יולדת שנפלה לאחר שהתבקשה לפנות את חדר הלידה בעודה תחת השפעת אפידורל, תקבל פיצוי בגין נכות נפשית שהוכרה כנכות תפקודית. נקבע כי בית החולים התרשל והצוות הרפואי הפר את חובתו לשוב ולהבהיר ליולדת, בסמוך לבקשה לפנות את חדר הלידה, שאל לה לרדת בכוחות עצמה ועליה להמתין לאחות ולכיסא הגלגלים
תביעת פיצויים בגין נזקי גוף בטענה לרשלנות לאחר לידה. התובעת ילדה בן בבית החולים כאשר הלידה בוצעה תחת השפעת אפידורל.
לטענת התובעת, בסמוך לאחר הלידה היא נדרשה על ידי אחת המיילדות לפנות את חדר הלידה במהירות על מנת לאפשר כניסתה של יולדת אחרת. התובעת ניסתה לרדת מן המיטה אך מחמת השפעת האפידורל נפלה בחבטה עזה על הרצפה. כתוצאה מכך נגרמו לה, נכות אורתופדית ונכות נפשית.
בית החולים טען מנגד כי הנפילה האמורה לא הוכחה, וככל שהייתה כזו, היא נעשתה על דעת התובעת בלבד ובאשמה התורם המכריע. ככל שהתובעת סובלת מנכות אורתופדית, זו לא נגרמה בעטיה של הנפילה האמורה אלא מחמת מצב כרוני-אורתופדי שממנו סבלה ללא קשר לנפילה וקודם לה.
כב' השופטת ח' זנדברג פסקה כי יש לקבל את התביעה בחלקה. התובעת ילדה בבית החולים, הלידה התרחשה בשעה 10:53 לערך. במסמך סיכום הלידה נרשם כי היולדת חשה בטוב. לפני הלידה, בשעה 08:12 לערך, ניתן לתובעת אפידורל כמשכך כאבים על-ידי הרופא המרדים, והתובעת חוברה למשאבת אפידורל על מנת לאפשר המשך הזרמת האפידורל עד לסיום הלידה. התובעת חתמה על טופס אלחוש אפידורלי בו צוין כי כתוצאה מהאלחוש "תתקבל תחושה שפלג הגוף התחתון 'רדום'...יי. הרופא המרדים הסביר לה כפי שהוא נוהג בדרך כלל, וכפי שהבהיר בעדותו האמינה, הנתמכת במסמך החתום האמור - שכתוצאה מהאלחוש האפידורלי היא תחוש שפלג גופה התחתון רדום, והיא הונחתה שלא לנסות לקום לבד אלא בסיוע אחות. כשעה לאחר הלידה, נרשם במסמך מעקב לאחר לידה מפי המיילדת "...היולדת הודרכה לא לרדת מהמיטה ללא סיוע הודרכה לשימוש בפעמון... – רושם שהבינה...". לאחר הלידה, בעוד התובעת שוכבת במיטתה בחדר הלידה ולצידה בן-זוגה ואמו, נכנסה לחדר הלידה המיילדת ואמרה שעליה לפנות את חדר הלידה על מנת לאפשר ליולדות נוספות ללדת. המיילדת יצאה מהחדר ובן זוגה של התובעת החל בפינוי חפציה מהחדר. בעקבות זאת, החלה התובעת לרדת מהמיטה, ואזי נפלה בחוזקה על ישבנה על הרצפה. בן-זוגה של התובעת ששב לחדר, סייע לה לחזור למיטה, והמילדת נכנסה שוב לחדר הלידה בהבהירה לתובעת שהיה עליה לחכות עד שתחזור עם כיסא גלגלים לפני שירדה מהמיטה. המיילדת יצאה וחזרה לחדר הלידה עם כיסא גלגלים והובילה את התובעת בעזרתו למחלקת יולדות.
בהמשך לאמור, נקבע כי שעת הנפילה הייתה 13:30 לערך, כעולה ממסמך מעקב לאחר לידה בו נרשם על ידי המיילדת כי התובעת ירדה מהמיטה. מרשומה רפואית זו עולה במובהק שבמועד זה השפעת האפידורל עדיין לא פגה שכן המיילדת ציינה ברשומה במפורש שלתובעת עדיין אין תחושה ברגל שמאל. בנוסף, העיד הרופא המרדים כי לא תמיד האפידורל פג במועד המצופה ולכן "ההנחיה הגורפת היא שלא לקום בלי איש צוות ללא קשר לזמן". לפי עדות המיילדת, קיימים מקרים בהם גם לאחר שלוש שעות מהלידה קיימת השפעת האפידורל. נקבע שיש לדחות את טענת בית החולים כי לא הוכח שאירוע הנפילה אירע, וכי הרישום "ירדה ממיטתה" משמעו שהתובעת הורדה בעזרת אחות. בית החולים הוסיף שהנפילה דווחה בכתובים באיחור ובדיעבד, משום שתלונותיה של התובעת באו רק מספר שעות לאחר הלידה, אך לא הועלתה כל סיבה שהיא לכך שהתובעת תטען סתם כך לנפילה. מהמסמכים הרפואיים עולה שטענת הנפילה הועלתה על ידי התובעת באופן אותנטי כבר בהיותה במחלקת יולדות, גם אם מדובר בטענות שהועלו מספר שעות לאחר הנפילה. גם במכתב שחרור ליולדת נכתב במפורש כי "לאחר הלידה נפלה בחדר לידה, בהמשך כאבים באזור עצם הזנב...". לפיכך, נקבע כממצא שבעובדה כי אירוע הנפילה אכן אירע, וכי הוא אירע בשעה 13:30 בהתאם לרשומה הרפואית היחידה מחדר הלידה המתארת ירידה מהמיטה.
