בית המשפט העליון קבע כי ניתן לפסוק יותר מפיצוי אחד ללא הוכחת נזק בגין מספר פרסומים, העוסקים באותה מסכת לשון הרע. נפסק כי אם יתברר כי לא קיים הבדל בין אינספור פרסומים לפרסום אחד של "אותה לשון הרע", איזה תמריץ יהיה למזיק שלא לחזור על הפרסומים הפוגעניים. עצם חשיפת אותו תוכן לפורום חדש ונרחב של משתמשים, מצדיק מתן פיצוי נפרד
השאלה העומדת במרכזו של הדיון הינה האם המגבלה שבסעיף 7א(ד) לחוק איסור לשון הרע, שלפיה לא ניתן לקבל פיצוי ללא הוכחת נזק בשל "אותה לשון הרע" יותר מפעם אחת, שוללת את האפשרות לפסוק יותר מפיצוי אחד בגין מספר פרסומים, העוסקים באותה מסכת לשון הרע, או שבנסיבות מסוימות, ניתן לפסוק אף יותר מפיצוי אחד ללא הוכחת נזק, בהתחשב במספר הפרסומים. הפרשה החלה בין כתלי בית ספר למשפטים, במסגרת קורס לדיני נזיקין, עת המשיב, ד"ר למשפטים, העביר הרצאה, במהלכה התייחס לפסק דין שבו נדונה השאלה אם הכינוי (הנפסד) 'כּוּסית' עולה כדי הטרדה מינית. חלקו האחר של השיעור, התייחס לשאלת האחריות הנזיקית, בכל הנוגע לניתוחים קוסמטיים בגופן של נשים. המבקשת חשה כי נפגעה מהתבטאויותיו ופנתה בתלונה לראש בית הספר למשפטים, וכן לממונה על הטרדות מיניות במוסד האקדמי. לאחר מספר בירורים, הוחלט לדחות את תלונתה. המבקשת לא השלימה עם דחיית התלונה, ופתחה במלחמת חורמה נגד המרצה בכמה חזיתות. בין היתר, הגישה תלונה לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, ותביעה בגין הטרדה מינית, לבית הדין האזורי לעבודה ושתיהן נדחו. לצד הליכים אלו, פרסמה המבקשת ברשת החברתית פייסבוק, במשך למעלה משנתיים, למעלה מ-20 פרסומים, על אודות ההטרדה המינית שבוצעה, לטענתה, על-ידי המרצה, במהלך השיעור, כאשר בחלק מן הפרסומים אף צוין במפורש שמו. פרסומים נוספים בקשר לפרשה, נעשו באמצעי תקשורת שונים: באתרי חדשות במרשתת, בטלוויזיה וברדיו. תביעת לשון הרע שהגיש המרצה התקבלה ונפסקו לו פיצויים.
לטענת המבקשת, לשון החוק ברורה, ואין מקום לפסוק יותר מפיצוי אחד לפי המסלול הסטטוטורי. זאת, נוכח המגבלה שנקבעה בסעיף 7א(ד) לחוק, שלפיה "לא יקבל אדם פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף זה, בשל אותה לשון הרע, יותר מפעם אחת". לכל היותר ניתן להביא בחשבון את שיעור החשיפה המצטברת מכמות הפרסומים, לגבי שיעור הפיצוי בלבד; לא לגבי מספר עילות התביעה. לבסוף מלינה המבקשת על שיעור הפיצוי שנפסק לחובתה, בטענה כי מדובר בפיצוי "עצום וחסר כל מידתיות".
המרצה טען מנגד כי כל אחד מ-4 מהפרסומים שזיכו אותו בפיצוי, לפי פסק הדין של בית המשפט המחוזי, עולה כדי פעולה נפרדת של פרסום לשון הרע, ועל כן, אין מדובר ב"אותה לשון הרע" לפי סעיף 7א(ד) לחוק. זאת, שכן הפרסומים נבדלים זה מזה בתוכנם (לפחות בחלקם), הם הופצו במועדים שונים, והיקף החשיפה שלהם אינו זהה.
