקת שירותי הבריאות של ארצות הברית) מכלול הזיהומים העוריים האחרים מהם סבל התובע לא מופיעים בהנחיות כסימפטומים מחשידים לקיומה של מחלת האיידס. מכלול מחלות העור בהם לקה התובע אמנם מחלות שכיחות אצל חולי איידס ואולם רק שלבקת חוגרת היא מחלה המחשידה לאיידס וגם לגביה לא התקיימו התנאים הקבועים ב- CDC המצדיקים בדיקה לנגיף. לגבי המחלות האחרות, מדובר במחלות השכיחות גם באוכלוסייה הכללית ואין הנחיה או פרקטיקה, המצדיקה משלוח לבדיקה לנוכחות נגיף האיידס בהתרחשותן, בוודאי כאשר מדובר במי שאינו נמצא בקבוצת סיכון. זאת ועוד, דלקת ריאות בה חלה התובע כשלעצמה לא הצדיקה ביצוע בדיקת HIV, מדובר היה במחלה שלא הייתה קשה, שהגיבה לטיפול ולא היה מקום להעלות חשד באותו שלב שהתובע לוקה באיידס.
לאור האמור, נקבע כי במקרה דנן לא הייתה חריגה מהתנהלות סבירה. המחלות והסימפטומים מהם סבל התובע נפוצים בקרב האוכלוסייה, התובע הגיב לטיפול וגם כאשר שב לטיפול היה זה בשל סיבה אחרת או לאחר תקופה ארוכה, הווה אומר לא היה מצב עקשני לא בר טיפול שהצריך בדיקה מעמיקה. יתירה מזו, התובע טופל היטב, לא היה זלזול בפניותיו, הוא קיבל מענה מרופאי קופת החולים לכל פנייה, אפילו שלא במסגרת התורים הרגילים. התובע קיבל טיפול תרופתי, נשלח לבדיקות מעבדה (שלא תמיד ביצע) וכשמצא לנכון הגיע לפגישות מעקב בהן תועד שהמצב הוטב. עם כל הצער על מצבו של התובע לא ניתן לקבוע שהצוות הרפואי נהג באופן לא סביר. דווקא ההשתלשלות שתוארה מבהירה היטב שכאשר התגלה אצל התובע סימפטום שאופייני למחלת האיידס (פטרת בפה), שלא עבר תחת טיפול אנטיביוטי, הרופאה נהגה באחריות כרופאה סבירה והפנתה אותו לבדיקה. מכאן, שלא הוכחה אחריות קופת החולים. אשר לאחריות בית החולים, נקבע כי טוב לה לתביעה שלא הייתה מוגשת בהקשר זה. ההסתמנות הקלינית נראתה כדלקת ריאות לא חמורה במיוחד, והתובע קיבל טיפול מתאים שהוביל לשיפור מהיר. הגם שרצוי שתהיינה הנחיות ברורות לרופאים בקהילה ובכלל מתי יש לחשוד במחלת האיידס ולשלוח לבדיקה, במקרה דנן העדרן של הנחיות כאלה, לא הביא לכשל בהתנהלות הרופאים, שעה שהובהר שהם נהגו באופן סביר המתיישב עם ההנחיות הבינלאומיות ותפוצת המחלה במדינת ישראל. משמע, אין קשר סיבתי בין העדרן של הנחיות לבין המועד בו התגלתה מחלת התובע ומשכך דינה של הטענה להידחות גם לגופה. נפסק שהנתבעים לא התרשלו בטיפול בתובע ובכלל זה באבחון מחלת האיידס בה לקה. הרופאים שטיפלו בתובע במהלך השנים פעלו במיומנות סבירה ומועד האבחון במחלה לא הושפע מהתנהלות רשלנית, אלא כתוצאה מהמהלך הטבעי של המחלה אצל התובע וקוצר ידה של הרפואה לאבחן ולהושיע בעל עת ובכל מצב. מכל מקום בשים לב להחלמתו משביעת הרצון, הגם שנדרש לתקופת החלמה ממושכת, מצבו כיום זהה פחות או יותר, למצבו לו המחלה הייתה נחשפת בשלב מוקדם יותר.
לסיכום, התביעה נדחית.
התובע יוצג ע"י: עו"ד שלי גוטרמן ; הנתבעים יוצגו ע"י: עו"ד רעות פורטנוי; עו"ד תומר חודורוב; עו"ד נופר ביטון