זאת ועוד, נקבע כי אין לקבל אף את טענת בית החולים כי המיילדת הבהירה לתובעת - כשאמרה לה שעליה לפנות את חדר הלידה - כי עליה להמתין עד שהמיילדת תחזור עם כיסא הגלגלים הנדרש לצורך פינויה. המיילדת אישרה בהגינות שאינה זוכרת את המקרה והיא תיארה אך את דרך ההתנהלות הרגילה והמקובלת. בית החולים לא הצביע על כל סיבה סבירה שהיא מדוע יולדת תרד בכוחות עצמה ממיטתה חרף אזהרה שלא לעשות כן. כמו כן, מול עדותה של המיילדת הנסמכת על הערכה, ניצבו עדותם של התובעת, בן-זוגה וחמותה, המשתלבות בהקשר זה זו בזו, שהעידו שהבהרה ואזהרה כאמור לא נאמרו לתובעת, בוודאי לא בדרך שחדרה לתודעתה של התובעת או לתודעת מי מהנוכחים. לפיכך, נקבע כממצא שבעובדה כי ביום הלידה בשעה 13:30 לערך ניסתה התובעת לרדת .מהמיטה בחדר הלידה לאחר שהמיילדת אמרה לה שעליה לפנות את חדר הלידה, ולא הוכח שהמיילדת הבהירה לתובעת - בוודאי לא בדרך שחדרה לתודעתה – כי עליה להמתין עד שתחזור עם כיסא גלגלים, וכי אל לה לרדת בכוחות עצמה. כתוצאה מניסיון זה ומחמת שהשפעת האפידורל עדיין לא פגה, נפלה התובעת בחדר הלידה.
לאור האמור, נקבע כי בית החולים התרשל בטיפול בתובעת. עדי בית החולים עצמם העידו שהכלל הוא שיולדת חייבת להסתייע בעזרה בירידתה הראשונה מהמיטה. עוד העידו עדי בית החולים כי נוכח זאת מוטלת על הצוות הרפואי החובה להבהיר ליולדת כי כך עליה לנהוג. אכן, הדברים מתחייבים מההיגיון: מי שרגילה לרדת ממיטה בכוחות עצמה, והיא עושה כן אינספור פעמים כעניין שבשגרה, חייבים להעמידה - בבירור, בפשטות ובצורה חד משמעית - שאסור לה לעשות כן, בוודאי כשהלידה נעשית תוך שימוש באפידורל. אחרת, היא עלולה, כמעשה שהוא אינטואיטיבי ומובן מאליו מבחינתה, לנסות לרדת מהמיטה בכוחות עצמה, ובכך לסכן את עצמה. על כן, על הצוות הרפואי בבית החולים הוטלה החובה להבהיר את הדברים לתובעת, כפי שאישרו העדים מטעם בית החולים. משנקבע כי הייתה קיימת חובה שהוטלה על הצוות הרפואי להודיע לתובעת, בד בבד עם הבקשה להתפנות מחדר הלידה, שאל לה לרדת מהמיטה בכוחות עצמה ושעליה להמתין עד להגעת האחות עם כיסא הגלגלים, ומשנקבע שחובה זו הופרה, שכן הבהרה כזו לא נמסרה לתובעת ביחד עם הבקשה לפנות את חדר הלידה - המסקנה המתחייבת היא כי בית החולים התרשל כלפי התובעת.
