חדשות

העליון דחה שני ערעורים של מורשעים ברצח שבוצע בשליחות משפחת פשע, ושעדות עד המדינה, המדובב, שימשה בהליך כ"ראיית זהב". נקבע כי המלחמה בפשע המאורגן מחייבת להיעזר בתחבולות כדי לחשוף אותו, ושיקולי מדיניות תומכים בהכרה בקבילות דיבוב באמצעות עד מדינה, כשהדבר תואם את דיני הראיות ואינו נוגד עקרונות חוקתיים

עסקינן בשני ערעורים על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי, בגדרם הורשעו המערערים, פה אחד, לאחר שמיעת ראיות, בעבירת רצח בכוונה תחילה בצוותא חדא לפי סעיפים 300(א)(2) ו-29(ב) לחוק העונשין, כנוסחו בטרם תיקון 137 (להלן: חוק העונשין או החוק). כמו כן הורשעו המערערים בעבירה של שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק. על כל אחד מהמערערים  נגזר עונש של מאסר עולם, וכן פיצויים לנפגעי העבירה, ילדי המנוח, בסכום כולל של 258,000 ש"ח. במהלך ניהול המשפט שני המערערים כפרו באופן מוחלט בכל מעורבות ברצח וטענו לחפותם המלאה. עם תום פרשת התביעה, שינו המערערים את גרסתם מקצה לקצה וקשרו עצמם לאירוע הירי, תוך שהטיחו זה בזה שהאחר הוא היורה. לפיכך נמצא כי שניהם הודו במעורבות במותו של המנוח. לטענתם דובר בירי ספונטני שנעשה בעקבות ריב ומחלוקת קודמים בינם לבין המנוח בעניין תשלום שכר דירה. לאור זאת, בית המשפט המחוזי התמקד בהכרעת דינו בשתי סוגיות מחלוקת עיקריות והן – האם מותו של המנוח נגרם בריב ספונטני או ברצח מתוכנן; ומי משני המערערים הוא היורה. הרשעת המערערים התבססה על ראיות אשר כללו עדות מפורטת של עד המדינה, ראיות על אודות התכנון המוקדם של הרצח, הוצאתו אל הפועל, ושלב הבריחה. העדות המרכזית בתיק ניתנה על-ידי עד המדינה סעיד, אשר העיד על דברים שאמרו לו שני המערערים בהזדמנויות שונות, ואף על דברים שהוא עצמו ראה או אמר לפני ואחרי אירוע הרצח. נקבע, כי על אף שעדותו של סעיד אינה העדות היחידה הקושרת את המערערים לרצח, לעדותו ישנן ראיות סיוע חזקות ביותר.

לטענת גולובקו, הוא היה מעורב באירוע ספונטני שהתפתח עם המנוח, ונעדר כל תכנון מוקדם. הופעלו כלפיו אמצעי חקירה חריגים כגון דיבוב ללא אזהרה בכלא עופר בעת ריצוי מאסרו; תרגיל חקירה אקטיבי שבוצע על-ידי עד המדינה. שצ'פטניוב טען כי לא נטל כל חלק באירוע הרצח, ולכן לא ניתן היה להרשיעו כמבצע בצוותא ואף לא כמסייע. לטענתו הירי בוצע על ידי גולובקו, באופן ספונטני. לא הוכח שמדובר ברצח מתוכנן ומוזמן על-ידי בני משפחת לביא, וככל שכך עולה, הראיות היו אמורות לשמש גם להעמדתם לדין של האחרונים. נטען כי נוצר עוול קשה הכרוך בהרשעת המערער ברצח מתוכנן, בעוד שולחיו אינם עומדים לדין ויוצאים פטורים בלא כלום. יש ליתן משקל אפסי לתוצרי תרגיל הדיבוב, זאת לנוכח האקטיביות שבה נקט סעיד בתרגיל זה. כן נטען כי הסנגוריה מעולם לא נתנה הסכמתה לקבילות התרגיל.