כב' השופט נ' סולברג פסק כי יש לדון בבקשה כבערעור, ולקבלו חלקית. זאת משום שהבקשה מעוררת שאלה עקרונית בעלת חשיבות משפטית, במה שנוגע לפרשנות סעיף 7א(ד) לחוק, לגבי השאלה אם קיימת אפשרות לפסוק יותר מפיצוי אחד, בגין מספר פרסומים, העוסקים כולם באותה מסכת של לשון הרע. החוק מעמיד לרשותו של ניזוק, אשר נפגע מפרסום לשון הרע, שני מסלולים עיקריים, שבאמצעותם רשאי הניזוק למצות את זכויותיו במישור האזרחי. האחד, מסלול נזיקי 'רגיל', שבגדרו נדרש התובע להוכיח את הנזק שנגרם לו, והשני, העומד במוקד הדיון– מסלול של פיצוי ללא הוכחת נזק, אשר נקבע בסעיף 7א לחוק, הקובע כי "לא יקבל אדם פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף זה, בשל אותה לשון הרע, יותר מפעם אחת". נקבע שאין זה מן הנמנע לפרש את סעיף 7א לחוק, כלשונו, כדרך שנעשה בפסק הדין מושא הדיון, זאת משהתכליות שביסוד תיקון מס' 6 –שנועדה להקל על ניזוקים בהוכחת תביעתם, ולהרתיע מזיקים מלפרסם פרסומים עוקבים – תומכת בפרשנות זו. בפסק דין שניתן בעמ"ש (מחוזי ת"א) 47311-10-13 בעניין פלוני נקבע כי כאשר אדם מבצע מספר פעולות של פרסום, כשבכל אחד מהפרסומים הוא חוזר על אותה דיבה, אין מניעה מלחייבו בכמה וכמה פיצויים ללא הוכחת נזק, לפי מספר הפרסומים שנעשו, ולא לפי תוכן הדברים שבכל אחד מהם.
יתרה מזו, נקבע כי הקִדמה הטכנולוגית מציבה בפני עולם המשפט אתגרים חדשים, דבר יום ביומו. השינויים הטכנולוגיים מתחוללים כהרף עין, ומשנים את סדרי חיינו מן הקצה אל הקצה. ספק רב אם בכוחו של המשפט להתעדכן ולהתאים את עצמו לשינויים המתחוללים מעת לעת. הדברים מקבלים משנה תוקף משנדרשים לדון בדבר חקיקה שנחקק בשנות ה-60 של המאה הקודמת, ובפרט בתיקון חקיקה שנעשה בשלהי שנות ה-90, טרום עידן הרשתות החברתיות, בעת שמהפכת האינטרנט היתה עוד בראשיתה, גם אם אין בכך כדי להוביל למסקנה שעקרונותיו של החוק אינם רלבנטיים עוד לעת הנוכחית, ולשינויים שהתחוללו במרוצת השנים. אבני-היסוד שעליהן נשענות הוראות החוק, בכל הנוגע לצורך לאזן בין ההגנה על שמו הטוב של האדם, מחד גיסא, לבין ההגנה על הזכות לחופש הביטוי, מאידך גיסא – רלבנטיים גם לעת הזאת, ואף ביתר שאת. במניין השיקולים המטים את הכף אל עבר ההכרה בפיצוי יותר מפעם אחת בשל אותה לשון הרע, כתלות במספר הפרסומים, ניתן להביא בחשבון את המאפיינים השונים של האינטרנט והרשתות החברתיות, את הזמינות והנגישות של הרשתות החברתיות לציבור הרחב, וכן את האפשרות שפרסום כזה או אחר יתפשט במהירות, בתפוצה רחבה, כ'אש בשדה קוצים'. כמו כן, כאשר מדובר בפרסום חוזר ונשנה של לשון הרע, ניתן גם לעיתים להניח שהחזרתיות כשלעצמה, עלולה להקנות לפרסומים נופך של אמינות, ולשכנע את הנמענים בדבר אמיתות הדברים. לכך יש להוסיף את מימד ה'נצחיות', המאפיין