יתרה מזו, נקבע כי יש לדחות את טענת בית החולים כי לתובעת אשם תורם מכריע. אכן, יש טעם בטענת בית החולים בדבר אשמה התורם של התובעת, שמצופה היה שתפעל בהתאם להוראות הצוות הרפואי, שהסביר לה ביום הלידה פעמיים - הן על ידי רופא הן על ידי מיילדת – את החשיבות שבירידה ראשונה מהמיטה תוך הסתייעות בצוות הרפואי בשל השפעתו המאלחשת של האפידורל על פלג הגוף התחתון. עם זאת, אשמה התורם של התובעת היה ברף נמוך. במועד הנפילה, התובעת הייתה זמן קצר לאחר לידה, ומטבע הדברים הייתה נרגשת מאד. במצב זה של התרגשות אין להתפלא על כך שכאשר פנתה אליה אשת צוות רפואי וביקשה ממנה לפנות את חדר הלידה, התובעת פעלה באופן טבעי, שגרתי ואוטומטי וניסתה לרדת מהמיטה בכוחות עצמה. יש לזכור בהקשר זה את הנטייה הטבעית והראויה לפעול בהתאם להוראות הצוות הרפואי ואת פערי הידע והסמכות הקיימים בין הצוות הרפואי ליולדת. הנפילה התרחשה כשעתיים וחצי לאחר הלידה וכשעה וחצי לאחר שניתן לתובעת ההסבר האחרון בדבר חשיבות ההסתייעות באיש צוות במהלך הירידה מהמיטה. חלוף הזמן יכול היה לגרום לתובעת לסבור בטעות שאולי בינתיים פגה השפעת האפידורל ופג תוקפן של האזהרות שניתנו לה. הרופא המרדים העיד שאכן סביר בחלוף כשעתיים וחצי מהלידה שהיולדת תחוש שהשפעת האפידורל פגה, גם אם בפועל השפעת האפידורל לא עברה לגמרי. שילובם של כל אלו מביא לכלל מסקנה שאשמה התורם של התובעת - שאמנם קיים נוכח האזהרות המפורשות שניתנו - הוא ברף נמוך ויש לקבוע כי אשמה התורם עמד על 10%.
באשר לנזקים שנגרמו לתובעת מהנפילה, נקבע כי לעניין הנכות הנפשית הגיעו הצדדים להסכמה לפיה נכותה הנפשית הצמיתה של התובעת כתוצאה מהנפילה עומדת על, 20%. לפיכך, נקבע כממצא שבעובדה שכתוצאה מנפילת התובעת נגרמה לה נכות נפשית של 20%. לב המחלוקת בין הצדדים הינו לעניין הנכות האורתופדית. המומחה מטעם התובעת גרס כי נכותה הצמיתה של התובעת כתוצאה מהנפילה היא בשיעור 30% בשל שבר בחוליה ופריצת דיסק, ומנגד, המומחה מטעם בית החולים גרס כי נכותה של התובעת היא בשיעור 5% ונכות זו כלל אינה נובעת מנפילת התובעת אלא ממצב כרוני שקדם לנפילה. נקבע כי תלונותיה של התובעת בסמוך לאחר הנפילה, היו אך ורק בנוגע לכאבים באזור עצם הזנב, והיא לא טענה לכאבים בעמוד השדרה המותני. מומחה בית החולים הסביר כי מכיוון שחולייהL2 מצויה באמצע הגב לערך, כשמספר חוליות מפרידות בינה ובין עצם הזנב, הטענה לשבר בחולייה זו אינה מתיישבת כלל ועיקר עם העובדה שתלונותיה של התובעת היו לכאבים באזור עצם הזנב, ועם העובדה שאין זה סביר שנפילה מגובה עמידה תגרום לשבר בחוליה זו. בנוסף, התובעת נראתה "מסתובבת" במחלקה, תיאור שאינו מתיישב עם טענה לשבר בחוליה זו. נקבע כי לעומת עדות מומחה התובעת בנקודה זו, שעוררה קושי רב ואין לסמוך עליה, עדות המומחה מטעם בית החולים הייתה הגיונית ועקבית, ויש ליתן בה אמון. לפי עדות מומחה ביה"ח, בבדיקות ההדמיה לא נראה שבר בחוליה L2. משכך, נקבע שלתובעת לא נגרם כתוצאה מהנפילה כל שבר שהוא בחוליה. באשר לפריצת הדיסק, נקבע כי חרף אבחון פריצת הדיסק בבדיקות העדכניות, בית החולים טען - והצדק עמו - שהבדיקות אחרונות שנעשו לתובעת במקביל לניהול התביעה הנוכחית אינן משקפות בהכרח את מצבה לאחר הנפילה, לפני כתשע שנים, מה גם שלגישת בית החולים התובעת סובלת מבעיה ניוונית-כרונית שיכול שהוסיפה להתפתח במהלך השנים. נקבע כי קיימת בתיק תשתית ראייתית לפיה התובעת סבלה עוד לפני הנפילה מכאבים בעמוד השדרה המותני, כאבים עליהם התלוננה כשנה לפני הנפילה. לתשתית ראייתית זו מצטרפת העובדה שכאבים בעצם הזנב הם מהתלונות השכיחות לאחר לידה. נקבע כי יש להעדיף את חוות דעתו של המומחה האורתופדי מטעם בית החולים ולתובעת נכות אורתופדית של 5% בשל כאבי גב תחתון מכניים והנכות אינה נובעת מנפילתה או מהתרשלות בית החולים. עוד נקבע שנכותה הנפשית הצמיתה של התובעת בשיעור 20%, היא נכות תפקודית.
לסיכום, התביעה התקבלה בחלקה. לתובעת נפסק פיצוי בסך 830,000 ₪ , בניכוי 10% בגין אשם תורם.
התובעת יוצגה ע"י: עו"ד ד"ר אסף פוזנר; עו"ד גלעד לסר; עו"ד נתנאל פוזנר
הנתבעת יוצגה ע"י: עו"ד חיים זליכוב; עו"ד ליאור מישאלוב