המדינה הדגישה כי הוכח מעבר לספק סביר כי המערערים התנקשו במנוח, ועל כן הם נכנסים באופן מובהק לנסיבה המחמירה של "תכנון" על פי הדין החדש. לטענת המשיבה, בתיק ישנן ראיות המוכיחות את פעולות ההכנה שקדמו למעשה הרצח, וכן ראיות המעידות על אופי ונסיבות הירי, על ההתנהלות בסמוך לו, ועל המעשים שלאחר הרצח – כל אלה מבטלים את האפשרות כי מדובר באירוע ספונטני.

כב' השופט י' אלרון פסק כי יש לדחות את שני הערעורים על כל חלקיהם. בית המשפט העליון אינו נוטה להתערב בממצאי עובדה ומהימנות אשר נקבעו על-ידי הערכאה הדיונית. זאת מאחר שבידיה הופקדה מלאכת ההתרשמות מהעדים שהופיעו בפניה, ובחינת השתלבותם במארג הראייתי הכולל, ולה עדיפות ברורה על פני התרשמותה העקיפה של ערכאת הערעור. עדויות המערערים נמצאו כבלתי מהימנות, עם סתירות רבות, והתאפיינו במגמתיות בולטת. לכך יש להוסיף את שינוי חזיתות המחלוקת בפתחה של פרשת ההגנה בערכאה קמא, כאשר המערערים, אשר הכחישו באופן מוחלט כל קשר לאירוע הרצח, הודו, כל אחד בתורו, במעורבות במותו של המנוח, תוך שהם מגלגלים את האחריות האחד על כתפי חברו וכל אחד מהם מעיד שהשני הוא זה שירה במנוח למוות. בית המשפט המחוזי לא נתן כל אמון בעדויות כבושות אלה, והן מהוות חיזוק משמעותי ואף סיוע ליתר הראיות העומדות כנגד המערערים. אין מקום להתערב בקביעותיו הברורות של בית משפט קמא ובמסקנותיו ביחס לתשתית הראייתית המוצקה, הקושרת את המערערים לרצח, ובראש ובראשונה ביחס לעדותו המרכזית והחשובה של עד המדינה סעיד. בעדותו התייחס לדברים שאמרו לו המערערים, ובעיקר גולובקו, בהזדמנויות שונות.  בית משפט קמא התרשם ממהימנותו הרבה, מאופן דיוקו בכל הפרטים שמסר, ושדבריו נתמכו בראיות אובייקטיביות וחיצוניות. כך, עדותו על ההתוודות המשותפת של שני המערערים בפניו מיד לאחר הרצח כונתה על-ידי בית המשפט המחוזי כ"ראיית הזהב" אשר חולשת על כל התמונה העובדתית של האירוע. הלכה למעשה, המערערים הודו בפני סעיד ברצח המנוח, במעשה שבוצע על ידם יחדיו.