את הפרסומים במרשתת, נוכח הקושי הגלום בהסרתם ומחיקתם. זאת ועוד, תופעות 'ביוש' ("Shaming") קשות, אשר מתחוללות ברשתות החברתיות, מובילות לא אחת לבריונות, לאלימות פיזית ומילולית, לחֲרָמוֹת ולגידופים, והתנהגויות פסולות נוספות. פרסומים מזיקים אלה, פגיעתם רעה, לגוף ולנפש, הנזקים שבעטיים, לעיתים, קשים עד מאד. אם יתברר כי לא קיים הבדל בין אינספור פרסומים לפרסום אחד של "אותה לשון הרע", וכך או כך הפיצוי הוא אחד, איזה תמריץ יהיה למזיק שלא לחזור על הפרסומים הפוגעניים, פעם אחר פעם, בהעדר יכולת להביא בחשבון את מניין הפרסומים במסגרת המסלול הסטטוטורי. מן העבר השני, נקבע כי ניתן לומר כי הכרה באפשרות לפסוק יותר מפיצוי אחד בגין מספר פרסומים של "אותה לשון הרע", עלולה לגרום לאפקט מצנן על חופש הביטוי. הרשתות החברתיות הנגישו עבור רבים 'במה' שלא הייתה להם בעבר, שבאמצעותה הם יכולים עתה להביע את עמדותיהם בקלות רבה, ובתפוצה רחבה. בנוסף, הטרדה מינית הוא נושא טעון וחשוב כשלעצמו, שמן הראוי לקיים בו שיח ציבורי מעמיק ופורה. על כן, נדרשת מידה רבה של זהירות, ומלאכת איזון עדינה, כדי למנוע מצב שבו השיח בסוגיה ציבורית חשובה זו, לא יִבָּלֵם, ולא יסבול מאפקט מצנן.
מן הכלל אל הפרט, נקבע כי יש לבחון מקרים מן הסוג הזה, באמצעות 3 מבחני-עזר: תוכן הפרסומים, ובפרט אם קיים דמיון ביניהם, הזמן שחלף מפרסום לפרסום, וזהות הנמענים. כל 4 הפרסומים בעניין דנן, נסבים בעיקרם על עצם ההטרדה הנטענת וקשה למצוא הבחנה מובהקת בין הפרסומים, לפי מבחן העזר הראשון. הסמיכות של הפרסומים, הדמיון שבתוכנם, ועצם העובדה ששנים פורסמו בדף הפייסבוק של המבקשת, מובילים למסקנה, כי יש לראות אותם כפרסום אחד, אשר מקנה למשיב פיצוי אחד, בגובה הסכום שנקבע על-ידי בית המשפט המחוזי. עם זאת, הפרסום הרביעי, אף שפורסם, סמוך לאחר הפרסומים השני והשלישי, מצדיק פיצוי נפרד, בעקבות ישׂום מבחן זהות הנמענים. פרסום זה, בוצע בדף הפייסבוק "אחת מתוך אחת", שבו היו חברים בעת ההיא, כ-18 אלף משתמשים. משמע, אף שלא ניתן למצוא שוני רב בין התוכן שפורסם בו, לבין התכנים שפורסמו קודם לכן, בתפוצה מצומצמת יותר, עצם חשיפת אותו תוכן לפורום חדש ונרחב של משתמשים לרוב, שלא נתקלו בו קודם לכן, מצדיק מתן פיצוי נפרד, בסכום שקבע בית המשפט המחוזי, עבור כל פרסום ופרסום. בסיכום הכולל נותרו אפוא 3 עילות, ו-3 פיצויים ללא הוכחת נזק, מחמת 4 פרסומים, לפי המסלול הסטטוטורי. בהתאם לסכום שקבע בית המשפט המחוזי – 65,000 ש"ח בגין כל עילה ועילה – יש להורות על חיוב המבקשת לשלם למשיב, סך כולל של 195,000 ש"ח. כב' השופטת ד' ברק-ארז קבעה בדעת מיעוט שאין די בגידול בתפוצה כדי להעיד בהכרח על מידת עצמאותו של הפרסום הנוסף, באופן שמקים זכאות לפיצוי סטטוטורי נוסף.