זאת ועוד, נקבע כי מחומר הראיות עולה מכלול שלם של ראיות נסיבתיות, אשר מסבכות את המערערים וקושרות אותם מעבר לכל ספק לאירוע הרצח, וביניהן: מגוריהם בצימרים עובר לרצח; האזנת הסתר לעניין מסירת הטלפון של גולובקו לידי סעיד יום לפני האירוע , התיעוד בדבר הפסקת פעילות הטלפון של שצ'פטניוב יום לפני הרצח, מציאת אקדח ה"סטאר" במשרד הצימרים ועליו הד.נ.א. של שצ'פטניוב, הימצאותם של תרמילים וכדורים בזירה, השייכים בפרט לאקדח ה"יריחו"; העדויות על אודות שני יורים מכוסי פנים, שנמלטו דרך פרצה בגדר לתוך רכב שחור מסוג "הונדה", ומציאת אקדח ה"יריחו" בנתיב הבריחה של המערערים. כמו כן,  צילום הגעת המערערים למוסך ביפו והחלפת בגדיהם, צילומי הגעת המערערים ברכב ה"הונדה" השחור לסעיד, וכן עדויות ביחס למילוט המערערים על-ידי סעיד לדירת המסתור בחיפה. מדובר בראיות עצמאיות, שבנוסף להיותן ראיות מסייעות לעדותו של עד המדינה סעיד, יש בהן כדי להעיד על תכנון האירוע על-ידי המערערים. יתרה מכך, נקבע כי הירי נעשה בכוונה לפגוע במנוח ולהמיתו, ואין מדובר באירוע ספונטני כפי שסנגוריהם של המערערים מנסים לטעון. רצח המנוח היה רצח מתוכנן ומתואם, וחומר הראיות מלמד כאמור על כך ששניהם נערכו לביצוע כאיש אחד, ובאותו האופן: הצטיידותם מראש באקדחים; התנתקותם מהטלפונים הניידים שלהם לקראת הרצח ובסמוך לביצועו; יציאתם ממתחם הצימרים מספר שעות לפני האירוע, וחזרתם בהיחבא לזירה; ביצוע הירי כשפניהם מוסוות בכיסויי פנים, כל זאת כדי להסתיר את זהותם, ולמנוע אפשרות לזיהויים ולהפללתם, ולבסוף הימלטותם המשותפת דרך הפרצה בגדר לאחר האירוע, שריפת בגדיהם במוסך, ונסיעתם יחד לדירת המסתור בחיפה. זאת ועוד, מחומר הראיות עולה כי המערערים פעלו כחוליית חיסול מטעם משפחת לביא, ותכננו את האירוע כרצח מקצועי בשליחות משפחה זו, ובהתאם להנחיותיה. יעד החיסול השתנה מאבי עמר ליוסי אטר ז"ל בעקבות הוראה מטעם משפחת לביא יום לפני הרצח. המערערים הוציאו מצוות החיסול חבר שלישי, כדי להגדיל את חלקם בתמורה הכספית עבור הרצח, ובסופו של יום משפחת לביא שילמה למערערים סכומים ניכרים בגין ובתמורה לביצוע הרצח. ממצאים אלה, אשר נקבעו בידי הערכאה הדיונית, אינם עולים בקנה אחד עם אירוע ספונטני, אלא מלמדים על רצח מתוכנן ומוזמן מראש.

יתרה מזו, נקבע כי באשר לטענות המערערים כנגד חוקיות תרגילי החקירה שבוצעו בעניינם, מקריאה מדוקדקת של הכרעת הדין עולה כי הודאתו של גולובקו במשטרה, אשר נפסלה במשפט הזוטא בערכאה קמא, לא שימשה כראיה במשפט, כך גם דבריו בפני המדובב בכלא עופר. נקבע כי תוצרי הדיבוב אינם נחוצים להכרעה ובית המשפט המחוזי התעלם מהם, מבלי להכריע בשאלת קבילותם. בנוסף, אף דבריו של גולובקו לסעיד בתרגיל חקירה שבוצע במעצר, כאשר סעיד כבר היה עד מדינה בתיק, נקבעו כלא קבילים ונפסלו, מהטעם שהוסכם שלא להגיש את תמליל השיחה. למעשה, בית המשפט המחוזי הסתמך בהכרעת דינו רק על האמרות הבאות כקבילות: דבריו של גולובקו לסעיד, בתרגיל חקירה שבוצע במעצר, ושתמליל השיחה ביניהם הוגש בהסכמה. אמרות חוץ של גולובקו לסעיד במסגרת "החיים הרגילים", ושלא במסגרת מעצר – רק האמרות ביחס לעצמו; ודבריו של שצ'פטניוב לסעיד במסגרת "החיים הרגילים" – כקבילים כלפי עצמו. בית המשפט הדגיש כי המלחמה בפשע המאורגן מחייבת להיעזר בתחבולות כדי לחשוף אותו, ושיקולי מדיניות תומכים בכך כי יש להכיר בקבילות דיבוב באמצעות עד מדינה, כשהדבר תואם את דיני הראיות ואינו נוגד עקרונות חוקתיים. כפי שצויין בהכרעת הדין, בהנחיות היועץ המשפטי לממשלה אין כל איסור על דיבוב בידי עד מדינה, וההיפך הוא הנכון, ההנחיה היא שמותר להשתמש בעד המדינה לפעולות חקירה אקטיביות, כגון דיבוב חשודים. עם זאת, אף שאכן מדובר בפרקטיקה מותרת במישור העקרוני, והיותה תואמת את דיני הראיות במובנם הפורמלי, יש להפעילה רק במקרים חמורים, המצדיקים זאת.

בנוסף לאמור, נקבע כי גולובקו טען שיש להחיל בעניינו את סעיף 301א(ב) לדין החדש, המכונה "פתח המילוט", ולפיו יש להרשיעו בעבירת הרצח הבסיסית תחת עבירה של רצח בנסיבות מחמירות. הטענה בדבר תרומתו הפיזית הנמוכה של מבצע עבירה ביחס לשותפו, היא אמנם מסוג הטענות אשר ניתן להשמיען במישור זה. ואולם במקרה דנן, ובנסיבותיו הקונקרטיות, יש לדחות טענה זו באופן מפורש, וזאת בהתאם לממצאים העובדתיים שנקבעו בבית המשפט המחוזי, ואשר לא נמצא טעם מוצדק להתערב בהם. השניים הגיעו לזירה יחדיו, מצויידים באקדחים, אשר נשלפו באופן מתואם, ובמהלך אירוע הירי השתתפו שניהם יחדיו, ופעלו בפעולה משותפת של שני מבצעים עיקריים בצוותא חדא, כמשמעות מונחים אלו בסעיף 29(ב) לחוק העונשין. אף הטענה ביחס לאי העמדתם לדין של מי שנטען כראשי משפחת הפשע שהורו על הרצח – כנסיבה המפחיתה בדרגת האשם – דינה להידחות. כפי שקבע בית המשפט המחוזי "מדובר ברצח מתוכנן בקור רוח ובתמורה כספית, ורמת אשמתם של שני הנאשמים חמורה ביותר". אין בעובדה שהמשטרה או הפרקליטות מצאו שאין די ראיות כדי להעמיד לדין את ראשי ארגון הפשע, כדי להפחית מחומרת המעשים של ה"חיילים", אשר ביצעו את הפשע. מדובר בחיסול מתוכנן ומאורגן, אשר יש בו כדי ללמד על רמת האשמה הגבוהה של המערערים, ולכן הוראת "פתח המילוט" לא רלוונטית. עניין אחריותם של אחרים לאירוע, ככל שקיים, הינו עניין נפרד, ואינו משפיע על מידת אשמם של המערערים. "פתח המילוט" מעניקה לבית המשפט סמכות מוגבלת, הנטועה בנסיבות שבהן המעשה אינו מבטא דרגת אשמה חמורה במיוחד, וכאמור מתייחסת למקרים חריגים בלבד, אשר המקרה דנן אינו נמנה עליהם. בנסיבות החמורות דנן, אשר משקפות את פעילותו של ארגון פשיעה רצחני, כעולה מחומר הראיות, האינטרס הציבורי תומך במיצוי הדין עם כל חייל וחייל, המבצע עבירות מטעם הארגון, ועם המערערים שקיפחו במו ידיהם חיי אדם.

לסיכום, הערעורים נדחים.

המערערים יוצגו ע"י: עו"ד נועם בונדר; עו"ד אנה שכטמן קוגלר; עו"ד אבי כהן; עו"ד פרידה וול

המשיבה יוצגה ע"י: עו"ד רחלי זוארץ לוי; עו"ד עידית פרג'ון

ע"פ 498/21; ע"פ 767/21