כב' השופטת י' וילנר הוסיפה כי הערכים העיקריים הניצבים בבסיס חוק איסור לשון הרע הם חופש הביטוי אל מול הזכות לשם טוב, והחוק קובע את נקודות האיזון בין ערכים מתנגשים אלו וכבר נפסק כי משמעותו של איזון זה היא קביעת הגבולות של הזכויות האמורות בהקשר של פרסום לשון הרע – חופש הביטוי מסתיים היכן שההגנה על השם הטוב מתחילה. ההגנה על שמו הטוב של אדם מתחייבת מן הצורך להגן על כבודו, בהתאם לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. פגיעה בזכותו של אדם לשם טוב טומנת בחובה פוטנציאל לנזקים אדירים שעלולים, בין היתר, למוטט מערכות יחסים משפחתיות של מושא הפרסום; לפגוע בעבודתו ולשלול ממנו הזדמנויות לתעסוקה; לערער את קשריו החברתיים והקהילתיים, וכל זאת תוך פגיעה במצבו הנפשי, ואף בביטחונו האישי. פגיעה בשמו הטוב של אדם כתוצאה מפרסומים מכפישים על אודותיו ברשתות החברתיות עלולה להתאפיין בחומרה יתרה. זאת, בין היתר, לנוכח הקלות, הנגישות והתפוצה הרחבה המאפיינות את הביטוי ברשתות החברתיות; האפשרות כי מידע המפורסם במסגרתן יישאר בהן "לנצח". מאפייני הרשתות החברתיות, כמו גם השלכותיהם על עצמת הפגיעה בזכות לשם טוב, העולה כדי לשון הרע, ועל אופייה בפרסומים במסגרתן, צריכים לעמוד לנגד עיני בית המשפט, בבואו ליתן תרופה על פגיעה כאמור ולפרש את הוראות הדין בנושא. אמנם, אין ספק כי הרשתות החברתיות הרימו תרומה אדירה לאפשרויות לממש את חופש הביטוי, לעתים דווקא בשל אותם המאפיינים שהוזכרו לעיל. עם זאת, אין בזכות לחופש ביטוי כדי להצדיק פרסום לשון הרע על אדם. סעיף 7א נחקק אפוא לנוכח תפיסת המחוקק, שלפיה עצם הפגיעה בזכות לשם טוב כתוצאה מפרסום לשון הרע גורמת נזקים שקשה, באופן אינהרנטי, להוכיח, ולפיכך אלמלא הסעיף הנדון צפויים ניזוקים להיתקל בקשיים להוכיח את תביעתם לפיצוי בגין פגיעה בשמם הטוב המגעת כדי לשון הרע. לנוכח מעמדה הרם של הזכות לשם טוב, הקשיים המובנים בהוכחת הנזקים שנגרמים כתוצאה מפגיעה בזכות זו ובעיקר הרתעת מעוולים פוטנציאליים מפני פרסום לשון הרע, אין כל הצדקה להעניק למילים "אותה לשון הרע" שבסעיף 7א(ד) לחוק, פרשנות מרחיבה המגבילה יתר על המידה את שיקול דעת בית המשפט בבואו לפסוק פיצויים על-פיו. בדומה לקביעת כב' השופט סולברג, נקבע שבית המשפט רשאי, ואף צריך, בבואו להכריע אם פרסומים שונים הם "אותה לשון הרע" אם לאו, לבחון גם את שאלת זהות הנמענים בראי במות הפרסום. אחרת, עלול להיווצר מצב שבו מעוול שפרסם לשון הרע בבמה אחת, יחויב במסגרת מסלול הפיצוי הסטטוטורי באותו סכום פיצוי שבו יחויב גם אם יפרסם את המידע הפוגעני בשורה של במות נוספות, אף כאשר מנסיבות המקרה ברור כי כמות הבמות ומאפייניהן השפיעו על הנזק שגרם למושא הפרסום. מצב כזה יוביל, בעיקרו של דבר, להרתעת חסר של מפרסמי לשון הרע, בניגוד לתכליות סעיף 7א לחוק ובניגוד מובהק לאינטרס הציבורי, ואף אינו עולה בקנה אחד עם מאפייני הפרסום ברשתות החברתיות והשלכותיהם על אופי ועצמת הפגיעה בזכות לשם טוב כתוצאה מפרסום לשון הרע. גישת זו מגשימה במידה רבה יותר את תכלית החקיקה הרלוונטית ומספקת מענה הולם יותר לשיקולים הנוגעים לעניין.
לסיכום, הערעור התקבל באופן חלקי.
המבקשת יוצגה ע"י: עו"ד מלי שרגיל ; המשיב יוצג ע"י: עו"ד שלומי וינברג; עו"ד ניצן גורן
